עו"ד רן בר-יושפט
י"ח אייר התשפ"ב
אם מדינת ישראל רוצה לנצח במלחמה ההסברתית, היא חייבת ליזום יותר, ולהפגין יותר ביטחון בטענותיה
תקרית רודפת תקרית, ובינתיים תדמיתה של ישראל נפגעת. זה התחיל במותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין ונמשך בעימותים בין כוחות המשטרה לנושאי הארון שלה בלווייתה במזרח ירושלים. העובדה שמדובר בעיתונאית בעלת אזרחות אמריקאית עלולה לגרור הסתבכות מדיניות מורכבת עוד יותר, וישנם פוליטיקאים ואנשי תקשורת אמריקאים המבקשים כבר לקדם חקירה יסודית בנושא נסיבות מותה. יש חשש גדול שמקרה מצער כזה יגרום לכך שישראל תצטייר כמדינה המפרה זכויות אדם, פוגעת בחפים מפשע ומבצעת פשעי מלחמה – אותן טענות שבעצם מפנים כלפי ישראל הרבה לפני התקרית הזו, ואותן טענות שימשיכו להפנות לעבר ישראל גם אם בת קול תצא מהשמים ותספר לכל העולם שמי שהרג את אבו עאקלה היה מחבל בשם מוחמד ושישראל עושה הכל כדי לא לפגוע בחפים מפשע.
העניין הוא שהמקרה הזה אינו 'פיגוע הסברתי', מכיוון שאנחנו לא בתקופה של פיגועים תדמיתיים אלא במלחמה על תדמיתה של ישראל בעולם. הבעיה היא שכמו במלחמה הפיזית שמתרחשת כאן, גם בזו התדמיתית יש צד אחד שפועל באופן יזום, תוקף ומנסה לעשות לישראל כמה שיותר נזק, וצד שני, שטומן את ראשו בחול ומקווה שאם רק יהיה אדיב מספיק יניחו לו לנפשו – תקווה שכמובן לא תתממש. במובן הזה צודקים בשמאל הישראלי שהסיפור האמיתי מבחינתם הוא (שקר) 'הכיבוש'. זו נקודת המחלוקת האמיתית, וכל אירוע כגון הפגנה אלימה, מוות של אשת תקשורת או מניעת צילום של 'פעילי שלום' הוא כלי שרת בידי אלו שמבקשים לפגוע בנו.
אבו עאקלה, שבמשך שני עשורים וחצי פעלה כחלק מתעמולה אנטי-ישראלית, נהרגה בעת שסיקרה עימות בין מחבלים לכוחותינו. בצה"ל טענו כי "ככל הנראה" העיתונאית נהרגה מירי חסר הבחנה של המחבלים החמושים, אך בהמשך נמסר כי "לא ניתן לקבוע זאת בוודאות". הרשות סירבה לשתף פעולה בתחקיר אשר יוכיח מי האחראי למותה, ובמקביל עלה סרטון המראה מחבלים קוראים "פגענו בחייל, הוא שכוב על האדמה" כאשר שום חייל צה"ל לא נפגע, דבר המעלה את הסבירות שאבו עאקלה נפגעה מירי המחבלים אשר בניגוד לחיילי צה"ל יורים ללא הבחנה.
אלא שמסיבה לא ברורה צה"ל התעקש להוסיף כי "עדיין אי אפשר לשלול בוודאות שאבו עאקלה לא נהרגה מאש כוחותינו". התוספת הזו הייתה מיותרת. אחת הבעיות של אלו שעוסקים בשיפור תדמיתה של ישראל היא המחויבות שלהם לפתוח כל נושא באמירה "ישראל אומנם איננה מושלמת, אבל…" כאילו הרוויחה מעין טענת 'מיגו'. מבלי שהתבקשה, ישראל מקבלת עליה את נטל הראיה ומתעקשת שרק אחרי שיתברר מעבר לכל ספק סביר שהיא זכאית היא תוכל לשלוח הודעה לשאר העולם עם הצידוק שלה. חבל שבינתיים הצד השני כבר פרסם אין-ספור הודעות ללא קמצוץ של ראיות וקיבע לחלוטין את נרטיב האירוע.
מובן שמדינת ישראל לא צריכה לשקר או להוציא מידע לא מדויק, אך ישנם דברים שישראל הייתה יכולה לעשות כמו למנוע מאל-ג'זירה, רשת טלוויזיה של מדינת הטרור קטר, מלשדר מישראל מלכתחילה. אין כתבה אובייקטיבית בתחנה הזו. יש רק השמצות והשחרת פניה של ישראל בעולם בערבית ובאנגלית. ישנה שמועה שאומרת שכאשר ערוצי תקשורת מערביים סיקרו את ישראל בצורה לא הוגנת בתקופת פיגועים בעבר, אריק שרון הורה להעיף אותם מישראל. בן לילה השתנה הסיקור והרשתות המערביות חזרו לשדר אך בצורה מאוזנת יותר. התרחיש הגרוע ביותר שיכול להיווצר הוא שקטר תתלונן שישראל לא מאפשרת לה לשדר ממנה – טענה חלשה מגוף תקשורת שפועל מטעם מדינה שלישראלים אסור לדרוך בה.
את הטענה שנראה שמי שהרג את אבו עאקלה הם המחבלים והרשות אינה משתפת פעולה בחקירה היה צריך להוציא ברגע הראשון. את סרטוני הלוויה שכללה ירי באוויר של נושאי הארון היה צריך להוציא לכל רשתות המדיה, על מנת להראות את ההקשר הרחב של האירוע. אך חשוב מכל, ישראל הייתה צריכה מזמן לעבור מקרב הגנה לקרב התקפה. התפקיד של מדינת ישראל (לעומת סוכני-רשתות חבריות עצמאיים) היה להעלות לראש סדר היום את תשעה עשר קורבנות הטרור, ושישים ושמונה הפצועים, שקיבלו דיווח זניח. לעומת אבו עאקלה, זהות האחראים למוות ידועה וברורה. מדובר באלו שנלחמים להשמיד אותנו. אלו בעזרת הנשק, ואלו בעזרת המקלדת והמצלמה.
- הכותב הוא מומחה בדיפלומטיה ציבורית, מרצה בין-לאומי, ומחבר הספר 'טסתי לדבר על ישראל'