אחד מהחסידים שסבבו תמיד את הסבא קדישא רבי ישכר בער מראדושיץ היה אברך של משי שדבוק היה בו בכל מאודו. הוא השתדל שלא להפסיד רגע במחיצתו של רבי ישכר בער, וכל עת פנויה הקדיש לעסק התורה ועבודת ד'. מעטים ידעו את עברו של אותו אברך, שאך לפני כמה שנים לא ידע אפילו לומר פסוק מסדר התפילה. לעיתים היו מספרים איש לרעהו את סיפור הפלא של הצלת נפשו של האיש מטיט היוון של היצר הרע:
מדי פעם היה הרבי מראדושיץ יוצא למסעות שונים, לפעמים קרוב לעיירת מגוריו ולעיתים רחוק יותר. במקומות אלו שבהם הופיע בהפתעה, עשה את אשר עשה בפעולות שונות לטובתן של ישראל ברוח ובגשם.
באחד המסעות הללו, בעוד עגלתו עושה את דרכה ליעד מסוכם מראש, חלפה העגלה על פני שביל המוביל אל עיירה גדולה ונכבדה ויהודים בה רבים. באותה שעה, בשל סיבה מסוימת, עמדו בפתח העיירה כמה מראשי הקהילה היהודית. אחד מהם זיהה כי הרבי מראדושיץ חולף עתה לידם. הם ניגשו יחד אל חלון העגלה ופנו בהתלהבות:
"משמיים זכינו שיעבור עתה הרבי על פני עיירתנו. אולי סימן יש בדבר שראוי לו להיכנס אלינו לשהייה קצרה של תפילה וישיבה בצוותא. יהודי עיירתנו צמאים לקורטוב של חיזוק רוחני. ביקור של כמה שעות ייטיב עם הנשמות הצחיחות. יעשה נא עימנו הרבי חסד ויערוך סיבוב של הארכת דרך בעיירתנו".
הסכים הסבא קדישא ופנה אל אותה עיירה.
אחרי שנכנסו רבים מהתושבים לדקות של יחידות, ערך הצדיק את שולחנו באולם בית הכנסת שבו התארח. רובם של בני העיר החרדים לדבר ד' הופיעו והתענגו על זיו פניו, הסכיתו לדברי המוסר וביקשו להפנים את ההדרכות הטהורות שדיבר הרבי בקודשו. כמה מהמצטופפים שעמדו בסמוך לפתח הבחינו שלעיתים נפתחת הדלת כדי סדק צר ומישהו מציץ פנימה, מציץ ונסוג לאחור, נעלם לדקה ושב, לא מעז לתחוב את ראשו, מבקש להביט בפני הצדיק מרחוק, להיות רואה ואינו נראה.
ציון הסבא מראדושיץ
דלת האולם סבה על ציריה מדי פעם. עוד ועוד יהודים שמעו את בשורת הביקור ומיהרו להופיע. רבים מהם הביטו לרגע באיש שעמד על יד הדלת. הם הכירוהו דווקא ולא כל כך לטובה. זה היה אחד מה'מתחדשים', יהודים שפרקו מעליהם עול מלכות שמיים ובחרו לעצמם מצוות ומנהגים לפי ראות עיניהם.
כבר זמן רב שהיהודי הזה אינו נחשב לאחד מחברי הקהילה. פוגשים בו בקושי בימים הנוראים ובימי זיכרון להוריו. אמונה בצדיקי הדור הייתה רחוקה ממנו ומשכמותו, והנה עתה בא להציץ, להביט בפניו של הצדיק מראדושיץ המתארח בעיר. הכל התפלאו וניסו לברר מה לזרזיר אצל ציפור השיר…
אחרי שעה קלה הפסיק האיש את הילוכו הלוך ושוב ונעמד כמסומר למקומו בפתח הדלת, כשהוא מנצל כל פעם שנפתחת הדלת להעיף מבט בצדיק היושב בראש השולחן כמלך בגדוד, אך אל תוך האולם, קרוב יותר אל הרבי, עדיין לא נכנס.
לפתע הרים הרבי את עיניו והביט לכיוון הדלת, הבחין באיש הנבוך, הפנה את ראשו והורה למשמשיו להזמינו אליו.
בזריזות ובפיק ברכיים וקומה כפופה צעד האיש אל הרבי ופרץ בבכי נורא. בין קטעי הבכי הצליח להוציא מפיו הברות ומשפטים אחדים שסיפרו על התרחקותו המוחלטת מדת יהודית, על היותו חי כגוי גמור עלי אדמות. האיש ניסה לפרט את חטאיו, אך שב ואמר כי אי אפשר לפרטם כי רבים הם.
"ומה אירע עתה?" הקשה הרבי. "מדוע באת לכאן? הן גם עתה היית בדרכך למסיבת הוללות פרועה משולחת רסן עם האדונים הנוכרים שאתה כה חפץ להידמות להם"…
"לא אדע", נרגע האיש מבכיו והתפלא על עצמו. "עברתי כאן ברחוב ולפתע חשתי משיכה עזה אל הבית הזה. ראיתי שיהודים רבים שומרי מצוות באים אל המקום והייתה בי אי נעימות רבה לבוא בקהלם, להתערות בציבור הזה. אך הרגשתי גם שאיני אדון לעצמי. רגליי מוליכות אותי ונפשי מבקשת להיכנס פנימה".
הוא סיים את הסבריו ושב לבכי ולזעקות, לא שם על לב להיותו כעת בין עשרות יהודים פעורי פה מתדהמה, זועק בעיניים עצומות ולחות: "אוי לי כי הרביתי לפשוע, מי יודע אם יש תקנה לנשמתי".
ההתרגשות סביב שולחנו של הצדיק הייתה עזה. איש לא נותר אדיש למשמע הבכי והזעקות. הוא דיבר בקול מרוסק על שכר ועונש ועל היותו מוכן ומזומן לעזוב עתה מייד את ארץ החיים אם תהיה בזה כפרת מה על סאת העוונות.
הרבי ישב, עיניו עצומות אף הוא, והאזין ברוב קשב למשפט שבו סיים האיש את סדרות הבכי: "יורני הרבי דרך תשובה".
"לך נא וקנה בכספך 'משקה' לכל היהודים המסובים כאן", הורה הרבי.
הנוכחים כולם, ועוד יותר האיש החוטא בעצמו, ניסו להבין ולא עלה בידם. זו דרך תשובה לאיש חוטא שצבר במשך שנים המוני עבירות וברא בהם מלאכים משחיתים? לחלק משקה ליושבי שולחנו של הרבי?!
הוא שב כעבור מחצית השעה ומזג בעצמו כוסיות משקה לכל הנאספים. ואז הפכו פניו של הרבי לחמורות סבר, והוא פנה אל משמשו שעמד בסמיכות אליו והורה לו בתקיפות לגרש נא את האיש הזה מן המקום. "איני רוצה שאיש חוטא כזה ישהה אפילו עוד רגע אחד בשולחן הטהור".
הציבור כולו זע באי נוחות. אך לפני דקות אחדות שב האיש בתשובה שלמה, שברון הלב והחרטה העמוקה ניכרים עליו בעליל, נראה היה להם כי הרבי מרחם על בריה שפלה זו בשל החרטה העצומה ומוותר לו על דרך של תשובה קשה, מסתפק במעט מעות, מחירם של בקבוקי משקה, ופתאום, כך מסלקו מן המקום בבושת פנים. רחמים או קפדנות?
המשמש התמהמה. הוא קיווה שהרבי יסתפק בהוראה ולא יבקש להוציאה אל הפועל. די בזה שהאיש הבחין שהרבי מבקש לשלחו מן המקום. הוא המתין לראות אם הרבי יחזור שוב על ההוראה. הרבי ראה כי הגבאי לא זע ובעצמו התרומם ממקומו. נחרד המשמש על שהרבי עומד לעשות זאת וביקש להקל מהאיש את הגזרה המרה. ניגש אליו ומשכו בעדינות לכיוון פתח היציאה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עשה את מצוות רבו כמי שכפאו שד ולא בשמחה ובמסירות.
והיהודי הלזה נדחק בלא להתנגד. כפף את ראשו, חתם את פיו ונגרר חוצה. בצעדים כושלים עשה את דרכו לשוב אל ביתו וליבו שבור ומנופץ לרסיסים.
כשם שפרצופיהם של הבריות אינם דומים, כידוע, כך דעותיהם ואופיים שונים. אחדים מהנוכחים לא יכלו להתאפק והרהיבו עוז בכבוד ובדרך ארץ:
"ילמדנו רבנו", ביקשו, "מדוע כה בייש את היהודי בעל התשובה? הן ככל שהרבה לפשוע עדיין בן ישראל הוא ועומד על שערי תשובה".
"תחלוף עוד שנה תמימה עד שאפשר יהיה לגלות אפס קצה מסודו של זה", קיצר הרבי בתשובתו ופנה לצאת מהעיירה, שב אל הדרך שביקש לעשות מלכתחילה.
הסיפור המוזר כמעט נשכח מלב, אך הסבא קדישא מראדושיץ לא שכח. כעבור שנה הופיע הרבי בפתאומיות בעיירה וביקש להביא לפניו את היהודי בעל התשובה שסילק משולחנו באותו יום. כל מי ששהה סמוך אל עגלתו של הרבי ושמע על מבוקשו אץ רץ לנסות ולאתר את אותו יהודי. הם שבו כשתשובה דומה בפיהם:
"האיש עזב את העיר לפני כמה חודשים ולא נודע איה מקומו".
הרבי יושב על מקומו וממתין. עוד ועוד בני המקום ניסו להשיג פרטים. לשווא.
"נו", הגיב רבי ישכר בער, "אם כך, אאלץ למצוא אותו בעצמי".
הוא חפן את מצחו בכף ידו, פקח את עיניו לרווחה והנוכחים נדחקו להביט במחזה אלוקי שלא מן העולם הזה.
הרבי מראדושיץ יושב בעיניים קרועות לרווחה, אישוניו מרוכזים באי שם וגם עולל יבחין כי רק גופו כאן ועיני רוחו משוטטות במרחקים עלומים. לרגע הרים הרבי את ראשו והפטיר בדאגה: "אינני רואה אותו, את בעל התשובה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".
הוא שב והשעין את מצחו בכף היד הפרוסה ושקע בהרהורים. רגעים ספורים חלפו ולפתע הזדעזע הצדיק וקרא בקול רווי צער: "אוי נשמה אומללה, ודאי שלא באת למנוחתך בעולם העליון. הגוף שוכן בין מתים נוכרים, ועל המצבה שתי וערב רחמנא לצלן".
הרבי פנה אל הציבור והסביר: "לפני זמן מה שבק האיש חיים לכל חי על אם הדרך. המוצאים אותו לא עלה בדעתם שהוא יהודי, הם קברוהו בקבורתם והניחו על המצבה את סמל דתם הטמאה.
"מי מוכן לקבל עליו את מלאכת הבאתו של המסכן לקבורה יהודית, למען תבוא נשמתו הדוויה לתיקונה העליון?"
עשרות אצבעות מהמצטופפים סביב עגלתו של הצדיק הורמו אל על. זכות רבה היא להציל נפש אחת מישראל וגדול חסד של אמת.
הרבי תיאר להם את מקומו של בית העלמין, והאצבעות המורמות הורדו באחת. אכזבה ניכרה על פני כולם. האזור ההוא נמצא בבעלותו של גרף שונא ישראל, ערל חסר לב. איש יהודי אינו בא עימו במגע, וגם גויי הארץ השתדלו לפגוש בו כמה שפחות. הוא בוודאי לא יאשר את הדבר, ולו כדי להצר להם, ליהודים שנואי נפשו.
"נו", הגיב רבי ישכר בער, "אם כך אאלץ לעשות את המלאכה בעצמי. הרי לא אפקיר גורלה של נשמה יהודית".
הנוכחים ניסו להניא את הרבי מכוונתו. "ראוי להציל נשמתו של נפטר על חשבונם של החיים?" טענו בלהט. "מעולם לא יצא יהודי שלם בגופו וברוחו מביתו של גרף זה".
"נסור אל מקום מושבו של הרשע", לא התפעל הסבא קדישא מהדברים.
וראה זה פלא: הסבא קדישא נכנס לחצרו של האדון המפורסם ברשעו, והכלבים האימתניים שאולפו להסתער על כל מי שחודר לחצר בלא ליווי, נסוגו לאחור בפחד. את האדון בעצמו תקפו חלחלה ורעד בלתי מוסברים. כשאיבריו נוקשים זה בזה שאל לסיבת הביקור. הרבי סיפר לו על איש יהודי שנקבר על אם הדרך בשטח השייך לו וצריך להביאו לקבר ישראל.
הגרף לא כל כך הבין במה המדובר אבל אישר מייד כל מה שהרב היהודי הזה מבקש ואף שלח כמה ממשרתיו לעשות את רצונו של האורח הנורא.
בעודם מתעסקים בהכנתו של מת המצווה לקבורה, ביקש הצדיק לברר אם היו לו בנים.
"בן אחד יש לו", השיב מי מתושבי העיירה שהצטרף אל הרבי ברצותו להיווכח כיצד ייפול דבר, "אך הבן הזה הרחיק לכת עוד יותר מאביו. כל שיג ושיח אין לו עם בית המדרש והיהודים שומרי התורה. מומר הוא".
"אף על פי כן", הורה הצדיק, "הביאוהו לכאן".
הבן נענה מייד ואחד הנוכחים עזר לו לומר קדיש.
לאחר סתימת הגולל הוציא הצדיק מכיסו שעון, הביט בו בריכוז ואמר אל הנוכחים: "עדיין מבקשים אתם לדעת מדוע כה ביישתי את הנפטר כשהייתי בעיירתכם ונערך השולחן אשר לפני ד'? כעת אינני יכול לגלות, ואולם נשוב ונתאסף נא מחר בשעה הזו, כאן ליד מקום קבורתו החדש של היהודי, ואזי תדעו את פתרון החידה".
למחרת באותה שעה המה בית העלמין מהמונים שדבר המעשה הגיע לאוזנם. כולם נחרדו להבחין בעמוד עשן המיתמר מקברו של בעל התשובה שנקבר אתמול. חלק מהם נזכרו בדברי הגמרא (חגיגה טו:) שתימרות עשן מעל מקום הקבורה הן סימן שבאותו זמן דנים את הנפטר בשמיים.
"יותר מכל", פתח הסבא קדישא מראדושיץ והסביר, "מופקדים צדיקי הדור על הנשמות הנידחות להצילן מלבוא אל פי שחת. האיש הזה קיבלתי אחריות על נשמתו לעוררה לתשובה, וכל סיבת ביאתי לעיירתכם לפני שנה בתקופה זו הייתה בגינו. כשצווח ככרוכיה בחרטה על חטאיו הבחנתי והרגשתי שהחרטה והתשובה אמיתיות הן, אך ישנם כידוע חטאים שתשובה תולה ורק מיתה מכפרת. לעיתים, גברה סאת עוונותיו של היהודי רחמנא לצלן וגם המיתה אינה מספיקה עד שצפוי לו דין קשה ועונשים כבדים בעולם העליון.
"לפעמים", גילה הצדיק, "יש להשתמש במידת האכזריות מתוך רחמים רבים. חיצי הבושה שקיבל אז נחשבו כמעט כמוות והקלו עליו מאוד את הדין בעולם העליון. בגלל הרחמנות הרבה על נשמתו מוכרח הייתי להתאכזר אליו. כי אם יש דין למטה אין דין למעלה. עתה, לאחר כל התלאות שעבר, הוקל לו והוא יעבור את דינו הנערך לו עכשיו בשלום".
זה היה אפוא סוד סיפורו של אותו אברך, בנו של אותו בעל תשובה ששב בתשובה שלמה בעת הלוויית אביו והיה מאז כרוך אחרי הסבא קדישא מראדושיץ עד שאיש לא ידע כמעט את עברו.
שביבים מעיסוקם התמידי של צדיקי הדורות בנשמות ישראל, לבלתי ידח ממנו נדח.
