עו"ד אבי בלום
י"א אב התשפ"ב
הם נפגשו בתל אביב לשעות מייגעות של חפירות שלעומתן עבודות הרכבת הקלה נראות כמו טיול קליל בפארק. האחד הגיע בנוחות של טיסת ביזנס טרנס-אטלנטית. השני עשה את הדרך המתישה יותר מירושלים הפקוקה.
הישראלי הוא מאסטר הסקרים חובש הכיפה ישראל בכר, שנקע בעבר את רגלו כשרקד על כל החתונות, והוקלט בסתר כשהוא משמיץ את בני גנץ – שלמענו עבד. הסוקר המרקד עוד הספיק לפצוח בריקודון קטנטן במרכז הרחבה, ועבד עם סער עד לחבירתו של האחרון לגנץ. בכר אומנם התגלה כפזיז לשון ומהיר תנועה הקופץ ממטה למטה, אך גמישותו הרבה משמרת חדות מחשבה ויכולת ניתוח מרשימה. בתום נשף המפלגות הגדול, הוא פועל כיום בשירותי אחת ממפלגות הימין המובילות, למען המטרה המשותפת של כיבוש המנדט ה-61, אך הפעם לטובת גוש נתניהו ולא נגדו.
האסטרטג האמריקאי ששמו נחשף כאן לראשונה, הוא ג'וש רו (רובינסון) שמתמחה באבחון מצביעים הנעים בין הקטבים, בארה"ב, באירופה וכעת בישראל. את היועצים האמריקאים שהדיסקרטיות אומנותם, אין סיכוי להקליט בפליטות נגד הלקוח אפילו מתוך שינה טרופה, תוך כדי טיסה. ביבי למד להאזין לתחזיותיו הקודרות בעבר, והתמכר כשהוא שואל תמיד: "אז מה ג'וש אומר?"
שני היועצים פילחו את הנתונים והגישו את המסקנות ליו"ר הליכוד שמזהה תהליכים בסקרים, יותר מיאיר גולן בשטחים. בתחום האפור ורוויי המאכערים של הייעוץ האסטרטגי, ביבי מבחין בן רגע בין אומן לנוכל. אל הנתונים שהוגשו אליו לאחרונה, הוא מתייחס במלוא הרצינות, כאל נייר העבודה הרשמי של מערכת הבחירות. עד כדי כך רב האמון במסקנות היועצים, שג'ו רו הדיסקרטי נשלח לביתו של דרעי כדי לשתף את המידע ולהיערך בהתאם להשגת היעדים.
שני האסטרטגים פילחו במשך שעות את הסקרים שנעשו מאז ההכרזה על הבחירות. אלה הגלויים לנו שהתפרסמו בעיתונות, אך בעיקר אלה הנסתרים מאיתנו – אותם סקרי עומק שמזמינות המפלגות, ובהם נבחנים גם תהליכים ומגמות.
האבחון, פה אחד, היה ברור: המנדט השישים ואחד במרחק נגיעה, אבל חשוף גם לפגיעה. בכל הסקרים, הגוש בראשות נתניהו נע מעל ומתחת לאחוז החסימה, נד-נד עלה ורד, פעם למעלה ופעם למטה. נתניהו הפסימי – בניגוד לחרדים האופטימיים יותר – מעריך את הסיכויים הפעם כ'פיפטי-פיפטי'.
ההנחה הרווחת של המומחים שמנתחים את הסקרים היא, כי קרב האגרוף בין הגושים שיימשך עד לרגע האחרון, יוכרע בנקודות ולא בנוק-אאוט. רק שבשביל להגיע למסקנה הסופית, בעברית החביבה על החרדים ובאנגלית האהובה על נתניהו, אין צורך לשלם הון של מצלצלים, בדולרים ובשקלים, ליועצי בחירות. את הערך המוסף, האסטרטגים הבכירים מביאים בהסברים הנלווים למסקנות. תנודות המצביעים והמגמות מזוהות ומנותחות, ולאחר מכן, כמו סנסורים רגישים, מכווינות את פעילות הפוליטיקאי במהלך הקמפיין.
קפה הפוך
נפלאות התובנה של השניים, סללו את הדרך לפגישת קצוות בין נתניהו לגפני שהתקיימה השבוע במצודת זאב בתל אביב. מצד החתן הגיע המארח בנימין נתניהו, מצד הכלה הופיע משה גפני, ובמובן הזה לא רק מטאפורית אלא גם כסב גאה לחתונה שאליה הוזמנו בכירות ובכירי האופוזיציה.
לפגישה קדמה הסלמת שיח שראינו השבוע מצד גורמים בליכוד נגד יו"ר 'דגל התורה' משה גפני, ובהמשך גם דו-שיח קוצני במיוחד מול יו"ר שס שמתואם בכל מהלכיו עם יו"ר האופוזיציה. "קול לשס של דרעי, זה כמו קול לליכוד בלי כאב הראש של הכנסת חברי כנסת אלמונים שחדרו דרך הפריימריז", אמר נתניהו ברגע של כנות באחת הישיבות האחרונות.
לפיקנטריה עוד נשוב, אך קודם כל לתובנות. גנץ אומנם שרוי בדכדוכו של רפש לנוכח הסקרים המעידים על הידרדרות במקום שיפור מגמה. ובכל זאת, לפי הרציונל של שני האסטרטגים, ובניגוד לכל מה ששמענו כפרשנות עד כה, דווקא בני גנץ, מכל ראשי המפלגות וחרף תחזיות הסקרים העגומות, עשה עד כה את הבחירה הנכונה – בהחלטתו לחבור לסער.
על פי סקרי העומק בקרב מצביעי 'תקווה חדשה' עוד בטרם נחלשה – שניים מתוך ששת המנדטים שהצביעו לסער בבחירות הקודמות, הם שיכריעו את גורל הבחירות הבאות. אם לתת בהם סימנים, מדובר בעיקר בליכודניקים לשעבר, תושבי הערים המבוססות שבהן מגפת 'רק לא ביבי' עושה שמות. הם הצביעו בעבר הרחוק "רק מחל", כמיטב הרפרטואר הבגניסטי, אך ארומת הקפה שלהם – מהשיח בבית הקפה השכונתי ועד למפגשי הקפה בפינת העבודה ההייטקיסטית במשרד – היא אנטי ביביסטית בעליל.
בשאלות העומק, על קצה המזלג, החבורה הזאת – שצורכת תעמולה תקשורתית וסביבתית בעוצמה גבוהה – רואה בנתניהו ראש-ממשלה שתרם רבות למדינה "אך הגיע זמנו ללכת". הזדהות עם נתניהו גורמת להם להרגיש רע בשכונה ובסביבת העבודה, אך הרגש הליכודי מתעורר כשהסוקרים מאפשרים להם לבחור באחת משתי אלטרנטיבות: יאיר לפיד מול בנימין נתניהו. בנקודה הזאת, הניצוץ הליכודי חוזר וניעור, והעדפתם לליכוד בראשות נתניהו – ברורה.
בזמן הקצר שבין פיזור הכנסת לחבירה של סער לגנץ, כאשר היו על המגרש שני שחקנים בלבד – לפיד מול נתניהו – קבוצת המיקוד הזאת, שמוערכת בכשני מנדטים, נטתה להצביע 'מחל'. מהרגע שבו צירף גנץ את סער וסימן מטרה של הקמת ממשלה בראשותו, הימניים הרכים הללו רוצים יציבות שלטונית, והם נוטים לחנות ב'כחול לבן-התקווה החדשה', כל עוד יחשבו, גם אם כתקווה בעלת סבירות חלשה, כי יש היתכנות שהקול שלהם יכתיר לבסוף את גנץ כשסער והחרדים לצידו. אם האלטרנטיבה מבחינתם תהיה לפיד או ביבי, הם יצעדו לקלפי בצער רב וביגון קודר אך יצביעו 'מחל'.
כוחו בחולשתו
כדי לשכנע את שני המנדטים שיושבים על הגדר שהצבעה עבורו אינה הצבעה בפועל ללפיד כראש-ממשלה, גנץ צריך לשמור על רלוונטיות כפולה. ראשית, להוכיח יכולת עמידות דו-ספרתית בסקרים ולא להידרדר אל המרחב המסוכן של חד-ספרתי. בנט אומנם הצליח לסחוט ראשות ממשלה עם שישה מנדטים עלובים, אבל איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.
הרלוונטיות השנייה שגנץ צריך לשמר – ואולי הראשונה במדרג חשיבותה – היא מול השותפים האופציונליים להרכבת ממשלה. אם התיקו לא יוכרע, ינצח מי שידע לשחק על שני צידי המגרש. ובנקודה הזאת, גנץ כיום אומנם אינו השחקן החזק בליגה, אך הוא בהחלט בעל היכולות המגוונות ביותר בשוק השחקנים. אין כמעט בנמצא איש שיכול לומר מילה רעה על הבחור הנחמד הזה, במובן הטוב והרע של המונח כאחד. בעבודה נכונה, גנץ הפך את סך כל חולשותיו, כולל שבירת השיניים בראיונות ובפתיחת פקקי בקבוקים, לסחבקיות ישראלית אותנטית חביבה.
החרדים שהפכו לשק החבטות של הממשלה הקודמת, לא מסוגלים לדבר בגנותו, אף שבפועל, האיש אומנם לא התבטא נגד החרדים, אך במקביל לא נקף אצבע ולא תמך בהם אפילו בהצבעה משמעותית אחת במשך שנה תמימה שבה היה למחזיק המפתחות של הממשלה. בניגוד לדימוי החביב שהוא דואג לשמר, גנץ נלחם כסכינאי עבור ג'ובים ובעיקר תקציבים לאלה שהוא חפץ ביקרם – וחבריו הג'ובניקים בקרב לובשי המדים בראשם.
כמעט בכל צומת דרכים שבו התייצב גנץ מול לפיד, בנט ואיווט ועמד על שלו – הוא השיג את מבוקשו. אולם בכל מה שנוגע לחרדים, גנץ אפילו לא השמיע ציוץ של מחאה. לא בנושא הגיוס שהוביל בתיאום מלא מול איווט, לא בסוגיית המעונות ובמיסוי החד-פעמי שם גיבה את משרד האוצר, לא ברפורמת הסלולר הכשר ולא בנתינת יד למזימה, שנבלמה עם פיזור הכנסת, לרסק את רשתות החינוך החרדיות. בתווך שבין 'לנו' לבין 'לצרינו', גנץ לא ישב על הגדר אלא בחר צד והיה שותף מלא, בקולו בממשלה ובאצבעות חבריו במליאה, לכל פגיעה שהובילה הממשלה הקודמת נגד החברה החרדית.
החביבות המעושה של גנץ הרדימה בשלב מסוים את חברי הכנסת החרדים, שחשים מולו אי נעימות ומחויבות, אחרי שנתנו יד להפרת ההסכם עימו בממשלה הפריטטית הקודמת. גם כאן משום מה, הם עושים לגנץ הנחה ומתנהלים כלפיו, ללא סיבה, בתחושה של לווה המתחמק מתשלום חוב עבר, ולפיכך מוחל על כבודו בנושאים אחרים עכשוויים. נתניהו אינו חף מטעויות, אך גנץ, חרף כל הדימויים השלומיאליים, היה שותף נרגן, טרדן וסכסכן, ויש לו אשם מלא בהתפרקות הממשלה הקודמת.
גנץ העניק גיבוי מלא ליועמ"ש מנדלבליט ולפרקליט המדינה ניצן – שכולם מבינים כיום אחרי הדרמה שסיפק סגן ראש מח"ש לשעבר משה סעדה, איך היו מעורבים אישית עד צוואר בתפירת תיקי נתניהו. את הסיור הראשון עשה במשרד המשפטים כשהוא צועד ביניהם בחיוך רחב של חתול השומר על השמנת. אחר כך תקע מקלות בכל מהלך שהוביל נתניהו, ובמרכזם התהליכים האמיצים לבלימת הקורונה. אפילו ליל החניונים שבו התפרקה הממשלה רשום על שמו, אחרי שלא שעה לאזהרות של יריב לוין ונרדם בשמירה בלי להגיע למליאה.
אם יש מישהו שלקה בתסמונת בן המשפחה המוכה, זהו אינו גנץ, אלא החרדים. הם משחרים לפתחו של האיש שהיה שותף מלא, לצרינו ולא לצידנו. אף על פי שהממשלה הייתה תלויה על בלימה – בקולותיו, אנשי מפלגתו היו הגורם היציב ביותר בקואליציית השינוי, כשותפים מלאים לכל פגיעה בחרדים.
תסמונת בנט
במלכודת הדבש של גנץ, שבה טמון בעיקר עוקץ, נופלים גם מצביעי סער הימניים שמתעלמים מכך שגנץ כשר ביטחון, הפך לגורם הראשון בממשלה שהעניק הנשמה מלאכותית לאבו מאזן ונקט כל צעד אפשרי כדי לפגוע במתיישבים. החביבות שהפכה את האיש למושא לעג כיו"ר 'כחול לבן', היא כיום הנכס המרכזי של גנץ, עד שהימניים הרכים שנדגמו בסקרים, השיבו כי הם רואים באיש מועמד של פשרה שתעבור לראשות הממשלה.
הרגל החרדית שעליה נשען גנץ, היא שגורמת למצביעים לראות בו מועמד אופציונלי לראשות ממשלה. אלמלא הרמיזות שהגיעו מכיוון גפני, כולל התשובה המפורשת שניתנה כאן לראשונה ולפיה, "אם נתניהו לא ישיג 61 ניכנס לגדולי התורה ונראה מה לעשות", ממונפת על ידי גנץ עד תום. שני המנדטים של מצביעי סער שמגדירים עצמם כימין רך – ממשיכים לחנות ב'כחול לבן' ולא חוצים את הקווים בחזרה לליכוד, אך ורק כי מישהו גורם להם לחשוב שממשלה בראשות גנץ ובשותפות החרדים – בת היתכנות. בקלפים אומנם זה לא ממש מסתדר, אך בקמפיין כמו בקמפיין, המסרים והתחושות הם שמקבעים את האווירה.
נתניהו שראה איך הקמפיין למיקוד הבחירה בינו לבין לפיד חומק מבין אצבעותיו, ניסה להבין מה התפספס בדרך – מול משה גפני. עם הליטאיות הדווקנית של גפני שנוהג להזכיר בכל ריאיון את האידיאולוגיה המתונה מבית מרן הרב שך, ביבי למד לחיות ואפילו לכבד. אבל נבצר מבינתו מה בער לגפני לשגר אמירות שמסייעות למחנה השני דווקא כעת, אחרי שהממשלה הופלה במאמצים משותפים, כשהאור נראה בקצה המנהרה ויש חשיבות קריטית לכל אמירה. באמת ובתמים, ביבי חיפש לפני הכל תשובה כהלכה.
נתניהו כדרכו – שמע את כל הקולות ורק אחר כך קיבל החלטות. הוא כרה חצי אוזן גם לאלה שניסו להסביר שגפני לקה ב'תסמונת בנט', מהבחירות הקודמות. לפי התאוריה הזאת, גפני מעדיף לשמר תיקו בין הגושים על פני רוב של 61 לגוש. בממשלת ימין צרה, לבן גביר תהיה השפעה גדולה משלו, ודרעי שמתאם מהלכים עם ביבי במצודה – ירגיש כפטרון של הממשלה כולה ולא רק של 'יהדות התורה'.
במצב של תיקו לעומת זאת ואפילו במציאות של 59 לגוש הימין, גפני יהפוך לפוליטיקאי בעל הפוזיציה החזקה ביותר במגרש הפוליטי. זה ששמר על קשרים עם שני הצדדים ויודע לרקד בין המחנות, לקפץ בין לשכת גנץ ללשכת נתניהו, ולהפוך למוציא והמביא של הפוליטיקה הישראלית.
הולכי רכיל בעלי נשמות טובות מסבירים בכלל שגם אצל גפני, כדברי מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר על ישראל, "אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים", ונימוקיהם עמהם. יו"ר 'דגל התורה' אומנם נראה כמי שנמצא בתקופת השיא, שבה הוא כמעט ואינו מחויב בדין וחשבון לאיש – מלבדו, אך בפועל, אנשי החצר ברחוב ראב"ד – אותם גורמים צעירים בעלי עוצמה שקטה, ובראשם ר' דוד שפירא – הם שמסוגלים ברגע הנכון וללא התראה להנחית את החרב באבחה. את יו"ר 'דגל התורה' הראשון, חברו של גפני לימי ההקמה הרב אברהם רביץ ז"ל, הם הדיחו בפגישה אחת שבמסגרתה התבקש לפנות את מקומו. מול גפני, לפי אותה תאוריה, הם מסוגלים לבצע את אותה משימה, ולדרוש כדוגמה, שוועדת הכספים תחולק ברוטציה לשני חצאי קדנציה, כשהאיש שחצה את גיל הפרישה יעביר את הגחלת לדור הבא.
במצב של כאוס, לפי אותה תזה, גפני יהיה בשיאו ואיש לא יוכל לנהל את השיח מלבדו. עם הפנים פנימה, וגם החוצה, אין לו שום סיבה לסייע לגוש להשיג את המנדט ה-61, דווקא עכשיו.
מורשת רביץ
עד כאן לחישתם של הולכי רכיל, ומכאן ואילך לפרשנות הנכוחה של הדברים. גפני אינו רביץ שסבל מבעיות בריאותיות והלך לעולמו תקופה קצרה אחרי שפינה את מקומו. כל מי שרואה את מוישה יורה-יורה ומתנהל בתזזיתיות מאז שב לאיתנו, מרגיש שהאיש בשיאו. במשך שלושה עשורים של עשייה פוליטית, האיש מעולם לא נחשד בחוסר אהבה עצמית, אך בפועל – העדיף תמיד ברגע האמת את טובת התנועה כשהוא שם לנגד עיניו במקום הראשון את צורכי היהדות החרדית.
כשועל הפוליטי הוותיק ביותר במערכת, גפני השתדל תמיד שהאינטרס האישי והאינטרס הציבורי יחפפו, וגם בפן הזה, מאום לא השתנה. ממשלת 61 תחזיר אותו בוודאות קרובה לכס ועדת הכספים, וקשה לראות איך במצב של כאוס פוליטי, כאשר לפיד נותר כל אותה תקופה כראש ממשלת מעבר, ישיג יותר.
גם את עניין קריאת התיגר הפנים-ליטאית אפשר להוריד מסדר היום. נכון להיום, כוחו חזק מכל מקורב בחשן או נכד – בהווה או בעבר. גפני הוא מסוג השחקנים שאין להם דבר בעולמם למעט הזירה הפוליטית. אין גרם נהנתנות בחייו האישיים, ואין טיסות וחופשות בלו"ז שלו במשך שנים. שחקן נשמה בעל ניסיון כמוהו – לא מורידים מהמגרש כל עוד כוחו במותניו.
צריך לומר בכנות שגם לפליטות הפה הסדרתיות של האיש לאחרונה, יש היגיון. האינטרס של גפני בהליכה על הסף הוא למנוע מצב שבו גם מערכת הבחירות הזאת תתנהל בצילה של שנאת חרדים, ובהיבט הזה הוא רושם עד כה מאה אחוזי הצלחה. הנושא החרדי לא מונח על המפה החד פעמית של מערכת הבחירות הנוכחית. ואם מונח – אזי לחיוב ולא לשלילה כאשר כל צד מנסה למקם עצמו כשותף לגיטימי בארוחה הכשרה.
אי אפשר להתעלם כמובן, גם מההיבט האישי. דרעי וגפני הצליחו לטאטא אל מתחת לשטיח את השנאות הישנות של שנות התשעים, אך אלה שבו וצצו בשנת האופוזיציה האחרונה. השבוע שבו השניים להתגושש. תחילה זה היה דרעי שבריאיון לעמית סגל נשמע כפטרון על התייצבות החרדים כולם לימין נתניהו. גפני השיב לו בכינוס עם מנהלי הסמינרים כשהוא מתייחס להתבטאות של דרעי כאל פטרוניזם ומזכיר כי הוא – בניגוד לשס – בממשלת שמאל לא ישב.
אפרופו השליפות ההיסטוריות, דרעי הזכיר לגפני בשיחה שקיימו, בתקופה שבה עוד דיברו, כי ב-99' 'יהדות התורה' היא שהצטרפה לממשלת ברק השמאלנית בהותירה את שס מחוץ לממשלה.
"זה לא דומה", השיב גפני והסביר שהכניסה לממשלת ברק נעשתה בהוראתם הישירה של מרן הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן זצ"ל.
"ובממשלת רבין, מה?" השיב דרעי מניה וביה, "הרי גם אז נכנסנו בהוראתו הישירה של מרן הרב עובדיה, אז חלאס עם האמירות האלה".
לא חלאס ולא סלאם. מאז הדו-שיח הענייני יחסית בין השניים, האווירה רק הוסיפה ונעכרה. כשגפני ראה בעיניים כלות איך דרעי הופך לשותף הסוד של נתניהו, הוא בהחלט נהנה, כתשובת המשקל, לקרוץ פה ושם לגנץ וללפיד, ולראות איך השניים יוצאים מהכלים.
מתן בסתר
"אל תעזרו לי יותר מדי, אתם רק גורמים נזקים", אמר נתניהו לשניים מח"כי הליכוד שלקחו טרמפ על ההתבטאויות של גפני, כדי לקושש קולות לקראת הפריימריז בליכוד.
נתניהו הבין שהוא בבעיה ונכנס לעובי הקורה, אחרי שבליכוד הוציאו הודעה חצי מחתרתית שתקפה את גפני. ההנחיה שיצאה מלשכתו הייתה לחדול מלשלוח את זרועות התמנון נגד יו"ר 'דגל התורה' – ולאפשר לו לטפל בנושא בצורה ישירה.
לתפנית החיובית בעלילה תרמו שניים: איש הצללים והמקורב הנצחי נתן אשל, ולצידו יועצו לענייני חרדים של נתניהו זאב – בעור של כבש – פליישמן שמסתובב בציר 'נתניהו-חרדים' עם מטף לכיבוי דלקות במקום לטפטף שמן למדורה.
לזכותו של דרעי בר הפלוגתא של גפני ייאמר, שגם הוא תרם את חלקו בהרגעת השיח. חרף ההקטנות הקטנוניות, דרעי בטוח בכך, ואף אמר זאת לביבי, כי גפני חדור מטרה זהה – להשיג לגוש 61 ולהקים ממשלת ימין-חרדים על מלא.
ובחזרה למפגש במצודה: נתניהו דאג להבהיר לגפני כבר בראשית הפגישה שהאמירות שפורסמו בשם הליכוד בראשית השבוע לא היו על דעתו. "באחד עשר לשמיני לא תשמע אותם", אמר כשהוא מכוון לתאריך סיום הפריימריז – כמועד שבו ייפסקו הראיונות הקולניים של המתמודדים.
מהצהרות – לצרות: ביבי הרחיב בנוגע לשני המנדטים של ימין רך שחונים ב'כחול לבן'. "הם מחפשים יציבות, ואם יבינו שרק ממשלה בראשותי יכולה לקום, יעברו לליכוד. המשחק הוא לפני הבחירות ולא אחרי", אמר נתניהו לגפני וחידד מטרות בימי בין המסרים, "אנחנו חייבים להעביר כאיש אחד את המסר שאין שום היתכנות ואופציה לממשלה בראשות גנץ. זו המטרה הכי חשובה כעת והיא משותפת לכולנו". גפני הסביר כדרכו, בפלפול ליטאי אופייני, שלא עלה על דעתו לרגע לחבור לשום גורם אחר והבטיח לחדד את המסר – מה שאכן נעשה מייד בתום הפגישה.
נתניהו התייחס בחשש גם לאפשרות הפילוג בין 'דגל' ל'אגודה': "אסור לנו לבזבז אנרגיה על מריבות במחנה, חשוב שתרוצו ביחד ברשימה משותפת של דגל ואגודה". גפני מיהר להגיב ולהבהיר מיהו הגורם האחראי: "זה נושא שלגביו יכריעו גדולי התורה ולא אני".
"אתה יודע כמה אני מעריך את הרבנים, ואני יודע שגם הם מחשיבים את דעתי, תגיד להם בשמי שזה חשוב לכולנו", הפציר נתניהו כמי שחרד מכל חשש של פיצול בקרב חובשי הכיפות – שחורות כסרוגות.
ביבי לא מתכוון להסתפק רק בפגישה עם גפני. בראשית השבוע נועד עם הח"כ העתידי יצחק גולדקנופף, שאליו התלווה מוטי בבצ'יק – שמתחזק במשך שנים את הציר בין הסיעה המרכזית לנתניהו. ביבי, בן גילו של גולדקנופף, יצא מרוצה מהשיח הערני, החביבות השופעת והאנרגיה המפתיעה של המועמד הצעיר ברוחו.
ביבי גלש בשיחה למחוזות הנוסטלגיה הגוראית וניצל את ההזדמנות להתעניין מה קורה במו"מ הקפוא מול 'דגל התורה', אבל את ההוכחה לכך שהציבור החרדי לא רוצה אחר מלבדו סיפק דווקא מהלוויית המנהיג הליטאי. "ראית מה קרה בהלווייה של הרב קנייבסקי? לא יכולתי לצאת מהבית במשך שעות כי ההמונים צבאו על הדלתות. בכל פעם שאני פוגש קהל חרדי – אני מרגיש את האהבה וזה הדדי. המצביעים שלכם הרי לא מסוגלים לחשוב על תמיכה בגנץ, אז על מה יש לדבר?" ניכר בפניו של נתניהו שהתמיכה החרדית ברחוב נוסכת בו כוחות. עוד רגע והיה מציע עצמו כאורח הכבוד בפאנלים של הקמפים בישיבות.
זהו לא הגיל אלא התרגיל: נתניהו לא מתכוון לקפח אף בריה ב'יהדות התורה'. גם עם צעירי המפלגה הסוליסטית, פרוש ואייכלר, הוא מתכוון להיפגש. מעתה ועד לבחירות ישמור מול 'יהדות התורה' באישית לוחצת, כדי למנוע משגים וטעויות.
כדי שהמחנה ימצה את הסיכוי להשיג 61, נותר רק לקוות שהעימות הבא בתוך גבולות הגוש, אשר בוא יבוא כדרכם של שותפים פוליטיים, יתמהמה ויידחה לתקופה שאחרי הבחירות. מוטב להיאבק על התפקידים שיביא הניצחון, מלהתקוטט על האחריות לכישלון.
מי שכבר מזהה את ניצני ההלחמה המחודשת בין נתניהו לחרדים, זהו גדעון סער, שמסביבתו יצאה הדלפה על חשיבה מחודשת בעניין צירופו של מתן כהנא. "זהו ההפרד ומשול הידוע של אלקין שמנסה שוב לחנך אותנו עם מקל וגזר", אמר לי יו"ר שס דרעי והוסיף: "לא יעזור להם. הלכנו כאופוזיציה יחד והפלנו אותם, נדע להתאחד גם בישורת האחרונה כדי לשנס מותניים ולנצח ביחד". מהפה של דרעי לאוזניים של גפני, אינשאללה.
