מנהיגי העולם, אייכם?!

שמונים שנה אחרי הרגע המחריד של האנושות, נראה שיש מנהיגים ברחבי העולם ששכחו את התפקיד שלשמו התכנסו – לעולם לא עוד.
מילים מלב כואב

שמונים שנה חלפו. יום השואה תשפ"ד תופס את עם ישראל במצב מבעית. זו לא רק הלחימה, אלא בעיקר האנטישמיות שמתפרצת בכל העולם. העולם שהכריז "לעולם לא עוד", עומד ושותק מול מופעים איומים שמתחוללים במחוזות האינטליגנציה. במוסדות נחשבים להשכלה גבוהה עומדים סטודנטים שבמסווה של הומניות קוראים קריאות של "בדם נפדה".
מצמרר לראות. העולם לא הפיק שום לקח.
לפני כ-15 שנה, ביום השואה הבין־לאומי, הוזמנתי לשאת דברים בעצרת האו"ם. עמדתי שם מול האולם ונשאתי דברים שחלקם נוגעים גם לימים אלו.
סיפרתי להם שביום השנה החמישים לשחרור מחנה הריכוז בוכנוולד הוזמנתי אל המחנה הסמוך לוויימאר, עיר התרבות של גרמניה. שערי מחנה המוות, שעליהם מתנוססת הכתובת 'כל אדם לגורלו', רחוקים רק שמונה קילומטרים מהתיאטרון הלאומי של ויימאר, במרכז העיר.
עמדתי שם, כנציג הניצולים ואמרתי לנוכחים: "זה הביקור השני שלי בבוכנוולד. הגעתי לפה בינואר 1945, ילד בן שבע וחצי, עם אחי הבכור נפתלי. היינו 'הפטלינגע', אסירים, וקיבלנו מספרים עוקבים – אסיר מס' 117029 ואסיר מס' 117030. איבדתי את הזהות שלי. הייתי אף אחד. מספר. הפטלינג.
"עכשיו, בביקור השני שלי, חמישים שנה מאוחר יותר, אני בא כשליח של מדינתי העצמאית. אני אזרח ישראלי מיום קום המדינה ב־1948 אני מגיע כרב הראשי של מדינת ישראל. כבר לא אף אחד, אלא מישהו. לא מספר. תסכימו איתי ששינוי גדול התרחש באותן חמישים שנים. אולי תגידו שהגיע הזמן לפתוח דף חדש: הבה נשכח, הבה נסלח, הבה נפתח דף חדש בהיסטוריה של המין האנושי. ובכן, באתי לומר לכם – ואמרתי זאת גם בבוכנוולד – באתי לומר לכם שאנחנו לא יכולים לשכוח, זה בלתי אפשרי לשכוח, ואין לנו הסמכות לסלוח.
"גם אם אני אדם שדוגל בסלחנות ובמתינות, אין לי סמכות לסלוח בשם אבי שנרצח בטרבלינקה כשהיה בן חמישים, עם אחי שמוליק, ילד בר-מצווה בן 13. אין לי סמכות לסלוח בשם אימי שמתה בעינויים, ברעב ובמחלות במחנה הריכוז של ראוונסבריק, בתש"ד (1944), וגם לא בשם 42 הדודנים שלי.
"אני לא יכול לסלוח".

עשר שנים אחרי שביקרתי בבוכנוולד הואילו חברי ארגון האומות המאוחדות ברוב נדיבותם וחוכמתם להכריז על 27 בינואר למניינם כיום השחרור של אושוויץ בידי הצבא האדום הרוסי, כיום זיכרון בין־לאומי לקורבנות השואה. שישים שנה לאחר הזוועה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
ומכאן המשכתי לדברים שחשוב לזעוק גם היום.
ראשית, אי אפשר להשוות שום דבר לשואה. שום דבר. לא אסונות, לא מלחמות, שום דבר. ולא רק בגלל מספר הקורבנות ותאי הגזים, אלא בגלל החתירה השיטתית להשמדת עם וההכרזה על כך מראש. כבר בתרפ"ה (1925), כשספרו של היטלר 'מיין קמפף' יצא לאור, הוא אמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא רוצה להשמיד את העם היהודי. שמונה שנים לאחר מכן הוא התמנה לקנצלר בבחירות דמוקרטיות; שנתיים לאחר מכן חוקקו 'חוקי נירנברג'. זכויותיהם של היהודים נשללו: נאסר עליהם להחזיק רכוש, הם לא היו זכאים לחופש, הם לא היו זכאים לחיים.
שלוש שנים אחר כך, בט"ז במרחשוון תרצ"ט (9 בנובמבר 1938), אירע ליל הבדולח. היטלר ניסה את העולם, בחן את תגובתו. 1,500 בתי כנסת עלו בלהבות. 30,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז כמו דכאו ובוכנוולד. הוא רצה לראות מה תהיה תגובתו של העולם החופשי, מה יאמרו.
ומה אמרו? עכשיו אנחנו יודעים. כמעט לא כלום. שלוש שנים לאחר מכן התרחש הרצח בבאבי יאר. 36,771 קורבנות. ילדים, תינוקות, נשים. "קחו את החפצים שלכם, כל מה שאתם יכולים לשאת למקום יישוב חדש", אמרו להם. היישוב החדש היה בעיר קייב. גם היום אפשר עוד לראות את העמק.
מה הייתה תגובתו של העולם החופשי? כמעט לא כלום.
חודשיים אחרי באבי יאר התקיימה 'ועידת ואנזה' ליד ברלין. כבר לא שאלו 'אם' להשמיד את העם היהודי, אלא 'איך' להשמיד את העם היהודי. מהן הדרכים לעשות זאת. היידריך, הימלר, אייכמן, קלטנברונר. הם היו צריכים לארגן את ההשמדה. הם קראו לזה 'הפתרון הסופי'. העולם נזקק לפתרון. והפתרון לצרה של העולם היה השמדה של העם היהודי. כי היהודים מרעילים את העולם.
וכאן ראוי לומר כמה מילים על אנטישמיות.
אנחנו לא יכולים רק לגנות את האנטישמיות; חייבים לחפש דרכים להביס אותה!
האנטישמיות היא מחלה רוחנית שאין לה שיג ושיח עם ההיגיון. איך אפשר להשמיד מיליון וחצי ילדים?! האם אותם ילדים איימו על גרמניה? האם הם היו אויביה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, המפלגה של הנאצים? האם הם סיכנו מישהו?! מדוע הגרמנים שמו להם למטרה להשמיד אותנו? האם היינו בבחינת איום לאומה כלשהי בעולם? האם היה לנו צבא? האם החזקנו רובים? אקדחים? האם ירינו טילים? קסאמים? גראדים? סקאדים? מה עשינו?! למה שנאתם אותנו?! למה הרגתם אותנו?!
כשהיינו בפולין הסבירו לנו שהשנאה נובעת מהעובדה שאנחנו שונים מהפולנים: לא יודעים את השפה ולא לובשים אותן חליפות, יש לנו זקנים, כובעים שחורים. אם רק נהיה כמו כולם, יקבלו אותנו. "אתם מוכשרים", יאמרו לנו, "יצרנים, אינטליגנטים, אתם כמונו".
אבל במרחק קילומטר אחד מפולין שוכנת גרמניה. שם לא הלכנו בכובעים שחורים, שם היהודים דיברו גרמנית יפהפייה, העניקו לחברה הגרמנית ולתרבותה מדענים, רופאים, אומנים, משוררים וסופרים. אנשים כמו אלברט איינשטיין, היינריך היינה ושר החוץ האחרון, גם הוא היה יהודי. גם הרוטשילדים היו יהודים.
האם הגרמנים התחילו לאהוב אותנו? האם הם קיבלו אותנו? פה אתם שונאים אותנו כי אנחנו שונים ושם שונאים אותנו כי אנחנו דומים.
"אולי תחליטו כבר מה אתם רוצים?" – זעקתי לאוזני נציגי האומות – "באירופה אמרתם לנו: 'כאן לא ביתכם. אנחנו שונאים את הזר. לכו הביתה'. והנה, הלכנו הביתה. אבל לא נתתם לנו להיכנס. שלחתם אותנו בחזרה לאירופה, הגליתם אותנו לקפריסין, למאוריציוס. בסופו של דבר הגענו הביתה. ועכשיו, כשאנחנו בבית שלנו, האם אתם אוהבים אותנו? תשאלו את השכנים שלנו".
האנטישמיות היא תופעה שמעבר לכל היגיון.

היה לי חבר, יחיאל פיינר (שמו הספרותי: ק' צטניק). הוא היה ניצול אושוויץ וכתב על כך כמה ספרים. פעם הוא אמר לי: "אני לא כותב את הספרים שלי בעט. אני כותב אותם בדם". במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים יצא יחיאל מדירתו בפעם הראשונה אחרי שנים רבות. הוא לא נהג להסתובב בין אנשים. הוא בודד את עצמו מחברת בני האדם לגמרי. בפעם היחידה שיצא עשה זאת כדי להעיד במשפט אייכמן, בבית העם בירושלים. ביקשו ממנו לעשות זאת למען ההיסטוריה, לזכר הקורבנות, לזכר המשפחה. לספר מה הוא ראה. הוא דיבר שתי דקות ואז התעלף ונפל עם המיקרופון מהבמה.
הוא תיאר את מה שראה כשהרכבות באו לאושוויץ. הוא סיפר על מנגלה שעמד וביצע את הסלקציה בהפניית אצבעו ימינה ושמאלה, כלומר, לחיים או למוות. יחיאל ראה את אחותו בין האנשים. "אני רואה, אני רואה", הוא אמר כמו תקליט שבור ונפל. הוא נלקח לבית החולים. באותן שתי דקות של עדות הוא אמר את המשפט: "אושוויץ הייתה פלנטה אחרת. לא חלק מהעולם הזה. פלנטה שבה לילדים אין זכות לחיות ולפרחים אין זכות לגדול. פלנטה אחרת".
פגשתי אותו כמה פעמים לאחר מכן. היינו שכנים. אחיו דוד נורה ונהרג לידי ברכבת שלקחה אותי מצ'נסטוחובה לבוכנוולד בחורף תש"ה (סוף 1944). אמרתי לו: "יחיאל, אני חולק עליך. דבריך ממש לא מקובלים עליי. אמרת שזה היה עולם אחר לגמרי. פלנטה אחרת. קל מדי להגיד שזו הייתה פלנטה אחרת. זה היה בפלנטה שלנו. בני אדם כמונו. שנראים כמונו. הם אהבו מוזיקה, פילוסופיה, ספרות, הצגות, כל מיני אומנויות, הם התלבשו כמונו, בני אדם. הם יכלו לנשק את ילדיהם, אבל את התינוקות שלנו הם קרעו לגזרים. אני ראיתי את זה. אתה לא יכול להימלט מסיפור השואה ולהגיד שזה קרה אי־שם בפלנטה אחרת. הם היו בני אדם כמונו".
אם האנשים האלה היו מסוגלים לעשות דבר כזה, אנחנו חייבים לבדוק איך זה קרה ואיך אנחנו יכולים להבטיח שדבר נורא כזה לא יקרה שוב.
העולם האירופי של אז היה מחולק: היו רוצחים, והיו קורבנות. היו כאלו שתמכו ברוצחים וסייעו להם. אחד כזה היה המופתי של ירושלים, שנסע לברלין כדי לעודד את היטלר הרוצח לחסל את היהודים. וזה היה עוד לפני בעיית השטחים הכבושים, לפני בעיית הפליטים, לפני בעיית הגבולות, לפני הבעיות של הגולן והגדה המערבית ורצועת עזה. המופתי של ירושלים, מנהיג דתי כביכול, חאג' אמין אל-חוסייני, היה המנהיג הדתי היחיד בעולם שנסע לעודד את השמדת היהודים.
ומה עשה שאר העולם?!
שתק!
כמעט לא הייתה מדינה אחת באירופה שמצאה מקום ליישב בו יהודים. היטלר הבין שהוא יכול להמשיך. הוא יכול להתקדם הלאה.
על האומות המאוחדות ועל האנושות כולה ללמוד את הלקח של הימים החשוכים ההם. לא רק השואה עצמה, לא רק אושוויץ, אלא מה שהביא לאושוויץ. מה שאִפשר את הקיום של אושוויץ. בפלנטה הזאת, לא בפלנטה אחרת נשאלת השאלה: האם למדנו משהו אחרי שמונים שנים?
אי שם לפני כשמונים שנה נכנס הצבא האדום בשערי אושוויץ, השערים שמעליהם התנוססה הכתובת 'אַרְבַּייט מַאכְט פְרַיי (העבודה משחררת)'. ועדיין, נראה שהעולם לא הפנים שיש רוצחים שפלים שמשתמשים במשבשי תודעה חמורים. יש ארגוני טרור רצחניים שעל השערים שלהם מתנוססים כיתובים מטעים ומתעתעים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
הרי כולנו מבינים שאם העולם לא היה שותק אז; אם הוותיקן היה אומר שיש לגנות את האנטישמיות ולהיאבק בנאציזם; אם העולם היה נוהג כפי שהיה ראוי שינהג, אזי כל האפלה הנוראה ההיא לא הייתה מתרחשת.
אבל לרוע המזל, אלה היו ימים חשוכים ורעים. מעטים מאוד התנהגו כראוי. אתיקה ומוסר לא היו בעדיפות הראשונה של המין האנושי.
למרבה החרדה אנו ניצבים שוב בזמנים איומים.
נכון שאסור להשוות. אין שום דבר דומה לשואה. עם ישראל נמצא עכשיו במקום אחר. אבל השאלה הגדולה היא על האומות:
איפה אתם?! מדוע אתם שותקים?!
קברניטי העולם נמצאים בימים אלו במבחן קשה. היום, כמו אז, עומדים מנהיגים ומצהירים כי הם מתכוונים להשמיד את מדינת ישראל. הם לא מסתפקים בהצהרות. הם כבר יצאו במתקפה חסרת תקדים של מאות טילים על מדינת ישראל.
והעולם?! מסתפק בגינוי רפוי. והאינטליגנציה שבמוסדות להשכלה גבוהה – לא רק שאינה מוחה נגד ההצהרות הללו, היא עוד הופכת את הקורבן לתוקפן.
האם לא למדתם שום דבר מן ההיסטוריה?!
אחרי הטבח האפל שהתרחש בשמחת תורה האחרון, מצפים היינו מכל מנהיגי העולם להתגייס שכם אחד למען הצלת העם. היינו מצפים להתגייסות של מלחמת חורמה נגד איראן והצהרותיה. היינו מצפים ממוסד שכל הקמתו הייתה כדי שהזוועות לא יחזרו על עצמן – להתגייס בכל הכוח.
והמציאות, כמה מחריד, הפוכה לגמרי. את כל הכוח מגייסים נגד המדינה שמנסה להגן על עצמה.
כמי שכן למד לקחים מן ההיסטוריה, אני יודע ובטוח שבסופו של דבר עם ישראל ישרוד וישגשג. הרבה יותר משדואג אני לעתיד עם ישראל, דואג אני לעתיד המצפון והמוסר האנושי של האומות, של הנוער האמריקאי והאירופאי, של המנהיגים שהופכים רוצחים לקורבנות – מה יהיה איתכם?
ואסיים בבקשה יהודית שחותמת כל תפילה: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן".