אריה ארליך
כ"ז אייר התשפ"ה
על סטיגמות מרושעות והדרך שלנו להיות חברת מופת באמת: השלמה קריטית(!) לטור בשבוע שעבר
זו פגישה שלא אוכל לשכוח. גם בגלל המיקום החריג – היא נערכה במקלט טחוב, בין ערמות חפצים ישנים, צעצועים וסלי מזון, אבל בעיקר בגלל התוכן. לילה שלם ישבתי במחיצת המופלאים הללו. היו שם שלושה: דיין בישראל, עסקן עירוני מוכר ועובדת סוציאלית מסורה מכל הנשמה. שלושתם פתחו באחת הערים החרדיות המרכזיות בארץ מרכז יוצא דופן, מקום שהוא סוג של מת מצווה במונחים חרדיים: מרכז לסיוע לנשים שנאלצו לפרק את ביתן. 'אם הבנים' קוראים לו. מאז הספיקו לעבור למקום מרווח יותר.
שערותיי סמרו מהסיפורים ששמעתי באותו לילה. אני זוכר את עצמי משתמש בעצבנות בחבילת טישו לניגוב הדמעות שירדו מאליהן. שמעתי סיפורים מחרידים על נידוי חברתי שערורייתי ומדמם, על סבל לא מוצדק של אימהות וילדים בגלל נסיבות חיים שלא תלויות בהם, על קושי גדול שמלווה את המשפחות על כל צעד ושעל, ובעיקר על ההתעלמות הרועמת והמבישה.
באותו לילה הגעתי למסקנה: כחברה אנחנו טובים בלחבק יתומים אל חיקנו. להקים עבורם קרנות. להרנין לב אלמנות. הלב נפתח לילד יתום שנותר ללא אחד מהוריו רחמנא ליצלן. בבוקר אנחנו רואים בבית הכנסת עלוני צדקה עם הכותרת 'דמעת היתומים', והלב נפתח מאליו. אשרינו. אבל בכל הקשור לילדים הללו, שבוודאי אינם אשמים בכלום, ובכל הקשור להוריהם, שברוב המקרים הקלאסיים עשו הכל אבל נסיבות החיים הובילו אותם לצעד שלא היה ממנו מנוס, אנחנו בורחים, מתחמקים, לא רוצים להתעסק. ובעיקר: שופטים. דנים לכף חובה.
התוצאה היא סטיגמה נוראה, שמובילה לבושה עצומה, שגוררת נידוי חברתי דה־פקטו, אף אם איש לא הכריז עליו, ושהופכת אותנו מחברת מופת שדואגת לחלשים לחברה שאוטמת את אוזניה למשמע המקרים הכי חשובים להכלה, לקשב, לאמפתיה ולתשומת לב. האינסטינקט שלנו הורגל לרפלקס הנוראי הזה. רואים איש או אישה שביתם התפרק? ברחוב מעוותים את המבט, במכולת מנידים בראש, וגם בבית הכנסת בקושי מעיפים מבט. זה פשע! וזה חייב לעבור מהעולם!
לא אשכח את הערב הזה שבו הנחיתי פאנל על התרמות וגיוס משאבים, אבל בשלב מסוים כמו ראיתי בעיני רוחי את הילד הזה, שמגיע לבית הכנסת ומרגיש בודד כל כך. שאלתי את אחד המשתתפים מה הוא עושה כדי לקרב ילדים שאבא ואמא שלהם כבר לא ביחד. נחרדתי מהתשובה, שהייתה מלאה בסטיגמות. אין צורך לצטט אותה.
והסטיגמה הזו, רבותיי, השקרית, האכזרית, הלא מוצדקת בשום צורה, חייבת לעבור מן העולם. בראש השנה אנו מבקשים ש"הרשעה כולה כעשן תכלה", אבל צריך לקוות שגם הרשעוּת שבתוכנו כעשן תכלה. להתפלל שנהיה רגישים. לייחל שנראה את הזולת ולא 'נשקיף' אותו. כן, גם את הגברים והנשים שנסיבות החיים הובילו אותם לפרק את חבילת החיים, וגם את ילדיהם הצדיקים והטהורים. השיפוטיוּת חייבת לעבור מן העולם.
הטור הזה הוא המשך ישיר לטור בשבוע שעבר. כך הוא תוכנן מלכתחילה. ייתכן שהוא היה צריך להופיע כחלק בלתי נפרד ממנו, ללא הפרדה של שבוע ביניהם, אולם שגיאות מי יבין, והוא מתפרסם כטור עוקב. אבל הנה הודעה: אי אפשר לקרוא את הטור הקודם בלי לקרוא את הנוכחי. ואולי – למי שטרם קרא – טוב יותר לקרוא את הטור הזה, ורק לאחר מכן את הטור שקדם לו.
בשבוע שעבר כתבנו על היד הקלה מדי, לעיתים, בפירוק בתים בישראל. על תופעה של פירוק לכתחילה, על ניסיון 'להקליל' צעד שהוא קשה וטראגי לכל הדעות. הוא נכתב אחרי שיחות לאורך זמן עם מספר דיינים ומחנכים, ואכן חשוב לעורר על העניין, אבל חשוב לא פחות, ושמא אפילו עוד יותר, לפעול למיגורן של הסטיגמות האטומות שרווחות אצלנו כלפי מי שנגזרו עליהם משמיים נסיבות חיים אחרות, שלכל הדעות אינן לכתחילה.
ניסיונות להציל בתים בישראל הם קודש קודשים. גדולי ישראל בכל הדורות עסקו בכך ומסרו את הנפש עבור המטרה הקדושה הזו. כמה וכמה שיגרו לי השבוע את הסיפור על אותו דיין גדול בישראל שבטרם סידר לבני זוג גט ביקש שיביאו את ילדם הקט. כשהובא הילד, הרב סיפר לו שהוא הופך להיות יתום בחיי הוריו ופרץ בבכי. ליבם של בני הזוג התעורר לשלום ולרעוּת נצחית. הבית ניצל.
אבל כל זה נכון לגבי העתיד, במקרים שבהם אפשר לפעול מקצועית כדי להציל, ובתנאי שאין אווירה של רעילוּת הורסת והורגת. מהרגע שנעשה הצעד – אין דבר אנטי יהודי ואנטי תורני ואנטי הלכתי יותר מלשפוט אנשים לשלילה, מלהסתכל עליהם בצורה עקומה, מלדון אותם לכף חובה. 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. אמר הרבי מקוצק זי"ע: והרי למקומו לעולם לא תגיע, ולכן, לעולם לעולם אל תדון אותו. או כפי שזיקק באוזניי תלמיד חכם השבוע: לפני שהצעד נעשה – צריך להתייחס אליו כעניין שאפשר להפעיל בו השתדלות, בדרך הנאותה והמקצועית, ולהציל בית מחורבן; אבל מהרגע שהצעד נעשה – צריך להתייחס אליו כגזרת שמיים מוחלטת. לא לשפוט ולא לדחות.
באותו לילה במקלט שמעתי על ההתמודדות הנוראה. על הבדידות. על הגעגועים. על הקושי שמתגבר בעיקר בשבתות ובמועדים: לילות סדר, סעודות פורים, זמנים שבהם משפחות מתכנסות באושר, ואילו בבתים האלה הבדידות מעיקה. שמעתי גם על שמעטים מאוד הם הארגונים שמסייעים, כי זה לא 'אִין' ולא פופולרי ולא 'עובר מסך' בקודים חרדיים.
ואני חושב שאחת המשימות הבוערות ביותר שעומדות לפתחנו היא לעודד כמה שיותר פעילות לסיוע בכל מה שאפשר לגרושים, לגרושות ולילדיהם היקרים, שבוודאי אינם אשמים בכלום. יש הרבה ארגונים שדואגים ליתומים, לאלמנות, לחשוכי ילדים, לחולים. יש מעט מדי ארגונים שדואגים לאנשים שביתם נחרב עליהם. הם מתמודדים לבד ובמסתרים תבכה נפשם.
ולא רק ארגונים. כל אחד צריך לפקוח את העיניים ואת הלב. בבית הכנסת, בקהילה, בשטיבל, בבניין. לתת מילה טובה. להיות אמפתי באמת. לא 'לחפור' במקום שלא צריך אבל כן להתעניין ברגישות איך אפשר לסייע, לתת כתף; להיות רגישים לאלה שהדבר הגרוע וחסר התועלת ביותר שאפשר לעשות כלפיהם הוא להאשימם במצבם. וגם, לעשות הכל כדי להעביר מעולמנו את התופעה הנוראה של הניכור. אבא הוא אבא. אמא לעולם נשארת אמא. ולב של ילד אוהב את אביו ואת אימו ורוצה את קרבת שניהם.
לא להיות שיפוטיים. לא להיות אכזריים כחברה. לסלק ממחננו את נגע השיפוטיוּת ולעולם לא לתת לאף אחד ואף אחת לצעוד לבד ולהתמודד ללא כתף תומכת. לקרב, לחבר ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנות על אימותן. זה צו השעה! כמעט שאין דבר דחוף מזה.
אנו חברת מופת, אולם מתוך השאיפה להיות חברת מופת יש אצלנו לפעמים הסתכלות עקומה על כל מה שחורג משורת המופת. ומה לעשות, יש מציאויות שונות שאינן תואמות את התלם. אפשר לטקס עצות איך לחזק את התלם, כמו בענייננו: לדאוג להדרכה רצינית לפני הנישואין ובתחילת הנישואין (דבר שעסקנו בו בטורי השידוכים שפורסמו בשבועות האחרונים), לחזק ולעודד את המגמה למצות כל אפשרות לפני צעד האל־חזור, ועוד צעדים נדרשים שלגביהם ימליצו רבנים ומחנכים.
אבל מהרגע שבית התפרק – אל לאף אחד מאיתנו (כולל לא בני משפחה) רשות לדון ברותחין ולהפנות אצבעות מאשימות. רק להזדהות, להקל, להיות שם לצד אלה שזקוקים לנו ולא לדחות אותם, לא במעשה, לא בהתחמקות, אף לא במבט עקום. זה הדבר הבסיסי ביותר ברגש יהודי, בצו התורה 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. ואם כאשר חמוֹר אחינו תועה או רובץ תחת משאו אנו מחויבים לעזור לו, כאשר חייו רובצים תחת המשא על אחת כמה וכמה. לא נוכל להתעלם.
התיקון צריך להתחיל עכשיו. עוד לפני שיהודים יקרים יזכו במצווה החשובה ויקימו עוד ארגוני סיוע. אנחנו, כל אחד מאיתנו, צריך להיות הארגון. להרים טלפון. להתעניין איך אפשר לעזור בכל מה שצריך. אם בסיוע לבנות בית חדש, אם בסיוע לחיזוק הקשר בין ילדים להוריהם, אם בסיוע לילדים עצמם, ואפילו רק בהפניית אוזן קשבת.
ובעיקר, בשינוי הגישה. שילד לא ירגיש בושה בבית הכנסת ושהוריו לא יהיו נבוכים בשבילו. שהילד ירגיש רצוי, אהוב, מחוזר ומחובק. הלוואי שנהיה באמת חברת מופת גם בדבר הזה.
רציתי להמשיך עוד, אבל במחשבה שנייה נכון יותר לתת את רשות הדיבור לאחד מהמגיבים הרבים שהאירו את עיניי במכתבים מטלטלים מתוך ניסיון חייהם. אני מודה לכל אחד ואחד מהם ומהן.
הנה חלקים מתוך תגובה שכתב הקורא הנכבד ר' ישראל גינצבורג בעקבות הטור בשבוע שעבר. היא מובאת לאחר עריכה קלה, על דעת הכותב:
"אני מקנא בך, אריה ארליך. מקנא בתמימות שלך. האמת שאני בדרך כלל נהנה לקרוא אותך. אתה איש חכם שמביע דעות בצורה משכנעת, ובאופן כללי הכתיבה שלך סוחפת ממש, אבל אני מקנא בעולם התמים שאתה חי בו, כשאתה חושב שאנשים מפונקים מתגרשים בעצת יועצים מרושעים, או כשאתה חושב שאנשים מתגרשים רק בשל רוחות ליברליות שחדרו לקצה המחנה.
"אני לא יודע באיזה עולם אתה חי, אבל אני רוצה לספר לך באיזה עולם אני חי. כגרוש, כמגשר, וכמי שפעיל בארגון 'לב אבות' שעושה רבות למען הגרושים החרדים ועומד בנשיאות רבנים חשובים, אני פוגש כל העת אנשים שהגיעו לקצוות הכי קשים של החיים, קצוות שאני לא מאחל לאיש לעבור לעולם. אני פוגש בכל שבוע גרושים חרדים, שוחחתי שיחות עומק עם מאות מהציבור החרדי, אנשים שנדחים אל שולי המחנה רק כי הם לא משפחה שלמה.
"אתה יודע כמה דמעות אנשים שופכים לפני שהם עושים את הצעד? אתה יודע איזה סבל עובר על זוגות לפני שהם מחליטים לפרק את הבית? אתה יודע איזה אחוז מטורף של אנשים לא מסוגל להמשיך אחרי גירושין? אתה חושב שרק לך כואב לראות את הילדים שלהם סובלים ולהם זה לא מזיז?
"אתה יודע כמה אנשים נכנסים לדיכאון, להתקפי חרדה, לטראומות קשות, לחרדות, לניכור חברתי, לניכור הורי, לבדידות תהומית, ולאין ספור קשיים כלכליים ומשפחתיים? הם גם ככה מתביישים, אתה לא רואה אותם מרוב שהם מסתתרים, ואתה רוצה שהם עוד יותר יתביישו?!
"אתה תוקף בחריפות אנשים שבוחרים בצעד הזה למרות שיש להם ילדים, ושוכח לתקוף את אותם יועצים שדחפו אותם להתחתן גם כשזה לא התאים, גם כשלא היה סיכוי ולא הייתה התאמה. כשאני פוגש זוגות בדרך לצעד השאלה הראשונה שאני שואל אותם היא: האם התחתנתם שמחים ומרוצים? כמות האנשים שהתחתנו רק כי הבטיחו להם שהם יהיו שמחים אחר כך, לא תיאמן. שם צריך להשקיע!
"אנשים בציבור החרדי לא מפרקים בית כי זה אופנתי או קל. הם עושים את זה בגלל הפרעות אישיות, הפרעות נפשיות, תופעות קשות של הרמת יד, ועוד סיבות רבות שהלוואי שהעיתון החשוב שלך יעסוק בהם יותר, ולשמחתי לפעמים הוא אכן עוסק.
"אגיד לך עוד משהו בכנות", ממשיך הכותב. "אני מסכים עם חלק מהביקורת שכתבת. גם אני לא חושב שצריך להפוך גירושין לחגיגה, אבל אני יודע שבלא מעט פעמים זה הפתרון הכואב לבעיה העוד יותר כואבת. החיוכים מסתירים כאב נוראי, שלא תמיד אנשים רוצים לחלוק אותו עם כל העולם. גירושין הם כמו קטיעת רגל ח"ו; לא אמורים לרקוד כשזה קורה, אבל החברה גם לא אמורה לנדות אדם שנקטעה רגלו.
"בנערותי היה לי חבר שאמא שלו נפטרה, והוא לא הפסיק לחייך. שאלתי פעם איש חכם איך זה שהוא כל הזמן מחייך, והוא ענה לי תשובה מדויקת: 'אני בוכה מספיק בלילה. אני לא צריך גם לבכות ביום, כשכולם מסתכלים עליי ובוחנים אותי'. אתה רוצה למנוע גירושין? תאמין לי שגם אני רוצה, אבל לא בדרך של לצוות על אנשים לא להתגרש על מזבח הילדים, לא בדרך של שיימינג. ברשותך, אני אתן לך את המתכון כיצד עושים את זה:
"אחד – טיפול זוגי ואישי: ככל שזוגות יגיעו לטיפול זוגי ואישי בשלב מוקדם יותר, כך ייטב הסיכוי שהנישואין שלהם ישרדו. אמירות בסגנון 'אחרי החתונה הכל יסתדר', או 'כשיש מידות טובות הכל מסתדר', הורסות לאנשים את חיי הנישואין. למרבה הצער דווקא בגלל שלא מקובל ללכת לטיפול, ודווקא בגלל שאנחנו אוהבים לראות את עצמנו כאנשים נורמטיביים שיודעים להסתדר לבד, אנחנו לא מעודדים צעירים לגשת לטיפול, והם מגיעים רק אחרי שהם כבר התייאשו מהנישואין, התייאשו משינוי אמיתי, יורים חיצים זה בזה ורק מחפשים לאן לברוח. ככל שאנשים יגיעו למטפלים מקצועיים יותר ולא לכל מיני עסקנים שמטפלים 'מניסיון', יש יותר סיכוי להצלחה.
"שתיים – לבדוק מראש התאמה מלאה: כשאנשים מתחתנים רק בגלל ש'אין סיבה להוריד את השידוך', זה מתכון לאסון. כשאנשים מתחתנים כי מישהו לחץ עליהם – זה מתכון לאסון. גם אם הם באמת מתאימים, הם לא ייקחו אחריות על חיי הנישואין שלהם ואין לנישואין האלו סיכוי להצליח. מקסימום לשרוד.
"ושלוש – להקשיב יותר למשודכים. אתה יודע כמה מיועדים ומיועדות מסתירים דברים לפני החתונה? אני לא מדבר רק על בעיות נפשיות ורפואיות, אני מדבר גם על סגנון ורמה רוחנית. תציע להם לפתור את הבעיות שלהם בצורה מקצועית, תעודד אותם להבין את ההתמודדות שיש בחיי נישואין, תלמד אותם להכיר בעובדה שהם סובלים, ושבחלק מהמקרים הם יצליחו לפתור את הקונפליקטים ביניהם ולמצוא את האושר אם הם רק יעזו להישיר מבט לעבר הקושי.
"כדאי להבין שמאחורי תמונות מחויכות על מדרגות הרבנות עומד זוג שבורי לב, כואבים, בוכים, שהחיים שלהם התפרקו לחתיכות. הם התפרקו, הילדים שלהם התפרקו, המעמד החברתי שלהם התפרק, היכולות הכלכליות שלהם לפעמים התפרקו, העולם הרוחני שלהם התפרק, ובמקרים כואבים גם החברים שלהם נטשו אותם באכזריות.
"כדאי שתבין שבמקום לפחד משיח על פירוק הבית, עדיף לראות אותו כמות שהוא. אתה מפחד שהשיח יהפוך את הגירושין לאירוע 'מפתה', אבל אם היית מציג את זה בצורה אמיתית – אף אחד לא היה מתפתה. אף אחד לא מקנא ביתומים, אף אחד לא מקנא באלמנות, וגם אף אחד לא אמור לקנא בגרושים. גירושין הם סבל מתמשך וארוך, מצוקה, חיי דחק, ועתיד כמעט בלתי אפשרי.
"ולסיום, אריה, אני חייב להודות לך. אני חושב שנגעת בקצה של קרחון שחשוב לדבר עליו. אבל דווקא בגלל האומץ שלך, הרשה לי להציע לך: בוא נדבר על הקרחון עצמו ולא רק על הקצה שלו. בוא נדבר על איך פותרים בעיות במקום לפרק בית, איך מגיעים לטיפול, ונושאים חשובים שלשמחתי דווקא כן מגיעים לפעמים לעיתונכם המכובד".
