מפלגת המרכז החינוכי

כשדוד התיישב מולי, הוא הכיר רק שתי גישות טיפול. הוא לא ציפה לשילוב מנצח

זהו. החופש נגמר. הילדים, שיהיו בריאים, חזרו ללימודים. עכשיו אפשר להתרווח ולחזור גם לנושא הכאוב עליו כתבתי לפני שבועיים: בקצרה למי ששכח או לא קרא: כתבתי בצורה מאוד בוטה על תופעה קשה ועצובה של תרבות ה'הכל בחוץ', שמתרחשת בעיקר אצל צעירים בעלי קושי חברתי. אלו מצאו את גאולתם במכשירי הטכנולוגיה, ומשכך הם משתמשים בהם בלי הכרה. גם לא כשהם נמצאים בזירה אסון מדממת. לא אחזור על כל מה שכתבתי, הפעם אתייחס לשני סוגי תגובות שקיבלתי בעקבות אותו טור.

היו כאלו שהצטרפו לזעזוע. הם ביקשו שאכתוב יותר ואף טענו שהייתי עדין מדי. והיו כאלו שאומנם הזעזעו, אבל לא רק מהמקרה המצער של הפגיעה הקשה בכבוד האדם, אלא בעיקר מהסגנון הבוטה והמשתלח: "אתה, שמטיף תמיד להכיל ולחבק וללמד זכות?! שאתה תכתוב ככה?!"

ובכן, יש איזה טבע מוזר אצל בני האדם: הם לא אוהבים ביקורת. גם כשהם מבטיחים "להיות קשובים לביקורת", תמיד המשפט הבא יהיה: "אבל במקרה הזה, אתה לא צודק".

אחרי הגילוי הנאות הזה, אכתוב שכמובן גם אני שמח לקבל ביקורת, ואכן בעקבותיה חשבתי הרבה על מה שכתבתי – אך לאחר הרבה התבוננות ומחשבה נדמה לי ש"במקרה הזה אני צודק, גם באופן ובסגנון הקשה שבו נקטתי".

יש כאלו שסבורים שבכל סוגיות החינוך של זמננו, יש רק שני דרכים: או שאתה הומני, מכיל ואוהב; או שאתה קנאי, תוקפני שלא יודע פשרות. שחור או לבן.

בשלב זה נעזוב את התיאוריה ונעבור רגע לסיפור שהייתי מעורב בו. לגיבור נקרא דוד, בחור מבוגר יחסית, בן 21. מוכשר מאוד, חינני וטוב לב. אבל משהו בתוך הנפש שלו תקוע. אין ישיבה כבר כמה שנים, אין חברים, יש הרבה עימותים עם ההורים, עם האחים והאחיות, ובעצם כמעט עם כל מי שבא עימו במגע.

דוד הוא תעלומה. כי כשאתה יושב איתו אחד על אחד – הוא מושלם. אז מה בדיוק מסתבך כשהוא יוצא החוצה? אם תשאלו אותו, יש לו תשובה מפורטת שמכילה רשימת אשמים ארוכה וקשה של כל אלו שהביאו אותו עד הלום. הסיפורים קשים. יש בהם הרבה מהלא-טוב שיכול להפוך ילד רך ותמים לאגרסיבי ומתגונן. ולא, לא מדובר בעוד אדם שנוטה להגזים ולהעצים את האירועים שבהם השתתף. במקרה שלו, כל הצדדים הנוגעים בדבר מאשרים את הדברים.

הוא היה בכמה טיפולים מקצועיים, אבל גם מהם התייאש אחרי שהרגיש שלא קיבל מענה ועזרה. אני אינני מטפל, אבל להקשיב אני חושב שאני יודע. וכך, שבוע אחר שבוע אני מקשיב לצרותיו וכבר מכיר בעל פה את רשימת האשמים.

מה שברור – שעד עכשיו דוד פגש מטפלים משתי המפלגות הנזכרות: המבקרים והמכילים. היו כאלו שביקרו אותו והטיחו בו שייקח אחריות ושאם לא – לא יצא ממנו שום דבר וכו'. והיו את אלו שעטפו והכילו. אלו פעלו גם מפחד שלא להיכנס לרשימה השחורה והארוכה של דוד.

אם לדבר בשפה הפוליטית, הייתי רוצה לפתוח 'מפלגת מרכז'. כי אין סתירה בין הדברים. הגישה האמפטית והמכבדת לא סותרת את היכולת לדעת לעצור ולהציב מראה לבחור, גם כשההשתקפות לא נעימה. לא רק שאלו לא שיטות סותרות, הן גם משלימות – בתנאי שהדברים נעשים נכון.

גם במקרה של דוד הרגשתי, שכרגע המצב הפך קיצוני לצד השני. החשש היה: 'אבוי למי שיעז לומר משהו לילד המסכן'. אז חיכיתי לשעת הכושר ובפעם הבאה כשדוד התבטא בצורה קשה על אביו, זנחתי את עמדת ההקשבה ואמרתי בלי חיוך, שקשה לי לשמוע אותו מדבר ככה. דוד פצח במונולוג הקבוע שהוא סבל כל החיים והיום הוא חזק ואף אחד לא יעז יותר לפגוע בו. "גם לא אתה!"

להפתעתו, התגובה שלי הייתה מאוד לא אמפטית ומכילה: "אחי, אתה לא חזק. ממש לא. אני רואה מולי את האדם החלש ביותר שפגשתי בתקופה האחרונה. אם כל דבר יכול כל כך לערער את שלוות הנפש שלך, זה אומר שאתה חלש וחסר ביטחון לחלוטין. צר לי, אבל בהתנהגות הזאת אתה מעניש רק את עצמך.

"יודע מה", המשכתי, "נניח שרשימת האשמים הצודקת שיש לך, תעזור לך לקבל פטור וזיכוי מכל מחויבות דתית ומוסרית. אבל האם היא תביא לך גרם אחד של הצלחה והתקדמות בחיים?! ואגב, איך אתה חושב להגיב כשאשתך או ילדיך שיבואו 'יחלישו אותך'?"

דוד הביט בי בהלם. ואז הגיעה התגובה. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לחוות אותו, כפי שהוא באמת. הוא זעם, התפרץ ודיבר קשה על "מי אתה בכלל". גם הבטיח שלא יבוא יותר ואז קם והלך. חייכתי אליו ואמרתי שאני מתנצל, "אבל הרי באת לכאן כדי לשמוע את דעתי – זאת דעתי".

כשהדלת נטרקה לחשתי תפילה שאכן פעלתי נכון.

לשמחתי הוא הגיע שוב. אפילו התנצל. אבל מה שהכי חשוב, שהוא רצה להתווכח ולהוכיח שאני טועה. מבחינתי זו התקדמות אדירה, שבאמת באה לידי ביטוי בהמשך בנכונות לחזור לטיפול מקצועי, וגם לראשונה לקחת אחריות ולמצוא את הדרך חזרה להתמודדות טובה ומועילה עם עצמו ועם סביבתו.

אז כן, אנחנו בהחלט מבינים את הצורך היום יותר מתמיד להתנהג במידת הרחמים, לכבד להכיל ולאהוב, אבל זה לא סותר את זה שמותר ואפילו חובה מדי פעם לעצור וכשרואים התנהגות קשה ולא אנושית – לצעוק ולהיות פחות נחמד. לדון לכף זכות, זו חובת כל אדם, בטח בהתמודדות עם נוער בסיכון. אבל זה לא אומר שנהפוך כל נער מתמודד לשוטה חסר בחירה, שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו.

מיותר לציין, שתוכחה כזו יכולה לבוא רק אחרי שהנער שמולנו בטוח בכנות כוונותיו של המוכיח. רק אחרי בירור עצמי אמיתי שאנו אומרים רק את המילים הנכונות, ושאין בנו שמץ של אינטרסנטיות, כעס או עלבון. הדברים היוצאים מן הלב, ממקום של אכפתיות וכאב – יכולים בסייעתא דשמיא, לחולל פלאות.