"אז מה? תישאר לבד בחדר, זה מה שאתה רוצה?" שאל הרב מלכיאלי החברותא שלי, אחרי שסיימנו סדר א'. "זה משעמם קצת", הפטיר.
"עוד נראה", עניתי ולגמתי מהקפה. "אני עוד חושב על האופציות", המהמתי.
"ומה הן?" שאל הרב מלכיאלי.
"להצטרף לחדר של צעירים יותר", עניתי.
"גם כן צעירים", הפטיר הרב מלכיאלי בתנועת ביטול. "כשהייתי בגילם היו לי שני ילדים".
"אתה זה לא הוכחה", סנטתי בו, "אבל אני בהחלט שומע".
"תנסה, מה תפסיד?" השיב לי החברותא. "משנה מקום משנה מזל", ציטט.
הזמן: יום אחרי סגירת הוורט של חבר החדר היחיד שלי נתנאל שבא בברית האירוסין בשעה טובה, וכמו הרבה בחורים מבוגרים, חיכה רק להתארס כדי לחזור הביתה, להתחיל ללמוד בכולל, והשאיר את החדר שלנו, חדר הבוגרים, ריק. השניים הקודמים התחתנו כבר בסוף השנה שעברה וכעת הוא מותיר לי את החדר שומם.
על החדר לא היו קופצים רבים. הוא היה שקט, פינתי וצדדי. אומנם לנו כבחורים מבוגרים הוא התאים, נתן לנו את הפרטיות שהוא אמור לתת, אך לא היו לו יתרונות רבים מעבר לכך. הייתה לי אופציה לעבור לחדר של צעירים ממני, אך היססתי בטרם אעשה זאת. נכון שהיה לי קשר חם עם חלק מהם, אבל לעבור?! עוד היססתי.
לבסוף, לאחר שכנועים של החברותות שלי נכנעתי וארזתי את מעט מיטלטליי. "זה רק לניסיון", ציננתי את התלהבותם של הצעירים ממני (לפחות כך היה נדמה לי). "נראה איך אתם מתנהגים ואז אחליט אם להישאר".
"אהה. להישאר זה הפרס?" שאל אבי, הציניקן שבהם, בחור חביב עלי במיוחד.
"כן, אבל זה עם פתק החלפה", עניתי מניה וביה.
"הנה פינינו לך את המיטה הטובה", הוסיף אבי, "כידוע במקורותינו, אורח שבא בלי להודיע חייב מיטה".
צחקקתי קלות, נחמד היה להיכנס באווירה טובה. סידרתי את החולצות במדפי הארון, את נעלי השבת תחת המיטה וחליפת השבת בארון התלייה.
"מצוין שעברת", הגיב לי הרב מלכיאלי החברותא. "מקווה שתלמד אותם נימוסים והליכות של בוגרים, ועד מהרה כולם יהיו מורי הוראה בישראל".
"ברור ברור", הגבתי בחיוך, "כבר התחלנו לעבוד על זה, אבל למען האמת מדובר בחבר'ה ממש טובים. אני מרוצה".
בשבוע שלאחר מכן הגיע יום האירוסין של נתנאל, חבר החדר הקודם. האירוסין התקיימו כנהוג אצל הורי הכלה שגרים בצפון הרחוק. גם חברי החדר החדשים שחלק מהם הכירו את נתנאל הגיעו. האירוסין היו נהדרים, רקדנו עד כלות הכוחות ויצאנו עמוסי מגשי עוגיות שהסבתא הטובה התעקשה לשלוח איתנו 'לשאר הבחורים שהשם ישמור אותם שלא הצליחו להגיע'. הגענו מאוחר מאוד לחדרנו, ולמחרת כשאך פקחתי את עיניי ראיתי שהתפילה בישיבה עברה כבר מזמן. מובן שאף אחד מהצוות לא היה שואל אותי היאך וכיצד, אך הופתעתי מעצמי. אני טיפוס שלא משנה באיזו שעה אני הולך לישון, אני קם מוקדם. מה קרה הפעם?
התארגנתי במהירות לתפילה בבית הכנסת הסמוך והצטרפתי למניין המאוחר יותר. רק לאחר התפילה הבחנתי בחברותא הרב מלכיאלי מגלגל את התפילין בזריזות, הטלפון בין כתפו לראשו הנטוי והוא מסביר משהו בסבלנות. הוא הניד בראשו לשלום וסימן לי להמתין מעט.
"חכה רגע", מלמלו שפתיו ללא קול, "נלך ביחד…"
המתנתי לו מעט. הוא סיים את שיחתו ופנה אלי.
"נו מה?" שאל בחצי חיוך, "אותך אני לא רגיל לראות כאן בשעה כזו".
"כן אהה", חייכתי בתשובה. "האירוסין היו אתמול, בצפון… חזרנו מאוחר…" עניתי בקצרה.
"אייי", נאנח הרב מלכיאלי. "שלחנו אותך לחדר שתחנך את הצעירים, אבל נראה שהם הקדימו והצליחו לחנך אותך".
