מרחב פתוח | המבט מחשמל

התגלית האיטלקית שצריכה ללמד כל אחד מאיתנו דרך חיים

א.

פארמה היא עיר ציורית בצפון איטליה. המוני תיירים באים אליה מדי שנה, צועדים ברחובותיה, מצטלמים עם שכיות החמדה שלה ונהנים מהארכיטקטורה המרהיבה ומכל מה שעיר איטלקית יודעת להציע למבקריה.

ספק אם יש מורה דרך אחד שנעצר לרגע ומספר לקבוצה שלו שדווקא כאן, בעיר הזו, התרחש לפני שנים לא רבות מאורע חריג שחולל מהפכה בעולם הנוירו–ביולוגיה. יש חוקרים שמשוכנעים שהמהפך הזה הוא "התגלית הכי חשובה של המאה ה-20", לא פחות. תגלית ש"עשתה לנוירולוגיה את מה שגילוי הדנ"א עשה לביולוגיה".

וכל זה בגלל גביע של גלידה, או חופן של בוטנים.

אחרי שאתם מספיק מסוקרנים, נראה שאין ברירה אלא לספר את הסיפור הזה כמו שצריך.

זה קרה באחד הימים החמימים של קיץ תשנ"ו (1996) במעבדת מחקר קטנה שבמכון לנוירופיזיולוגיה השוכן בפארמה.

המטרה של מעבדות נוירולוגיות היא לחקור ולהבין טוב יותר את המכונה המופלאה שיש בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו קוראים לה 'מוח'. העניין הוא שכדי לחקור את המכונה הזו, חייבים להשתמש במכונות דומות. במקרה הזה, נבחר בעל חיים עם מוח מפותח במיוחד: קוף מקוק.

את הקופים אפשר לחבר לאלקטרודות חשמל ולעקוב אחרי מה שמתחולל בנוירונים שבמוחם עם קצת פחות נקיפות מצפון. את המסקנות מהמעקבים הללו מנסים להשליך גם עלינו, בני האדם.

אם אתם, כמוני, לא חוקרי מוח דגולים, כדאי שנסביר מהו 'נוירון'. בשפה הרפואית, נוירון מוגדר כתא עצב מוחי. המוח מורכב מהרבה נוירונים, ובכל פעם שהמוח נותן לנו פקודה – להזיז את היד למשל – ה'נוירון' שאחראי על הזזת היד מייצר זרם חשמלי שמועבר דרך מערכת העצבים עד ליד שלנו, שמבצעת את הפעולה: היא זזה.

בעצם, אפשר להתייחס אל הנוירונים כאל מערכת כפתורים משוכללת שבאמצעותה ניתן לשלוט בגוף ולבצע את כל הפעולות האפשריות.

חשוב שנדע: במוח שלנו יש כ-100 מיליארד נוירונים (רק כדי לחשוב על המספר הזה צריך להפעיל מערכת שלמה).

וכאן מגיע ההבדל הגדול. המוח הוא דבר מתפתח. ככל שמאמנים אותו יותר, כך נוצרים קשרים חדשים בין נוירונים שונים, מה שבעצם 'מייצר' כפתורים נוספים של שליטה.

כך למשל, צייר אומן שבמשך שנים מחזיק מכחול ומייצר משיכות–קטנטנות על הקנבס יש לו מערכת כפתורים הרבה יותר מפותחת. המוח שלו יודע להעביר הוראות הרבה יותר מדויקות. אם נמשיך עם הדימוי של הכפתורים: בעוד המוח הרגיל מפעיל כפתור אחד (נוירון) לכל אצבע, מוחו של צייר או כנר יכול להפעיל עשרות כפתורים לכל אצבע.

וזו הסיבה שכדי להבין את פעילות הנוירונים נהוג להשתמש בקופים. מלבד העובדה שאפשר לקדוח להם בגולגולת עם הרבה פחות התנגדות – הנוירונים שלהם מתפקדים באופן די דומה.

וכאן אנחנו חוזרים לפארמה הציורית, אל כלוב בפינת המעבדה, שם יושב קוף קטן שאלקטרודות דקיקות מחוברות למוחו ורושמות כל פעילות עצבית.

הקוף ממתין שהחוקרים ישובו מארוחת הצהריים.

ב.

המחקר של הצוות האיטלקי בראשות פרופ' ג'וקמו ריזולטי התרכז באזור מסוים במוח שנקרא ‏F5. זהו אזור שקיים גם אצל בני אדם, והוא אחראי על כל מה שקשור להפעלת הידיים והפה.

אחת הפעולות המרתקות שהאזור הזה יודע לייצר, היא הבאת חפצים (אוכל) לתוך הפה. אם ניסיתם פעם לאכול בעיניים עצומות, האזור ההוא במוח היה מעורב בפעילות (אגב, זה יותר קל מאשר לגעת בקצה האף כאשר העיניים עצומות).

המחקר התנהל בצורה שגרתית: בכל פעם שהקוף הזיז את הידיים או את הפה, תאי מוח זעירים נדלקו והמוניטור השמיע צליל. כשהקוף הרים יד להכניס משהו לפה, המוניטור השמיע 'בּליפּ, בּליפּ' והצליל הדהד בכל רחבי המעבדה .

אלא שבאותו צהריים, המדענים השאירו את הציוד פועל ויצאו לאכול משהו.

ואז זה קרה.

אחד הסטודנטים, ויטוריו גלס, חזר לחדר כשבידו גביע גלידה (לפי גרסאות אחרות זה היה חופן בוטנים). הקוף המסכן, שלא זכה להפסקת צהריים הכוללת ארוחה, התבונן בו בעניין ולטש עיניים כמהות בגביע.

רגע התגלית היה כאשר ויטוריו הרים את הגביע אל שפתיו לליקוק מלא תיאבון. הקוף האומלל לא זז, אבל במעבדה נשמע לפתע הצליל: בּליפּ, בּליפּ.

הסטודנט ההמום מיהר אל הכלוב. הרים שוב את הגביע אל שפתיו, ושוב זעק המוניטור: בּליפּ, בּליפּ. החוקרים כולם הוזעקו פנימה, וויטוריו חזר על הניסוי בשלישית: הוא מגיש את הגלידה אל שפתיו וצליל נשמע במוניטור.

נחסוך מכם את בליל הצווחות האיטלקיות שנשפך במעבדה. משום שאם עוד לא הבנתם, זה הרגע שבו גילה המחקר העולמי שהנוירונים במוח הרבה יותר מורכבים ממה שחשבו. הם מופעלים לא רק כשהקוף מזיז את היד אל הפה, אלא גם כשהוא רק "רואה" מישהו אחר עושה את הפעולה הזו, בדיוק באותו אופן.

כך גילה העולם את 'נוירוני המראה', הנוירונים שמפעילים את המוח שלנו כשהוא רואה מישהו אחר פועל. בדיוק כמו מראה.

ג.

בשלב זה אתם ודאי שואלים מה כל כך מרגש בטיפת חשמל שעובדת במוח של קוף? ובכן, מכיוון שבני אדם לא מתנדבים להחדיר אלקטרודות לתוך המוח, קשה היה להוכיח באופן ישיר את קיומם של נוירוני המראה במוח האנושי.

אבל אז החלו להשתמש בטכנולוגיות חיצוניות של מכשירי fMRI שמאפשרים לעקוב אחרי אזורים מסוימים במוח. ככל שחולפות השנים, מצטברים עוד ועוד ממצאים שמחזקים את המסקנה שגם לבני אדם יש נוירוני מראה שפועלים באותו אופן.

מחקר צרפתי שנערך לאחר כמה שנים (תשס"ג – 2003) הראה כי אותו אזור במוח שמופעל כאשר אנחנו חשים גועל – מופעל גם כאשר אנחנו מביטים בפרצוף של מישהו אחר שמביע גועל. מחקר לונדוני (תשס"ה – 2005) הראה שכאשר אנשים מתבוננים באנשים אחרים מבצעים תנועות שהם עצמם ביצעו בעבר, נרשמת פעילות מוגברת באזורים של נוירוני המראה. בניסוי השתתפו רקדנים ומומחי היאבקות שצפו במחוללים ובמתאבקים אחרים, וכל אזור הנוירונים שלהם החל לפעול.

חוקר המוח מרקו יעקובוני, שכתב ספר על התגלית הזו, סיכם את המחקר במילים הבאות:

"ממה שאנחנו מבינים, לא הקוף ולא האדם מסוגלים להסתכל על מישהו מרים תפוח – בלי להפעיל בעצם את התוכנית המוטורית של המוח לתפוס בעצמם את התפוח".

מסקנה: כשאנחנו מביטים במישהו עושה פעולה, המוח שלנו מתנהג כאילו אנחנו עצמנו עושים את הפעולה הזו.

ואם המידע הזה עדיין לא מרגש אתכם, לא תהיה ברירה אלא להעמיק:

החוקרים משוכנעים שכל היכולת שלנו להזדהות עם הזולת, להרגיש את מה שעובר עליו, לחוש את העצב או השמחה של הילד או החבר – קשורה לנוירונים הללו. אם צפיתם פעם במישהו מספר על סבל שהוא חווה והדבר גרם לכם לדמוע או לכאוב; אם קראתם פעם סיפור שהשפיע על מצב רוחכם, אתם צריכים להודות לנוירוני המראה.

יתרה מזו, אם מעמיקים לחשוב על זה – כל תהליך הצמיחה של ילד קטן מושתת על הנוירונים הללו. השיעורים הראשונים שלנו בחיים עוברים דרך חיקוי. כתינוקות הבטנו בהורים ובקרובים, ראינו את המעשים שלהם ופשוט חיקינו. התגובה הרגשית או ההתנהגות שראינו אצלם השפיעה על הרגשות ועל ההתנהגויות שלנו. ההתנהגות שלהם אותתה לנו שזה אפשרי, בטוח, נכון להתנהג בדרך מסוימת או לחוש משהו. כך למדנו להחזיק כפית, לחבק, לדבר, לטפס ולפחד או לא לפחד מבדיקה של רופא או מכניסה לים.

התינוק מביט באדם שלידו, ונוירוני המראה מתחילים לפעול וסוללים מסלולי חשיבה חדשים. כך למשל אצל תינוק שרואה בננה לראשונה בחייו. הוא מביט באחותו האוכלת אותה. ידו נשלחת אל הבננה. הוא תופס אותה ומביא אותה אל פיו. הטעם מוזר, חדש. אפשר לראות את התהייה על פניו ואז את האישור: "בסדר… זה לא רע". הוא יביט שוב באחותו האוכלת את הבננה ואז ישלח שוב יד אל הבננה ויביא אותה אל פיו. מסלול נוירונים חדש ייבנה במוחו בנוגע לאכילת בננה. המסלול יתחזק
ככל שיאכל בננות, ותתהווה תבנית חשיבה – והנה התרחשה התפתחות. אם הוא לא יאהב את הבננה אלא יפלוט אותה מפיו, תתרחש התפתחות של תבנית חשיבה שתגיד: "אני לא אוהב בננות".

כשהחוקרים בדקו פעילות מוחית של ילדים עם אוטיזם, הם זיהו שמערכת נוירוני המראה שלהם אינה מפותחת. זו אחת הסיבות שהם מתקשים מאוד להבין את רגשות הזולת. המוח שלהם לא באמת 'מרגיש' את הרגשות של מוחות אחרים.

בקיצור, אנחנו לעולם לא מביטים במישהו עושה משהו ונותרים אדישים. המוח שלנו משתתף בחגיגה בצורה פעילה.

ד.

עכשיו, בואו נצא מהמעבדה ונעבור לחיים עצמם. יש לפנינו מידע מרעיש, מכל כיוון שלא נביט בו.

אנחנו מרבים להשתמש במונח 'דוגמה אישית' בהקשר של חינוך. הגילוי של נוירוני המראה מראה שיש לכך ביסוס מחקרי ממשי. כאשר ילד או תלמיד צופה במעשינו, הוא לא יכול להישאר פסיבי. הנוירונים במוח שלו צופים, משקפים, נכנסים לפעולה ויוצרים קשרים חדשים.

בימינו מרבים לדבר על למידה ועל קריאת חומרים. אדם שרוצה להתקבל לכל משרה שהיא, צריך להציג תעודות ותארים. אבל זה דבר חדש. משחר ההיסטוריה, הדרך שבה הכשירו אנשים הייתה במתכונת של 'שוליה'. אדם שרצה להפוך לצייר מקצועי, למשל, לא רכש שורה של תארים, אלא עבר תקופת הכשרה בצילו של אומן גדול יותר.

זו לא טעות. המחקר מגלה שכאשר אנו צופים במורה מנוסה המבצע פעולה מסוימת – מצייר, מנגן, מפסל – חלק מהנוירונים שלנו פועלים כמו מראה ומתנהגים בדיוק כאילו אנחנו מבצעים את הפעולה בעצמנו.

למעשה, התבוננות באומן במהלך יצירתי מאמנת את הנוירונים שלנו לבצע את הפעולה כמו שהאומן היה עושה אותה.

בעבר עסקנו ביכולת של אדם להפוך ל'מומחה' אחרי אימון נכון של שעות רבות. מסתבר שאחת השיטות היעילות יותר להתאמן ולהתקדם היא לצפות במומחים שעושים את אותו הדבר. הצפייה עצמה היא סוג של אימון.

לפחות בתוככי המוח שלנו.

ה.

במעבדות של חז"ל לא היו קופים ולא אלקטרודות. הם מעולם לא דיברו על נוירונים, אבל את המסקנות הנגזרות הם ידעו מאז ומקדם.

בעשרות מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים את החשיבות של ה'שימוש' – הצפייה במעשי חכמים, לפני שאדם מתחיל להורות. "גדולה שימושה [של תורה] יותר מלימודה". עד כדי כך מועילה וחשובה הצפייה ברב ומורה דרך, יותר מעצם הלימוד.

באותה מידה חז"ל מלמדים אותנו על הזהירות הנדרשת כאשר צופים במעשים שאינם טובים.

בפרשת נשא, הארוכה שבפרשיות התורה, יש לא מעט עניינים שלכאורה אין כל קשר ביניהם. אך חז"ל מלמדים אותנו שלא בחינם הדברים מסודרים כפי שהם. "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג).

כאשר נוירוני המראה של האדם נתקלים בהתנהגות לא הולמת, הוא לא יכול להמשיך וללכת לדרכו כאילו לא אירע דבר. המראה הזה כבר פעל במוחו, כל מיני קשרים חשמליים הכשירו וקירבו אותו לחטא עצמו. אדם כזה חייב לעצור ולתקן את הנזק שנעשה במוחו. הוא חייב לטפל בעצמו כאילו כבר חטא.

בשם רבנו הבעל שם טוב נאמר יסוד עמוק יותר: כאשר האדם רואה רע בסביבתו, הוא חייב לדעת שהרע כבר מקנן בו. עליו לעצור הכל ולהתחיל לתקן את הנזק.

אם נמשיך להתבונן בפרשה, נוכל לראות שיש גם תגמול. מייד אחרי העיסוק בדיני הנזיר, מופיע הציווי על ברכת כהנים. ואולי רמז גדול יש כאן, לומר לנו שאחרי שמתקנים את העיוותים שעוד לא נוצרו, זוכים לברכה גדולה.

ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום.

מקורות: 'נוירופדגוגיה: כשמוח וחינוך נפגשים' מאת אורית אלגאוי–הרשלר (הו' מכון מופ"ת); 'מהפכת ההשכלה ולמה אנחנו חייבים להצטרף' מאת ד"ר רועי יוזביץ' (הו' משכל); 'השפעה בלתי נראית: הכוחות הנסתרים המעצבים את התנהגותנו', מאת ג'ונה ברגר (הו' מטר); 'מחול התודעה והנפש: מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית' מאת נטע ענבר–סבן (איפאבליש הוצאה לאור)