יוסי אליטוב כ"ז תמוז התשפ"ג

 

מדינת ישראל נמצאת באחד מהרגעים המטלטלים והמכריעים בתולדותיה. מאז יצאה המהפכה לדרכה והמחאה שוטפת את הרחובות, נשברו כל המוסכמות. הנאמנות של כולם עומדת למבחן, ושום דבר כבר לא ברור מאליו.

היום אפשר לומר בבירור, שהעם היושב בציון נחצה לשניים. הכוונה היא לכל יושבי הארץ, על תשעה מיליון אזרחיה. זהו שבר שקוויו משתרגים מלמעלה למטה, לאורך ולרוחב. מחד גיסא נמצאים שומרי המסורת, אוהבי הארץ, אנשי הימין ואלה שהאמונה מוטבעת בדמם, ומאידך גיסא ניצב מרכז הציבור החילוני־ליברלי, השמאל וצפונה לו עם כל המגזר הערבי לשבטיו.

כבר אירע לא פעם בהיסטוריה שמחצית מן עם יצאה לרחובות, לעצור מגמות הרבה יותר משמעותיות מהרפורמה המשפטית שניצבת לפתחנו. אך הפעם השבר עמוק הרבה יותר. ככל שהרחובות נשטפים באלימות ובאנרכיה, וככל שנחצים קווים אדומים מצד חצי מדינה, אנחנו מבינים שעסקת החבילה המורכבת מאסופת השבטים שידעה עד היום, איכשהו, לחיות כדבוקה אחת – מאבדת את זה. הלכידות של היושבים על חבל הארץ הזו מחשבת להתפרק ולהיפתח מחדש. ואז, שום מוסכמה מהעבר כבר לא תהיה כתיקונה. אף שגרה שהכרנו לא תדמה למה שיתחולל כאן בעתיד.

אם נרצה לאפיין מעט את המתרחש מתחת לאפנו, אפשר לשבת רגל על רגל ולזלזל, לומר שזו בסך הכל התקשורת, השמאל וקומץ סהרורים. אלא שהתמונה שונה לחלוטין. כיום אנו מבינים, שהתנהלות לא חכמה של הממשלה בהובלת הרפורמה, לצד מערך מתוחכם וממומן של כל ארגוני השמאל בעלות של מאות מיליונים, הובילו אותנו לנקודת שבר. המוני חילונים נקלעו למלחמת דת משלהם. אם נרצה לקרב זאת לשכלנו, מדובר כמעט בתרחיש הזוי, שלפיו תעמיד אותנו ממשלה כלשהי למבחן על עניינים שבציפור הנפש, כמו שבת, מילה וגיור. הזהות הנזילה והבלתי יציבה של מי שחונכו לערכי דמוקרטיה ועליונות מערכת המשפט, לצד שוויוניות, זכויות הפליטים הפלסטינים וכל ערכי השמאל שהושחלו בחכמה לנרטיב החילוני, עומדת בסכנה.

כשהמחצית הימנית של המדינה עמדה במבחן אירועים, כמו ההתנתקות, היה ברור שישנם כללים שלעולם לא ייחצו. אין סרבנות, אין התפרעויות אנרכיסטיות ברחובות; אין אופציה של הפצת דיבת הארץ רעה כלפי חוץ; ולא פונים לקרנות הגדולות בעולם בקריאה שלא להשקיע במדינת ישראל; לא חוברים לארגונים הכי אנטי־יהודיים ואנטי־ישראליים באירופה כדי להשחיר את שמה של המדינה; לא שורפים את יחסי ישראל־ארה"ב בוושינגטון, בבית הלבן. וכמשפט שלמה המפורסם: האם האמיתית של הילד היא זו שתיוותר אחראית ורגישה ראש לכל, בכל מצב, לשלומו ולטובתו של הילד. אבל כשהמחצית השנייה של העם נכנסת למלחמת דת משלה, הרי שכל הכללים מופרים, וכל האמצעים כשרים לפתע כדי להכריע את המערכה.

הדבר האחרון שאפשר לעשות בסיטואציה שאליה נקלעה המדינה, הוא לזלזל בה. הכי קל לומר: נו, יעבור. שני נאומים של אמסלם. שלוש בדיחות של קרעי, כמה חידודי לשון של עמית סגל והאירוע מאחורינו. אז זהו. שהאירוע אינו מאחורינו. החלק החילוני־ליברלי־דמוקרטי קם על רגליו ורוצה לפתוח מחדש את מגילת היחסים בין המיעוטים של ישראל: גיוס, שוויונות, נשיאה בנטל, תקציבים ועוד.

במשך שבעים וחמש שנה, מאז קמה המדינה, היא חוותה טלטלות רבות. היו בה ימים של קיפוח זועק, מלחמות בין ארגונים וכוחות־יסוד שמשכו איש לצידו, מלחמות עדתיות שקרעו אותה בינה לבין עצמה ומהפך שלטוני שהתרחש בעקבות זאת. אלא שהמהפך של 1977 מעולם לא השלים את סיבובו. תחילה בשל שלטון הפקידים, ומאוחר יותר הצטרפה יצירתו המופלאה של אהרן ברק, הכל שפיט. לצד זאת ביצרו היועצים המשפטיים את מעמדם בהתמדה. במבחן האדם הסביר, האם היה סביר בעיניכם שמועמדותו של אדם אחד בלבד לפרקליט המדינה במקום שי ניצן, כפי שהחליט בשעתו מנדלבליט עם שר המשפטים דאז אוחנה, תעבור כה חלק בגרונה של ממשלת המעבר ב-2019? וזו רק דוגמה אחת לשלטון המלא, חסר הבושה וחסר העכבות שנטלה לעצמה החונטה השלטת במדינה, זו שמוכנה היום לעשות הכל, כדי להבעיר את המדינה ולהשתלט עליה מחדש.

על כן, אף שמשברים רבים פקדו את המדינה בשבעים וחמש שנותיה, קריעה, המשסעת את מדינת ישראל מבפנים, כמו זו שמתרחשת בה במחזה אימתני ומבעית שנגלה לעינינו בארבעת החודשים האחרונים, לא הייתה בה מעולם.

כי אכן, אין זו מלחמה על הפיכה דיקטטורית או רפורמה משפטית, איש בלשונו. קרב איתנים מתנהל בין שתי זהויות, שחולקות אמונה ותפיסה שונה לגמרי כיצד על המדינה להיראות. זו גם הסיבה לחשש הממשי ממלחמת אחים. וכשאנו אומרים מלחמת אחים, אין הכוונה להרג ברחובות. מיטוט הכלכלה הישראלית מבפנים, דבר שנעשה בהדרגה ובשיטתיות, טפטוף לסרבנות, הפיכת החרדי, המאמין, בעל המשפחה ברוכת הילדים ואת איש הימין להזוי, משיחי וסכנה לקיום המדינה, כל אלה הם סממני מלחמת אחים. מי שיצא לרחובות גילה כי מילות הקסם שהיו מאחדות בעבר, נמוגו. כיום, כשאיש ימין או חובש כיפה פונה למפגיני הכיכרות במוצאי השבתות ואומר: אבל אנשים אחים אנחנו, איש לא מאזין לו. אינכם אחינו עוד.

 

 

מבחן השקל

במבט היסטורי, בכל המהפכות העולמיות שאירעו, ויהיו אלה האלימות ביותר, מסטלין ועד ההפיכה בסוריה, תמיד ידעו יוזמיהן להצטעצע ולהסתתר מאחורי ערכים של צדק, שוויון, שלום, סובלנות ודמוקרטיה. אבל בסופו של יום צריך לקלף את העטיפות, ולגשת היישר אל מבחן התוצאה.

האליטות הכלכליות והמשפטיות במדינת ישראל חוברות כל העת לצד השמאלי של המפה. מבחינתם האליל השליט הוא אלוהי הכסף, מלבדו אין עוד. מה שאינו מייצר כסף, אינו בר זכות קיום. נמחקו כל הערכים האחרים של משפחה, זהות יהודית, אמונה, המשכיות, או של ראייה מעבר למאה השנים הבאות. כל מה שמטריד אליטות אלו הוא האופק שמייצר מיליארדים. כל מה שלא עונה להגדרה הזו, אינו קיים. ומנגד עומד חצי אחר של העם וגורס כי חינוך, אמונה, שורשיות וחיבור לערכים הם הרבה מעבר לכסף.

הוויכוח הזה יכול היה להתנהל בצורה לגיטימית כל עוד לא חבר החצי השני של העם, לאויב. שיהיה ברור: להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בכל המוסדות הבין־לאומיים בעולם, זו חבירה לגרועים שבאויבינו. יודעי ההיסטוריה זוכרים כיצד התייחסו גדולי ישראל למעשהו הנורא של שמעון פרס, כשמסר למוסדות הבין־לאומיים את מעשיהם של שרון ואנשיו באירועי סברה ושתילה. שנים ארוכות היה פרס מנודה בקרב גדולי התורה על המסירה הזאת. וזה עוד משחק ילדים לעומת המתרחש עתה מול עינינו. שורת בכירי עבר בדמות מפכ"לים, גנרלים, אלופים, יועצים משפטיים לממשלה ועוד לשעברים מסתובבים בעולם במוסדות שהיו מאשרים תקציבים למדינת ישראל, ומסבירים מדוע אסור עוד להעביר כסף למדינת ישראל. כך מזנק הדולר והשקל נחלש, וכך נעלמות השקעות בסטארט־אפים ישראליים, כדי שתקטנה הכנסות המדינה.

מעשי אבות סימן לבנים, וגם בנו של פרס המנוח אינו טומן ידו בצלחת, אנו שומעים על כינוסי ענק שבהם מתאספים יחדיו מאות טייסים ולוחמי אוויר, שהתקדמות החקיקה לצמצום עילת הסבירות מבהילה אותם. לא ייאמן כיצד מי שהיו מיטב הנוער ומלח הארץ מאזינים לחמי פרץ ולפרופסור נבות, וכמובן לחברי השמאל בליגת הלשעברים, כמו היועץ המשפטי לשעבר מנדלבליט או המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך. השמאל מוכן ללכת רחוק מאוד, אפילו עד השבתת הכוח האווירי של ישראל בעת חירום, ובלבד שאיש לא ייקח ממנו את מוסרות השלטון.

זהותו של השמאל, שעד כה שלט בכל העם באמצעות המחצית שלו, עומדת לפני מיטוט. שלטונם הבלתי פורמלי מקום המדינה ועד עתה, שהתבסס על עליונות מערכת המשפט, עומד להיעלם. ומה הפתרון? שורפים את העיירה כולה. מה שאנשי ימין אמרו בעבר בהומור, עושים אנשי השמאל בפועל: אם המדינה איננה שלנו, איננו חפצים בה עוד.

בסופו של דבר דילמות, כמו נתניהו או לא, רפורמה זו או אחרת, תוסטנה לאחור ואנו ניקלע למערכה אמיתית בין שני חלקי עמנו. השאלה הגדולה תהיה 'מי להשם אליי', ולא עוד בחלוקה של ימין ולא שמאל. טבע הטוב לחפוץ בטוב, וטבע הרע לדבוק ברע. הכל ייחתך בצורה מאוד ברורה. מי שרוצה מדינה אמונית, יהודית, שורשית, מרובת חמלה – ימצא את מקומו. ומי שחפץ לגדל אומת סטארטאפ של שוודים דוברי עברית, עם מגדירי זיהוי רבים אחרים שאף אחד מהם אינו יהודי, ימצא את עצמו חי בעולם חסר ערך, ללא משפחה, ללא חינוך, באפס נאמנות לארץ ועם הגירה שלילית מדאיגה, והכל נעוץ באפס הכבוד למסורת. הערך היחיד שיכובד במחצית הזו של העם יהיה הכסף. מה שלא יוכל להיות מדיד במבחן השקל, סופו שיהפוך בלתי קיים.

 

דוהרים אל הבור

מדוע איווה קורא הדורות מראש שדווקא בתקופה הזאת ניקלע למלחמת זהויות ערכית זו? אין איתנו מי שיוכל לדעת. אבל ברור שבמערכה שתינטש כאן, עוד לפני שנדע מי מנצח ואיך יוצאים לקרב, כל צד צריך להתמקד עתה בהסברה עמוקה יותר לאנשיו, על מה רעשה הארץ. על מה ולמה המהומה. נתניהו הוא פסיק והרפורמה עוד פחות ממנו, במערכה על צביונו של העם הזה. זו מלחמה שלא תנוצח בהכפשות, לא בנאצות או באלימות, כפי שנוהגים עתה מפגיני הרחוב האנרכיסטים. להפך, ככל שיהיה אפשר לעורר נימים של אמונה, ללכת לאזורים שבהם מחקו כל קשר ליהדות, לחיי תורה, ולחבר אותם בחזרה לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב, זו דרכנו וכך ננצח.

לא צריך להיות פרופסור בהרווארד או כלכלן גדול בבנק ישראל כדי לראות את הבור הכלכלי שאליו אנו שועטים. ההכנסות ממיסים הולכות ויורדות, לא מעט בשל העובדה שה'מוסרים' מתוככי בני ישראל הצליחו להבאיש את ריחנו בכל מקום. באפס השקעות, עתידה הכלכלי של המדינה לא שפיר והעתיד המדיני אף הוא לוט בערפל.

ארה"ב הגיעה למצב שבו היא בוחנת מחדש את יחסיה עם ישראל. מספיק לקרוא את מאמריו של תומס פרידמן כדי להבין מה ממשל ביידן חושב. אם עד כה היו האמריקאים תופסים את ישראל כמי שחולקת איתה ערכים דמוקרטיים משותפים, והמצב שבו שולטת ישראל בשטחים הוא זמני, הרי שכעת הדגל האחרון שאיתו הייתה ארה"ב מנופפת כדי לבלום את המדינה, יורד מהפרק. הצבעה על צמצום עילת הסבירות והחלשת כוחו של בית המשפט העליון, מדאיגה את וושינגטון. זו לא תוכל עוד לבלום באמצעים משפטיים בנייה בהתיישבות, אם ממשלה כלשהי בישראל תקבל החלטה שכזו. בנייה בצפון השומרון, משמעותה איבוד ההגנה של ארה"ב על ישראל באו"ם.

וזה עוד לא הכל. לפי תומס פרידמן בניו־יורק טיימס, הרי שהפרת האיזון שבין בית המשפט הישראלי ושליטתו בנעשה בישראל־פנימה לפי חלילה של ארה"ב, תוביל כל חייל ישראלי שתוך כדי פעולת חיסול אויב יפגע בשגגה בנפש בלתי מעורבת – היישר לבית המשפט בהאג. "הסרת ההגנה הדו־שכבתית של בג"ץ כבית משפט נטול פניות כשכבה ראשונה, ואמריקה ככיפת ברזל בשכבה השנייה", כותב פרידמן, "חושפת אישית חיילים מדרגות הפיקוד הזוטרות ביותר להעמדה לדין בבית המשפט הבין־לאומי בהאג". לדבריו זה המחיר שתשלם ישראל על חקיקה שתפר את מאזן הכוחות של הרשויות.

מצידה האחר של המכה משמאל, ניצבים האירופאים, שכועסים על ישראל על היותה גורם בלתי מוגדר בין רוסיה לאוקראינה. כך, בסיוע גורמים מבית שמלהיטים את הרוחות, הופכת ישראל לפסולה בקרב משקיעים גדולים. בתוך חודשים ספורים תזרים ההשקעות בישראל הלך והתייבש, ומנגד הבית הלבן מאיים בשבירת כל הכלים עם ישראל. הווי אומר, הצרות הן עם וושינגטון והגופים המוסדיים הענקיים ביותר בכלכלה האירופית.

ההזדהות במערכה הנוכחית אף היא ראויה למבט מעמיק. מאליקים רובינשטיין ודן מרידור ועד אחרון בעלי העסקים. כולם מביעים עמדה נחרצת לכאן או לכאן. ללא ספק יד אלוקית עליונה מבקשת ליצור תהליך בלתי נמנע לקראת הגאולה, שימקם איש במשבצתו האמונית, האם להשם הוא ולתורתו או שמא לנביאי הבעל ואלוהי הזהב והכסף?!

הקרב הניטש, שיש מי שרצו להביא אותו לאלימות מתפרצת ולדם שיישפך, שהרי כל הדרכים כשרות וכל הגבולות נפרצים למען המטרה, ינסה בסופו של יום ליצור מגילת יחסים חדשה שתסדיר את הגבולות בין שני חלקי העם. לא קל יהיה קרב הזהות הזה, לא קשה להעריך כי הוא יכלול שפה אנטישמית כלפי כל שומר מצוות ומסורת. אך אנחנו, בני אמונים, ננצח בכוח החיבור שלנו לעברנו, לערכינו ולמסורת שאנו מחזיקים בה, תוך חיבור כל מי שרק ירצה לשמוע ולהתחבר אל חיק האמונה. במבט ריאלי ומפוכח על כלל הכוחות שהתאחדו נגדנו, אין כל דרך אחרת לנצח בקרב הזה. אף תרגיל לא יעמוד, ואף שטיק לא יסייע. אין לנו אלא להישען על הקדוש ברוך הוא, ולומר זאת בראש כל חוצות, תוך חיבור כל מי שהמסורת יקרה לליבו למעגל אחד, שבו הכל מבינים על מה ולמה נזעקנו, על מה בדיוק נלחמים.

 

 

החיים עצמם

והרי החדשות

שבעה עשר בתמוז היה יום מכונן גם ביחס לקריירה העיתונאית העשירה של העיתונאי מוטי עדן, מי שהיה כתב הצפון בערוץ הראשון, שאותו ניהל לימים וקודם לכן שידר ב'קול ישראל'. עדן, שבשבוע שעבר הלך לעולמו, היה איש מיוחד, מהזן המתוק והנכחד. ישר דרך, אהוב על המקום ועל הבריות, אוהב ישראל ומי שמסורת ישראל הייתה נר לרגליו ותמיד קדמה לעשייתו התקשורתית.

לצד הסיקור רב השנים מהשטח שהפך אותו לפס־הקול של מלחמת לבנון הראשונה ולכתב השטח של מלחמת לבנון השנייה, השמיע מוטי תמיד את קולם של החלשים בחברה, של התושבים המתמודדים בקושי עם מציאות תובענית, והוציא נפשות רבות ממשבר לרווחה.

בשבעה עשר בתמוז תש"מ, לפני ארבעים ושלוש שנים, היה מוטי עדן אחד העיתונאים היחידים שראיינו את הרבי מליובאוויטש. הריאיון האישי שהתקיים בעברית יועד בחלקו להדרכה אישית, אך הרבי שהבחין כי הוא מוקלט שיער לבטח כי חלקו יתפרסם, בקולו, ב'קול ישראל'. הנושאים שבו, ברובם עודם אקטואליים.

באותה 'יחידות' של יום שלישי בפרשת פנחס תש"מ, חידד הרבי את מהותו של איש תקשורת: בהשגחה פרטית הגעת לתפקיד שבאמצעותו אתה יכול "להפיץ דברי טוב, ואור, וקדושה, ויהדות, באופן שיגיעו לרבבות ורבבות של בני ובנות ישראל".

יהודי, מסביר לו הרבי, בפרט כזה שחי בארץ הקודש, שקדושתה אין־סופית ומובנית לא רק על עברה ההיסטורי אלא על בסיס התנהלות תושביה, אינו יכול לשנות את טבעו ולהיות כמו אלה "שמפני סיבות משונות קוראים לעצמם בשם 'חילוניים'", כי הרי "אין זה תלוי ברשותם ובבחירתם". בדיוק כפי שהלב אינו יכול לשנות את גודלו והאדם אינו יכול לבחור את צבע עיניו, כך הוא נותר יהודי, שעליו להילחם בטבעיו וביצריו.

על כן, יש להחדיר את היהדות למי שרחוק ממנה. בשידור קולי, מסביר לו הרבי, בעוד המאזין ממתין לחדשות מוושינגטון, אפשר להשמיע לו, למשל, שהשבוע היא פרשת פנחס, וכך הוא לומד תוך כדי המתנה, על מהותה. הרבי מחדד בפניו מייד, כי אל לו להעלות את הנושא להצבעה בכנסת, כי סופה של הצעה זו ליפול מייד…

עדן תהה כיצד יכולה פרשת פנחס להיות 'חדשות', והרבי משיב, כי אם חז"ל קבעו שדברי תורה הרי הם כחדשים בכל יום, ניתן בהחלט לקשֵר אותם לנושאים אקטואליים, והדבר קל פי כמה למי שכבר פועל בענף התקשורת. "הסיסמה של 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' היא לבני ישראל. אפילו במאה העשרים, ואפילו לאלה המדברים ומבינים רק אנגלית, ואפילו לאלו הדרים בקיבוץ של 'השומר הצעיר'", מחדד הרבי.

כשמוטי עדן שואל מדוע הרבי מבקש לקיים 'מבצע' שכלולים בו ילדים, והאם מדובר במצב קריטי, כפי שהיה ערב מלחמת יום הכיפורים, מסביר לו הרבי כי על פי הידיעות הזורמות אליו מוושינגטון, המצב חמור ביותר. הוא אינו רוצה לזרוק מרה בעם ישראל ולפיכך אינו מתריע על כך ברבים, אך הוא מבקש את הזכות של ילדי ישראל כדי להמתיק את הדין, בכוח פעולה ארצית.

במילים ברורות מציג הרבי את אש האידאולוגיה המתחדדת בקרב הצעירים הערבים. בעבר הם היו כפופים לשייח'ים המבוגרים, שאותם יכולת 'לקנות' בכמה לירות או דולרים. אבל כיום, השייח' כבר לא שולט, והצעירים יותר פנאטים, קנאים ואידאולוגים. בעוד אצל היהודים כיוון התנועה הפוך לחלוטין. מחלוצי אדמה המוסרים נפש על יישוב הארץ, הפכו המתיישבים בארץ לצרכני בידור החיים חיי בילוי אין־סופיים. ואת החולשה הזו, אומר הרבי, מזהים בלונדון ובפריז, בוושינגטון ובארה"ב.

לנוער אין טעם למכור ערכים של 'חלוציות'. כי החלוציות האמיתית היא רק חיזוק וערכי אמת של התורה, שהערבים השתלטו על הארץ כאלף שנה אחרי שאבותינו עזבו אותה, ואנו שבים אליה כעת כבנים ולא כגזלנים, הם ההסבר האמיתי להתיישבות בארץ. אבל ילד, אומר הרבי, אינו מקבל הסברים ארוכים. אין לו סבלנות לעניינים תיאורטיים. ילד צריך לשמוע ברורות: העובדה שיש אלוקים ששייך לכל יהודי, לא רק מי שעמד לרגלי הר סיני לפני שלושת אלפים שנה, אלא גם למי שגר בתל אביב, והיא שתוביל לקיום ההבטחה 'מפי עוללים… להשבית אויב ומתנקם'. "ועולל ויונק, הפירוש הוא בן ובת ישראל בגיל חמש שנים או ארבע שנים", וכאן מוסיף הרבי מעין עקיצה: "כי אם הוא בן שבעים שנה ויושב בכנסת, אינו עולל ואינו יונק ולא על אודותיו מדבר הכתוב"…

על ההתיישבות במעלה אדומים, שבה התגורר עדן לפני שהפך לכתב הצפוני, מסביר לו הרבי כי כל עוד היהודים פוחדים להתיישב בעיר העתיקה בירושלים, ומניחים אותה בידי הערבים, הדבר מסמל בעיניהם את חולשתנו.

לסיום, כשביקש חתימה על ספר ה'תניא' שהוענק לו ב'יחידות', סירב הרבי בחיוך: מחר יגיעו אליי דרישות נוספות לחתימה.

43 שנה מיום אל יום מאז ששמע מהרבי מליובאוויטש זי"ע דברים שזוהרם לא פג עד עצם היום הזה, בשבעה עשר בתמוז תשפ"ג, הלך העיתונאי מוטי עדן לעולמו. יהי זכרו ברוך.