מקומם של בני תורה העמלים לפרנסתם הוא בבית מדרש

 לצד ריבוי תורה חסר תקדים הקיים בארץ, ישנו מחסור גדול במסגרות איכותיות לאנשים עובדים

עם ישראל זכה, ועולם התורה בארץ ישראל גדל ופורח בדורנו כפי שלא היה כבר מאות שנים; עשרות אלפי עמלי תורה שוקדים על לימודם יומם וליל בישיבות ובכוללים. מול בתי המדרשות המלאים מפה לפה אי אפשר שלא להתרגש ולהתברך בליבנו – "אשרינו שזכינו!"

אמנם לצד אלה ישנם אלפים רבים נוספים – בוגרי ישיבות וכוללים – שעשו חיל בלימודם, אך נסיבות החיים הביאו אותם לצאת מבית המדרש ולעסוק בפרנסתם. מדובר באנשים שתוכם רצוף אהבה לתורה, אשר גם בזמן עיסוקם בענייני חול הם יודעים שהמלאכה היא עניין ארעי, והעיקר זו התורה.

למרות זאת, רבים קובעים עיתים לתורה במסגרות לימוד יומיות במקומות שלא מתאימים ליכולותיהם ואינם עומדים ברמת הישגיהם בלימוד תורה. מתברר כי בני תורה רבים נאלצים להסתפק במועט, ולא מממשים את עצמם בלימוד תורה כפי שהורגלו בזמן לימודם בישיבה ובכולל. התופעה זאת לצערנו רווחת מאוד וזועקת לתיקון – שכן בן תורה שמממש את יכולותיו בלימוד הדבר עושה בו נפלאות ומשפיע לטובה על כל המעגלים סביבו.

##התופעה הזאת שמתרחשת בארץ ישראל תמוהה שבעתיים כאשר משווים אותה למה שמתרחש בארצות הגולה. שם, כמעט בכל מקום בו יש ריכוז משמעותי של יהודים שומרי תורה ומצוות, ניתן לראות אנשים העמלים לפרנסתם המקדישים פרקי זמן מדי יום, או בימי ראשון, ללימוד מעמיק מתוך 'ריתחא דאורייתא'##. לראות בחוץ לארץ בית מדרש הומה ומלא במה שמכונה "בעלי בתים" יושבים ועוסקים בתורה בחברותות או בחבורות – זהו מראה שגרתי ונפוץ. ואם כך הם פני הדברים שם, מתעוררת השאלה: מדוע אצלנו לא?

• • •

לדעתי, התשובה לכך נעוצה דווקא במספרם הגדול והמבורך של הלומדים בכוללים בארץ ישראל, ובמעמדם הראוי כמודל להערצה ולחיקוי: "מאן מלכי – רבנן". זו גם תחושה שמלווה כל בן תורה כל עוד מקומו הבלעדי הוא בית המדרש. אך מה קורה כאשר אברך עוזב את הכולל ויוצא לעבוד? לפתע הוא חש שניטל ממנו כתר המלוכה ומעמדו בעיני עצמו צולל פלאים. התחושה המוטעית כאילו הוא סוג ב' מביאה אותו במקרים רבים לצד הקיצון שבצד השני – כאילו היציאה מהכולל היא סגירת דלת על תקופה נעלה וזוהרת בחייו שבה התורה היא מרכז חייו ומעבר לחיים ארציים ואפורים שבהם לימוד התורה מוטל בקרן זווית.

בקהילות אחרות בחוץ לארץ, מאידך, היציאה לעולם המעשה היא דבר מקובל ושגרתי, ולכן השילוב בין עבודה ולימוד תורה משמעותי הוא דבר שצומחים לתוכו וחיים אותו בטבעיות. שם אין רואים ביציאה לעבודה פחיתות כבוד או ביטוי למעמד נחות. בשל כך, יהודי שעובד ולומד רואה עצמו כשווה בין שווים בחברת הלומדים וכך הוא גם מתייחס לעצמו.

##נראה שהגיעה העת לשנות אצלנו את הגישה; אין סיבה שאלפי בני תורה בארץ ישראל יאבדו את ה'חדוותא דאורייתא' שחוו בזמן לימודם בישיבה או בכולל##. אין כל הצדקה לכך שיציאה לעבודה תהיה סיבה להסתפקות בלימוד מינימלי שעונה רק על הדרישה של קביעת עיתים לתורה, בעוד הלימוד יכול להפוך לעניין המרכזי בחייהם. צריך להפנים שהקמת כוללים בסגנון ישיבתי בהם בני תורה ילמדו סוגיות כפי שהורגלו בישיבות ובכוללים היא צורך רווח, ולראות בבני התורה העמלים למחייתם חלק אינטגרלי מ'עולם התורה'.

בן תורה שילמד בכולל כזה, יזכה לחדש נעוריו כקדם ויחווה לימוד מלהיב שירומם אותו באופן אישי וישפיע לטובה על חינוך ילדיו, על ביתו וסביבתו.

@ הכותב הוא ראש מוסדות נהורא ויו"ר קרן וולפסון