ככלות ימיה של תשפ"ג, נדמה כי רק היושב בשמיים הוא היחיד שיוכל לספק את ההסבר ההגיוני והמתקבל על הדעת, על מה ולמה פרצה מלחמת העולם בין שלוש המפלגות החרדיות סביב הרשויות המקומיות. ערים ומחוזות היו לחרפה ולביזוי, מוסכמות נשברו בלעג והסכמים היו יעד קל ומהיר, טרף לשינוי.
נער הייתי גם זקנתי. זכור אזכור היטב את בחירות תשמ"ט וכל שסבב והתחולל באותן שנים. כולנו זוכרים גם מאבקים נוספים, ערכיים ומשמעותיים, לאורך שלושים השנים האחרונות.
בסופו של דבר, את בחירת המערכה וניהול שדה הקרב ניתן לעשות בתזמון הנכון. העיתוי האומלל שבו הוכרע כי דווקא הפעם, כאשר נכסי ציפור הנפש החרדית נמצאים על כף המאזניים, ייקרע הציבור החרדי בתוכו בשל הסכמים קרועים מכאן וריבים מתעוררים בתמורה משם, הוא-הוא שמעורר תהייה רבתי.
אם נסכם את השנה החולפת, ייתכן שזו הייתה אולי השנה הטובה ביותר לפוליטיקה החרדית, אך באותה נשימה זו גם הייתה השנה הקשה ביותר לציבור החרדי; תשפ"ג הייתה אולי השנה הזוהרת ביותר מבחינת ייצוגו המרשים של הציבור החרדי במוסדות השלטון הארציים, אך הקשה והמסוכנת ביותר בדעת הקהל החילונית, המיליטנטית, העקבית והנחושה.
זו שנה שנרצה לזכור וגם לשכוח; שנה שבסיומה נקשור כתרים לנציגינו אך לא נדלג על כשלים מהותיים שיצרו חלקם במו ידיהם. אלה הובילו אותנו לערב ראש השנה תשפ"ד, כשאנו נמצאים במקום מסוכן ודרמטי מאוד לקיומו של הציבור החרדי בארץ הקודש.
לא קל להיות חוזה שחורות ולהיתפס כנביא זעם. אך כיום תמונת המצב בהירה לכל. הסיכום ההיסטורי שלפיו ישנה קבוצת ערכים והבנות בין המיעוט החרדי לרוב החילוני במדינה, שאותה משמרים ללא רבב – למעט אי אלו חריקות פה ושם, בפתיחת דיונים מה נחשבת פריצתו של הסטטוס קוו ומה יכול איכשהו לעבור – נפתח מחדש. נפרץ ונפרם, על כל המשתמע.
כל הקלפים שהכרנו ביחסי חילונים-חרדים, נטרפו בתשפ"ג. זו הייתה שנת מפנה דרמטית, שבה שום דבר כבר לא ברור יותר: מהזכות הבסיסית לתלמיד ישיבה לספון את עצמו באוהלה של תורה ועד לקבוצת נשים חרדיות שתוכלנה להתכנס יחדיו, בלא לחשוש שמא תפגענה בפרה המקודשת של אי־ההפרדה המגדרית. הכל נגוז. כל מוסכמה הייתה לבז.
ך
מכה בלתי צפויה
זה לנו יותר משלושים שנה שאנו, כציבור, נתונים במלחמה תמידית עם בית המשפט העליון. שופטיו לדורותיהם יצאו לקרב מאסף על כל הקדוש והיקר לנו.
אך כזאת עוד לא הייתה בישראל: מעולם לא קיבלו שופטי בג"ץ גיבוי כה גדול מהציבור החילוני, על יחסם בשאט נפש לקודשי ישראל. קשה לזכור מתי עוד הייתה לאקטיביזם השיפוטי גלריה כה רחבה של תומכים, שחיציה מופנים כלפי הרחוב החרדי ועניינים שבציפור נפשו.
לדעת הקהל הכללית יש שם וכתובת. קוצים אינם צומחים אם אין להם אדמה לינוק ממנה. שלושה עשורים של שנאת בג"ץ לחרדים ולכל מה שהם מייצגים, זוקקה לרגע מצמית אחד, שבו אולי בבלי דעת חברנו לממשלת נתניהו בתום לב, אך זו בחרה להטות את ההגאים ולהוביל בראש מורם את הרפורמה המשפטית.
שום דבר לא היה בעוצמות של שנאה והסתה כלפי הציבור החרדי עד לאותה שעה שבה עלינו על רכבת הרפורמה המשפטית שמוביל השר יריב לוין כמצביא צמא־קרב. ייתכן שלא ניתן היה לצפות זאת מראש, אולם המציאות המרה הכתה בנו. באחת התחנות נתקל הציבור החרדי כולו ברוב החילוני הנזעם, שמבחינתו אחת בלבד הוא שואל: למחוק עד היסוד את מגילת ההבנות עם הציבור החרדי.
בל נטעה. מדובר בהסכמות שנכתבו בדם, הושגו בקרבות, ונרכשו בלא מעט תפילות ודמעות לאורך שנות קיומו של היישוב היהודי בציון. אך מעתה, הכל פתוח לדיון. כל הישג וכל סיכום, מקום המדינה ועד היום. שום דבר אינו עוד מובן מאליו.
כשמאזינים היטב, שומעים את הקולות ואת הניואנסים, ולא קשה לשער מה צפוי להתחולל בשעה שחוק הגיוס יעלה לדיוני חקיקה בראשית החורף. לא בכדי חושש בנימין נתניהו מהרגע הזה. ראש הממשלה מבוהל מהאש הצולבת שתכוון גם לעברו. שתי מטרות, חוק אחד.
נדרשים לפיוס. פורוש וגפני במליאת הכנסת. צילום: פלאש 90
ך
צופים ובוכים
מה מתסכלת אפוא העובדה שבדיוק בשלב הזה בחרו שלוש המפלגות החרדיות לצאת לקרב מזהיר ועתיר פילוג, על כל הקופה, כשהרקע כל כך מהוה וטפל. בסך הכל מלחמה על זהותם של ראשי הרשויות החרדיות.
איננו מקלים ראש בפוליטיקה. ברור שלכל אחת מהמפלגות הנהגה רבנית, מועצת גדולי וחכמי תורה שמנחה את דרכה. אך הזהירות חייבת להישמר. אי אפשר להטיל את כל כיפופי הידיים הפוליטיים הברורים על גדולי ישראל. אולי התרגלנו, אך המצב הטבעי לא אמור להיות כזה שאת התשבחות נוטלים הנציגים לעצמם ואת התסבוכות משגרים הם לשולחנות ה'מזרח'.
כשהנציגות הארצית הדומיננטית פעילה בעניינים של מוקדי כוח מוניציפליים, יש משקל רב למהלכיה. וכשהכותרות מהרשויות מציפות את התקשורת רגע לפני שהשנה מסתיימת, לקורא הסביר נדמה כי אין חוק גיוס בפתח שיש לעסוק בו בשום שכל ובמלוא התבונה, אין צפי להפגנות של מאות אלפים שיצאו לרחובות, ובטעות עלול אי מי להניח שהחוק יעבור ללא מאבקים, והמרד הצפוי של חברי הליכוד ייפתר מאליו בשיחה אחת בלשכת נתניהו. לצערנו זו אחיזת עיניים. חוק הגיוס עתיד להיות אירוע משמעותי שיתפוס את הכותרות לאורך החורף הקרוב.
תמיד לימדונו שיש הבדל בין קרבות ערכיים, על הנשמה, כמו הבחירות לכנסת למשל, לבין עניינים שתמציתם היא ועד בית, ניהול שוטף של הרשות המקומית. אך בעוד הקרב הגדול בתשמ"ט היה רעיוני ופרץ סביב כיוון, דרך והשקפת עולם, הרי שברור שמאבקים סביב זהותו של היהודי שיגבה את הארנונה, בבני ברק או בבית שמש, לא תמיד עונים להגדרות שברוח. ברוב המקרים מדובר במאבקים יצריים שאיבדו את הפרופורציה, ולא מצדיקים את מעורבותינו הרגשית.
בעוונותינו הידרדרנו לפיתול מסוכן בזמן כה מורכב, למערכה שככל שנתאמץ, איננו מסוגלים להבין את חשיבותה. כשעל הכף עומדים נושאים ליבתיים וערכיים פי כמה, לא ראוי שנציגים ברמה הארצית יטילו את מלוא כובד משקלם לשאלת זהותם של מי שיכהנו ברשויות החרדיות, אשכנזים או ספרדים, חסידים או ליטאים, ירושלמים או מכל זרם אחר. כולם בסופו של דבר יהודים טובים, וחלף העיסוק המופרך והמתמשך בסוגיה הזו, היה עליהם לתת את הדעת לנושא הזה באופן בולט הרבה פחות, ולהקדיש הרבה יותר זמן לגיבוש אסטרטגיות עתידיות.
הדבר הנורא ביותר שעשוי לקרות אם ייבחר ראש עיר בעל אג'נדה שונה משל יו"ר המפלגה הארצית, הוא מקסימום כשיקדם נושאים היקרים לליבו. אך לא מדובר בסוגיות ליבה מהותיות. נכון, הוא עשוי, ירחם המרחם, לקדם אי אלו אישים הסמוכים על שולחנו, לקרב קהילות שברצונו להקצות להם שטחי ציבור, לתקצב תמיכה בכינוסיהן. שם המשחק היה מאז ומתמיד, פרופורציה. והנה, מדהים לגלות שקיץ שלם מנסות המפלגות החרדיות להגיע למסקנה אחת מגובשת בנושא הרשויות המקומיות, וכל שהצליחו להשיג הוא מאבק שבו הן מתגוששות מי יוציא עין נוספת למתחרה. עם יד על הלב, האם זהו העיתוי להפר את האמון בין יצחק גולדקנופף, משה גפני ואריה דרעי, או לרקום אידיליה ביניהם כהכנה לבאות?
ך
תיאום ציפיות
האיום משמאל שגלש זה מכבר אל תודעתם של אנשי מרכז וימין רבים, אינו מייצג רק את ההתנגדות לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, או לחקיקות שימזערו את השפעתו המאגית של בית המשפט. השמאל המתוקשר והמקושר לקח את הציבור החרדי כטריגר למרד החילוני־ליברלי שהוא מבקש לפרוץ עימו אל הרחוב הישראלי במלוא העוצמה, ובעזרתו לסחוף עוד ועוד קהלים.
בסופו של יום, בכל מה שנוגע לרפורמות, מהפכניות ככל שיהיו, הציבוריות הישראלית יכולה להגיע להסכמות בינה לבין עצמה. הכל פתיר, למעט שתי בעיות: נתניהו והחרדים, החרדים ונתניהו. הסדר הרבה פחות חשוב כרגע.
ובתזמון הנורא הזה עלינו לברור בפינצטה את המערכות הפנימיות בתוכנו. עלינו לשמור את כל הכוחות לאירועים ציבוריים חשובים באמת, למלחמות קודש של ממש. לא למאבקים גלויים בין ראשי המפלגות על עיר זו או אחרת. קשה להשלים עם העובדה שבשל היעדר חשיבה על יום המחר הציבורי, וכניסה לפריזמה צרה, הושלך חלק נרחב מהציבור החרדי לקדרה מבעבעת שבה אלו מכפישים את אלה, אלו יבוזו למתחריהם, והיתר יפגעו בצד שכנגד. זה שנים שהציבור החרדי לא נקלע למצב שכזה. גם לו נניח שזהותם של ראשי הרשויות החרדיות חשובה לפחות כמו חוק הגיוס, שאלת הטיימינג אמורה הייתה למוסס את שארית הפלגנות המסכסכת מתוכנו, ולהדוף את השְׂנָאוֹת והקְנָאוֹת המיותרות.
לעת הזאת הקשב של נציגי הציבור החרדי אמור להינתן במלואו לדברים אחרים, חשובים פי כמה וכמה. התיאום בין המפלגות חשוב פי כמה מאשר בימי שגרה. עליהן לבצע נכון את צעדי הריקוד בלשכת נתניהו, עם שר המשפטים ועם התנגדותו הצפויה של בית המשפט העליון.
לפתחנו עומדים ימים גורליים, שלא היו כמותם זה עשרות שנים. במקום להבעיר את כיכרות הערים, זו העת לשבת יחד, מכל שלוש המפלגות, ברמת הנציגות הארצית הבכירה ביותר. שבו, הסתגרו בחדר, זה יוותר לפלוני, ופלמוני יוותר לרעהו. אין שום הצדקה למלחמת אחים פנימית על רקע כה זניח, במועד כל כך דרמטי.
ך
צפי ביניים
לא עת חישובי קיצין היא וטרם הגענו לסוף המערכה. הרשימות אפילו לא נסגרו באופן רשמי. אך עם קץ השנה וכהערכת ביניים לתשפ"ד, אם יורשה לי, הרי שבשקלול הנתונים הזורמים מהכא להתם, ניתן להמר בזהירות על כך שבבני ברק יכהן בסופו של דבר חנוך זייברט.
לעומת זאת, באלעד, הקרב בין ישראל פרוש ליהודה בוטבול יימשך ככל הנראה בצמידות, ראש בראש, עד לרגע ההכרעה ממש.
בבית שמש, למרות מועמדותם היציבה של משה אבוטבול ושמוליק גרינברג, היושבים על בייס מצביעים חרדי חזק, אני מעריך כי דווקא גב' עליזה בלוך היא שתמשיך לקדנציה נוספת.
שני ראשי ערים נוספים שממשיכים ככל הנראה לכהונה נוספת, הם מאיר רובינשטיין בביתר עילית וכמובן יעקב גוטרמן במודיעין עילית, שימשיך כראש עיר גם בקדנציה הבאה, שאיש כבר אינו סופר את מניינה.
קיטוב מתמשך ופיתרון אין. הפגנת מתנגדי הרפורמה השבוע מול בג"ץ. צילום: פלאש 90
ך
עין לצפת מעריכה
למרות הכל נדמה שישנה לפחות קרן אור אחת בקצה מנהרת מלחמות היהודים. במיפוי כלל הרשויות שבהן ייצוג חרדי בולט, נראה עתה כי עיר המקובלים הצפונית מנבאת את השינוי, זה שאמור היה להתחולל בערים רבות אחרות. אם לא ייארע שום דבר חריג, הרי שיוסי קקון, מועמד הציבור החרדי, יישא בתואר ראש העיר החרדי הראשון של צפת, לאחר שכל המפלגות החרדיות סמכו את ידיהן עליו.
קקון, ששימש כמנכ"ל מוערך במועצת העיר הצפונית והמתפתחת רכסים, כמעט נקטף למשרד החינוך על ידי שר החינוך החרדי חיים ביטון. עתה הוצע קקון על ידי איצ'ו רייך והתקבל כמועמד מוסכם על כל הסיעות: מדגל התורה בצפת ועד שס. אפילו נחמן גלבך, יו"ר אגודת ישראל המקומית שהיו לו יומרות עצמיות לא מבוטלות בעבר, סמך עליו את ידיו.
התוצאה היא שהאחדות בעיר, שאיננה מושפעת מהדם הרע שזורם בערים האחרות, תוליד ראש עיר חרדי ראשון לצפת. ולוואי וכך היה נעשה גם בערים אחרות שבהן האפשרות נמצאת ממש מעבר לפינה, אך לא ממומשת בגלל שיקולים אמוציונליים במקרה הטוב והמון אגו במקרה הפחות טוב.
ומי יודע. שמא אור ימי התשובה שאנו בעיצומם יפיק מנוגהו על נציגינו, ונקום לשחר חדש בתשפ"ד. מי ייתן ויתחולל לו שינוי של הרגע האחרון באחדות השורות, גם בנקודות על המפה שנראה כי הצדדים הגיעו בהן לדרך חסרת מוצא. דווקא בימים אלו שבהם אנו למדים כי לא אפסה התקווה, תמיד אפשר לבצע סיבוב פרסה ולהשיב את השורות לאחדותן השפויה כבראשונה.
ך
ריענון מצופה
בשלהי שנה, כשמביטים לעומקה של תקופה, איננו יכולים להקל ראש בשבר החולף על ראש המפלגות החרדיות.
ללא ספק, שס נמצאת באחד המשברים המשמעותיים שחוותה בעשור האחרון. יושב הראש שלה אריה דרעי נבעט, הלכה למעשה, משולחן הממשלה, והעומד בראשה לא ממש עשה מאמץ גדול להחזירו. אם לא די בכך, בעוד נתניהו ויתר עליו די בקלות כחבר ממשלה, הוא עדיין מבקש לראות בדרעי פרטנר שיתייצב לצידו בעיתות צרה.
דגל התורה, והדברים ייכתבו בזהירות ובכבוד המתבקש, איננה במצב שפיר למדי ולוקה במשבר מנהיגות אמיתי. יו"ר דגל התורה משה גפני, הוא יושב ראש על הנייר. גפני אינו מתפקד כיו"ר פעיל המוליך ומביא בנושאים הציבוריים הפנימיים. לא פעם דובר על הצורך בריענון השורות ובחילופי הדורות. אף שלגפני עומדות זכויות רבות, דור דור והדַבָּר הראוי לו.
בחצי השנה האחרונה סובלת 'דגל' גם מהחלל שהותיר אחריו מרן הגר"ג אדלשטיין. אך זהו תהליך טבעי ומוכר מתקופות שונות בהיסטוריה החרדית. כעת, אומנם התנועה מתפקדת כפדרציה של חצרות, כמו שלומי אמונים או אגודת ישראל, ובכל עיר מסורה ההחלטה לחבר מועצת גדולי התורה שקשור לאותה עיר. אין הכרעה אחת בבית אחד. אולם אינני מוטרד מהפן הרוחני של הנהגת התנועה. לכל גדול ביתו, קולו וקהלו. בסופו של דבר הקולות כולם ישתלבו ויתואמו זה עם זה בהרמוניה. זהו תהליך טבעי שמתרחש לא פעם אחרי הסתלקותה של הנהגה רוחנית.
זו הייתה אמורה להיות נקודת הזמן שבמסגרתה גפני, כיושב ראש, איננו בורח מן הזירה אלא נכנס אליה בעיניים פקוחות ובראש מורם, מנהל את הסיטואציות בתבונה ומונע את המחלוקות המיותרות.
גם התנהלותו של יעקב אשר, שנחשב כאופוזיציה לגפני בתוככי המפלגה, מתמיהה למדי בסדרי העדיפויות, בסגנון המאבקים ובדרך לקבלת ההחלטות. על דגל התורה לבצע שינויים מרעננים בתוך הבית הפוליטי פנימה.
בל נטעה. אסור להעניק הנחה להתנהלות פוליטית שגויה של מפלגה. סבבתי בכנסת השבוע ופגשתי לא מעט ח"כים, עוזרים פרלמנטרים ועובדי כנסת. מרובם שמעתי סיפורים מכמירי לב על היום־יום המקרטע בדגל התורה.
דווקא באגודת ישראל החסידית השורות מתלכדות. אנו מזהים דריכות מול המאבקים החשובים, והידברות שוטפת בין יצחק גולדקנופף למאיר פרוש.
כאן המקום לציין לשבח את מערכת החינוך החרדית, המיוצגת בכנסת באופן מרשים למדי. אברכי הכוללים מקבלים בזמן את מלגותיהם. גם אם הן לא צמחו כפי ששאפנו, הן הרבה יותר משציפינו.
הקרדיט מגיע ביושר לחיים ביטון, שמאז כניסתו לתפקידו הוכיח שיש בעל הבית לחינוך החרדי. ביטון מצליח לשלב ידיים עם כל הנציגות החרדית בכנסת, ולהביא הישג אחר הישג. לבעיות שוטפות יש בלשכתו מעין חדר מיון קדמי ההופך ודן בכל בעיה שמתעוררת, ויש רכבת של בעיות לפתחו כל העת, ומשם היא מועברת לטיפול נאות, עד לפתרונה.
כשפורטים את הייצוג החרדי ליחידים, נראה כי חברי הכנסת החרדים פורים בעבודת הוועדות, קוצרים הישגים, והדור הצעיר שהשתחל אל שלוש הרשימות עושה עבודה מרשימה מאוד בעזרה לפרט ולכלל.
הכל טוב ויפה, אולם העיניים נשואות עתה אל הקרב הקרוב על דעת הקהל הישראלית־ליברלית. אנחנו מאותגרים קשות בציבור הכללי, וללא הכרעות ותיאום בקרב הקודקודים, התבוסה תהיה מרה.
ך
צופים וצועדים
בשנה האחרונה ביקרנו לא אחת בטורים אלה את התנהלותו של רמטכ"ל הרפורמה המשפטית מטעם הקואליציה השר יריב לוין. תמהנו על הדרך, הרמנו גבה על חוסר התִעדוף הנכון בבחירת המאבקים בתוככי הרפורמה, אבל צריך להיות הוגנים עם לוין. גם אם שגה בבחירת המוזיקה והצלילים, הוא לא טעה במהות.
תארו לעצמכם מצב שחוק הגיוס היה עובר ללא שהרפורמה יצאה לדרכה. שוו בנפשכם שאיכשהו אירע הנס, והקואליציה הצליחה לכנס 64 אצבעות לתמיכה בחוק. האם בג"ץ לא היה מבטל את החוק למחרת החקיקה? מה משמעותו של בית־מחוקקים, מערכת משפט לעומתית ומיליטנטית קוצרת באבחת החלטה כל חקיקה שלו?
לוין צודק כשהוא מדבר על הברית שנוצרה בין דעת הקהל החילונית־ליברלית לבין מערכת המשפט בהובלת הנשיאה חיות והיועמ"שית מיארה. שתי קבוצות אלו הותירו את המרכז והשמאל הפוליטי בצד הדרך. השתיים הללו מנהלות את סדר היום כולו. יאיר לפיד ובני גנץ צופים לעבר החלטותיהן של חיות ומיארה, כדי להחליט מה יהיה הצעד הבא שלהם.
אסור להתנער מהרפורמה ולומר שהיא איננה חלקנו ונחלתנו. אנו בהחלט זקוקים לה. אך בה בעת היא צריכה להתבצע בעורמה ובהרבה מאוד חכמה. ועם כל הכבוד, לא כמופע יחיד של יריב לוין. ראש הממשלה צריך להיכנס לתמונה במלוא כישוריו, לגייס את יכולות השיווק הנדירות שלו, ולהפסיק את המצב הקלוקל שבו ברוני ההייטק ואילי ההון מניעים את חוטי הרפורמה באמצעות כיסם או בשביתתם.
איננו תמימים. לא ברפורמה הם נאבקים, אלא בזכותם של יהודים שומרי מצוות לחיות בארצנו. לא הרפורמה מטרידה את שלוות נפשם, אלא הרצון לסלק את נתניהו מראש הפירמידה שמאפשרת לאותם יהודים שנואי־נפשם לגור ולהתהלך בארץ.
ודווקא כאשר שני הצדדים, נתניהו והחרדים, נצלים בצוותא על הגריל, עלינו להקדיש קשב מיוחד להתרחשויות, לעסוק יותר בדברים הגדולים והרבה פחות בזוטות.
ך
בציפייה לברכה
בערבו של יום הדין יעמדו ריבואות משלומי אמוני ישראל ויעתירו בתפילת 'אחות קטנה'. בין השורות מלאות הרגש ורבות הכוונה, יעתירו בתחינה וכמעט כל מילה בפיוט האלמותי הזה אקטואלית מתמיד. בהיותנו בגלות בין יהודים, אין לך יום שבו מובטח הינך שלא תהא צרתו פחותה משל קודמו. רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ, וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ, וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ, לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָָ.
אל מול שנה שבה נחשפנו לעושר של תפקידים ושררה, אך גם לקושי גדול מאוד ביכולת של כל איש ואישה חרדיים לחיות על פי צו דתם ואמונתם, הפייטן כמו ממשיך ומתחנן מגרונם של בני דורנו: הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת, כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת, וּכְרוּם זֻלוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת, בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.
כמאמינים בני מאמינים, סמוכים ובטוחים אנו כי הקללות של תשפ"ג כבר הפכו לברכות. לבטח התקיימה בנו ההבטחה האלוקית, "ויהפוך השם לך את הקללה לברכה, כי אהבך השם אלוקיך". אך כל זאת יאה ונאה הוא מול גזרות שמיים, שאין דעת אנוש מתיימרת לתפוס את עומקן. לעומת זאת, בינינו לבין עצמנו, בכל מה שנוגע לנעשה ידי אדם, עלינו להתנער ולבצע את המוטל עלינו: ליצור מדרג מחודש של עיקר לעומת טפל, לקבל החלטות נכונות היכן יושקעו המשאבים ולאן ינותב הקשב הציבורי, ובעיקר, לאחד את השורות בבית פנימה.
אם נשכיל לעשות זאת, הרי שללא ספק השנה הבאה תהיה פריצת דרך עבור הציבור החרדי, הנתון במצר ובמבוך; ההסתה והשנאה היורות חיצים אל רחובותינו, יתאדו כערפל חולף מן הארץ.
ומי ייתן ונזכה לראות במלכות שמיים המרימה את ראשה, וקרנם של יראי השם וחושבי שמו תעלה ותִּכונן, כפי שחורזות שורות הסיום השזורות בתקווה באותה תפילה עוצמתית: חִזְקוּ וְגִילוּ, לְצוּר הוֹחִילוּ, סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.
