מעבר לכל דמיון

שמחת החג של הגאון רבי אריאב עוזר

1.

מאחורי הקלעים: כשהתחלתי לפרסם טור שבועי כאן בעיתון, הכינו אותי לעומס הכתיבה הצפוי לקראת החגים. הרי ברור לכם שהחבילה הכבדה שקיבלתם בגיליון חג סוכות של עיתון 'משפחה', היא משהו שעובדים עליו הרבה יותר מפרק זמן של בניית סוכה וקניית ארבעה מינים. הודות לעומס הזה, ידעתי שעוד לפני המלכת השם של ראש השנה, אזכה להעסיק את ראשי במחשבות על מחילת עוונות של יום הכיפורים, ועוד לפני צום יום הכיפורים, אזכה בדמיוני להריח את הריח של הסוכה. אני לא מתלונן חלילה. יש משהו במטלה הקבועה הזו שמעמיד אותך נכון על המסלול: אתה מרגיש את רצף החגים ואת הציפייה לקראת המועד הבא. תנסו להתיישב ולכתוב כבר עכשיו חוויות ותובנות לקראת חנוכה תשפ"ג, ותבינו על מה אני מדבר.

מה שלא הכינו אותי, זה שבדד-ליין של סגירת עיתון יכול להיות שינוי גם בתוך סדר החגים. כך למשל כשאהרן קליגר המפיק הכריז שהטור של מגזין סוכות צריך לרדת לעיצוב לפני הטור של מגזין יום הכיפורים, הבנתי שדרושה הכנה נפשית מאתגרת כדי לאזן את ההרגשות. השאלה המפורסמת למה אנחנו נידונים בראש השנה לפני שאנחנו מתנקים מעוונות ביום הכיפורים ולא הפוך, לא רלוונטית בסדר העבודה של מערכת העיתון.

ערב ראש השנה, הודות לסגירה מוקדמת של הגיליון, אני נזרק בדמיוני כמעט חודש קדימה כדי לספר לכם על אירוע משמעותי ב'זמן שמחתנו'. אירוע שלא תקראו עליו בשום מגזין שיציג לכם את רשימת אירועי החג.

שכונת הר-נוף בירושלים. בית הכנסת 'חניכי-הישיבות'. האירוע המדובר מתקיים פעמיים בשנה – בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח. בית הכנסת הומה מאות לומדי תורה, חרדים ודתיים לאומיים, שמתאספים לשמוע את ראש ישיבת 'זהב-מרדכי איתרי' הגאון רבי אריאב עוזר שליט"א. לא, לא מדובר בשיעור. לא מדובר בשיחה. האירוע הזה הוא מעמד ("מעמֶד", במלעיל).

אני משוכנע שעל אף שמאות אנשים מכל רחבי הארץ מתכננים את הלו"ז של ימי חול המועד בהתאם לאירוע המדובר, עדיין יש בין הקוראים כאלו שנחשפים לראשונה לשם 'הרב אריאב עוזר'. אז רגע לפני שננסה להיכנס לבית הכנסת הצפוף, הנה קווים לדמותו: הרב אריאב נולד בתל אביב כבן יחיד להוריו. אביו, ר' שלום, הוא בנו של ראש ישיבת לומז'ה ר' משה לייב עוזר זצ"ל. הרב עוזר למד בישיבת איתרי, שם דבק ברבותיו הגאונים רבי שלמה פישר זצ"ל ורבי מיכל זילבר שליט"א. עשרות שנים הוא ישב בבית המדרש כאחד הלומדים במקום, ומסר שיעור בעיון על הסוגיות הנלמדות בסדר בקיאות. בסוף תקופת לימודיי בישיבה קטנה, כשרציתי לבוא ולהתרשם מהישיבה שאליה אני מתעתד ללכת, המליצו לי לבוא ביום שבו מתקיים שיעור של ר' אריאב. כשהגעתי, הופתעתי לגלות שהחוויה הגדולה ביותר שיש לבית המדרש להציע, מתקיימת בכלל בחדר שיעורים. זר שנכנס לבית המדרש לא היה יכול לנחש שהאברך הצעיר שיושב על יד השולחן האחורי, הוא אחד מגאוני הדור.

אני זוכר שפעם ישבתי אצלו בסעודת פורים, וכמנהג היום נכנסו שנוררים שביקשו צדקה. ר' אריאב נתן מה שנתן, ואז הם ביקשו, בלי לדעת במי מדובר, בטון פורימי: "נו, אולי תגיד לנו איזה דבר תורה". ר' אריאב העניק בו במקום שיעור מדויק כדי לבאר את סיפור הגמרא המוזר על סעודת פורים שבה "קם רבה שחטיה (הרגו) לרבי זירא". השנוררים, שלא היו נראים 'אברכים', יצאו המומים, והאמת – קצת מבוישים מהעובדה שרק לפני דקות ספורות ניהלו עם היושב מולם משא ומתן מביך על גובה התרומה.

ישיבת איתרי באותן שנים הייתה בצומת דרכים של להיות או לחדול. אחרי טלטלות משפטיות וכלכליות, היה חשש ממשי שתם עידן, וחלקה הגדול בהיסטוריה של עולם הישיבות בארץ – הסתיים. כתלמיד במקום התקשיתי להתחבר לחשש הזה. על אף שנחשפתי לקשיים, הייתה בי מין תמימות נעורים כזאת שמדובר במותג – ומותג לא סוגרים. "גם ישיבת איתרי הקטנה הייתה מותג", אמרו לי, "והיא איננה". מה עושים? זר שנכנס לבית המדרש אומנם לא ידע לזהות, אבל כל מי שהכיר את הכוחות הגדולים של בית המדרש, ידע להצביע על ר' אריאב כמי שיכול להרים את הישיבה ולהחזיר עטרה ליושנה. הבעיה, אם כן, לא הייתה לאתר את הדמות הנכונה. הבעיה הייתה ענוותנותו של ר' אריאב שכמעט והחריבה את ישיבתנו. כשנפטר ראש הישיבה ומייסדה הגאון רבי מרדכי אליפנט זצ"ל (כ"א בחשוון תש"ע), ביקשו (שלא לומר: הורו) רבותיו הגדולים של רבי אריאב עוזר, שיקבל עליו את תפקיד ראש הישיבה. לא צריך חוש דמיון מפותח כדי לדמיין את ר' אריאב מוסר סוף-סוף שיעור כללי בבית המדרש. כן צריך חוש דמיון מפותח לראות אותו לובש פראק. אבל ההתבטלות של ר' אריאב לרבותיו – עולה על כל דמיון. הרב אליפנט שהקים את איתרי ולא זכה לזרע של קיימא, כן זכה לתלמידים כבנים שעזבו את עיסוקיהם (המצליחים!) ומיהרו לנצל את המומנטום החדש שנוצר כדי לדאוג לאיתרי לא רק ברוח. לא מזמן פנה אלי חבר לשאול אם יש לי 'קשרים' עם הנהלת הישיבה כי הוא מנסה להכניס את הבן שלו. האמת שזאת הייתה סיטואציה לא נעימה: הוא מציג את הבעיה כשפניו מודאגות, ואני, רק למשמע השאלה, מחייך באושר ("אה! תחיית המתים! מחפשים 'קשרים' להתקבל לאיתרי").

4.

בחזרה לבית הכנסת 'חניכי הישיבות' בשכונת הר-נוף: תפילת מנחה ולאחריה רבי אריאב עוזר מדבר בנושא הלכתי. נושא הלכתי לא חייב להיות דווקא מתוך ארבעת חלקי השולחן ערוך. בחול המועד פסח האחרון למשל, ר' אריאב מסר שיעור הלכה בנושאים הסבוכים של קרבן העומר. המילה 'סבוכים' רלוונטית רק לנושא – לא לתוכן השיעור. לא משנה באיזה נושא יבחר ר' אריאב לעסוק, בשיעור זה יישמע כאילו הוא מדבר על סוגיה מונגשת כדוגמת 'שור שנגח את הפרה'.

מה אין בשיעור? תיאטרליות. המוצר שהרב מציג בשיעור נקי לגמרי. ר' אריאב לא נואם עצרות שמשנה בדרמטיות טונים או מייצר שתיקות מאולצות כדי לתפוס את קשב הקהל. הוא גם לא בהכרח מעביר את מבטו בין השומעים (טיפ מוכר וחשוב לכל מי שנושא דברים בקהל). הוא מתרכז בנקודה בחלל ומציג את הנידון החל מהמשנה וסוגיות הגמרא ועד לראשונים ואחרונים, ברמה כזאת שכל עובר אורח בשכונת הר-נוף בירושלים שיבחר להקשיב – יבין.

לאחר שיעור של כשעתיים בהלכה, מתקיימת הפסקה לתפילת ערבית. מייד אחריה שוב עולה ר' אריאב על בימת בית הכנסת ומדבר באגדה עד השעות הקטנות של הלילה.

סליחה שבניגוד לידיעות על אירועי החג אני לא נותן פה לו"ז מדויק מתי נגמר החלק ההלכתי, מתי מפסיקים לתפילת ערבית ומתי מתחילים ומסיימים את חלק האגדה. אני מבטיח לכם שכשיושבים בפנים, המילה 'לו"ז' לא כל כך רלוונטית לחוויה.

שיעורו של הגאון רבי אריאב עוזר יתקיים ביום רביעי ב' דחול המועד בשעה 17:55 לאחר תפילת מנחה.

מועדים לשמחה!

חכמת ההמונים     "למשרד שלנו בכנסת אני מקפיד לקרוא 'סוכה'. הוא לא שלנו. אנחנו רק מתארחים בו". עמיחי שיקלי