משפט ההיסטוריה

בני גנץ אולי איננו גאון הדור, ‏אבל גם הוא מבין היטב מהי משמעותה של ההודעה שמסר בתחילת השבוע על פרישתו מהממשלה, בטהרן, בקטאר, בבונקר של נסראללה וגם במנהרת הפיקוד של סנוואר.
‏בואו נודה על האמת: אף מנהיג עם חוש אחריות לא היה מעז לפרק ממשלה בשעת מלחמה קיומית, באחד מרגעי ההכרעה הדרמטיים שלה. ‏לכל זמן ועת: עת מלחמה ועת שלום. עת לממלכתיות ועת לפוליטיקה. עת להתפלג ועת להתאחד. עת להתקוטט ועת לשלב ידיים יחד מול כל האויבים המרים.
‏אלא שבני גנץ רואה לנגד עיניו רק את טובת בני גנץ ולא את טובת מדינת ישראל. מעדיף להתמסר ליועציו הפוליטיים וללכת שבי אחריהם ולא אחרי מצפון ליבו. גנץ רואה רק את עתידו הפוליטי ואת ראשות הממשלה שאחריה הוא מנהל מרדף אין סופי.
‏בני גנץ מאמין בסקרים שמהתלים בו ולכן הוא מוכן להקריב את טובת המדינה על מזבח מאווייו האישיים. ללא ספק, ‏בני גנץ ישלם גם ישלם מחיר פוליטי כבד על הבחירה האומללה שלו. הוא ייזכר תמיד כמי שנטש את הספינה על מנת לטלטל אותה. הוא יכול לומר הכל בנאומו. על כך שהוא פורש בלב כבד אך בלב שלם, ושימשיך לתת גב לדברים החשובים באמת. אבל ההיסטוריה תשפוט אותו כמי שברגע האמת קם, נטש והביא שוב את הפלגנות והשיח המשסה בין חלקי העם, אל הרחובות.

שתי אופציות
לגנץ לא ממש היה אכפת מהתגברותו של המתח בגבול הצפוני. עם כל הכבוד לעסקת החטופים שעליה גנץ דיבר ללא הרף בהודעת הפרישה שלו, והלחץ האמריקני הבלתי פוסק להפסקת אש בין ישראל לחמאס, המצב בצפון הולך ומסלים.
הציבור בישראל כבר מבין, הרבה יותר מבעבר, כי איומיו של נסראללה להשבית את המדינה במקרה של התלקחות ממשית בגזרה, מבוססים ומעוגנים במלאי כמעט בלתי מוגבל של טילים וכטב"מים. אלה הפכו את מערכות ההגנה של ישראל בצפון לחסרות יכולת, כמעט, מול שטף המשלוחים ויכולת הלמידה המהירה של חיזבאללה שמאפשרת לעקוף אותן. רק חסדי שמיים עומדים לנו שחילופי המהלומות בין ישראל לחיזבאללה אינם מתקדמים לכדי מתקפה נרחבת בלבנון, מצד ישראל, משום שלא ברור עד כמה המחיר שהמדינה תשלם עליה יהיה יקר.

מורה דרך לרבים במסורתיות גאה ובלתי מתפשרת. דוד לוי ז"ל צילום: לע"מ

בוושינגטון ממשיכים להתאמץ בשני הכיוונים. מצד אחד הם משגרים שליחים בפועל ועוסקים ללא הרף בצורך המיידי, לדעתם, להגיע להסדר ברצועת עזה, ומצד שני המתווכים האמריקניים והצרפתים לא חדלים ממאמציהם להגיע להסכם מדיני עם לבנון, שיהיה מקובל גם על חיזבאללה.
אך בעוד בזירה הדרומית של ישראל לוושינגטון יש ציר נאמן בדמות בני גנץ, שמרבית בכירי הבית הלבן היו רוצים לראותו מחליף את נתניהו, נדמה כי מאמצי ההרגעה האינטנסיביים של הנשיא ביידן ואנשיו לא ממש משפיעים על הגזרה הצפונית. המתיחות הולכת ונוסקת, ואך כפסע יהיה ממתקפה, שההחלטה עליה כבר התקבלה בעבר, אי שם בפרוץ המלחמה, ונדחתה ברגע שלפני האחרון למועד בלתי ידוע. אז עוד דובר על מתקפת מנע, אך כעת המהלומה עתידה להיות עזה וכואבת.
וכשהיא תכאב לנסראללה, יש שתי אופציות. האחת, שהיא תכאיב וגם תשתק, והשנייה, שעד שנסראללה וביתו יהפכו יחד לגוש של עיי חרבות, מדינת ישראל ותושביה יישאו בדומייה ואולי גם, ירחם המרחם, בדם, מחיר יקר מאוד.
חשוב לזכור: בשעה שצה"ל מגיע למהלומה הנחרצת על לבנון, הוא אינו אותו צבא של ראשית אוקטובר, שבו היו לו יכולות חימוש, אשראי בין לאומי בלתי מוגבל ויחידות רעננות של חיילים, בסדיר ובמילואים. כעת בכירי מערכת הביטחון כבר לא מדברים על כך בחדרי חדרים. מהרמטכ"ל הרצי הלוי ועד אחרון הבכירים בפיקוד הצפון, כולם יודעים שצה"ל מוכן למתקפה וכל מה שנותר לקבינט – מי מהם שיישאר אחרי פרישת גנץ, הפורום המצומצם או הקבינט המדיני-ביטחוני – הוא לקבל החלטה.
אלא שהמדינאים והביטחוניסטים מגיעים למהלומת המנע המאוחרת בלבנון, וידם על התחתונה. תחקירי המלחמה הפנימיים, הסקת המסקנות שמחלחלת אל השטח בהתפטרויות מינוריות, לצד הדשדוש הבלתי פוסק במלכוד של רצועת עזה, לא מיטיבים עם צה"ל. מכת המחץ על החיזבאללה לא ממש תפתיע את נסראללה, ולא ברור שתגרום לו לסגת לאחור, לפחות לא בשבועות הראשונים.
אם התמונות מלבנון יהיו של הרס וחורבן, והן יהיו כאלה ללא ספק, יש מקום לחשש המקביל, כי גם מהצד הישראלי עלולות להיראות תמונות שכאלה. במערכת הביטחון מתריעים כי אלה לא יהיו רק ערי הצפון. מי שמקשיב לתרחישים שעולים על הפרק יודע שגם אזור המרכז אינו בטוח מאיומיו של נסראללה.

פגיעה כפולה
בארה"ב תתכנס מערכת הבחירות לנשיאות בקיץ הקרוב לשלב המכריע שלה. הבחירות עצמן ייערכו אחרי חג הסוכות, אבל לאף אחד מהמועמדים אין שום רצון לכותרות מדממות מהמזרח התיכון. אם ישנן שתי פרשיות על הפרק, והתמונות מעזה ימשיכו לזרום לצד תוצאות העימות הצבאי מלבנון, שעלול לכלול גם את איראן, שקוצפת על חיסולים שמבצעת ישראל באנשיה על בסיס כמעט שבועי, הדבר עשוי לפגוע בביידן פעמיים. פעם אחת, כשלא יצליח להשיג שקט אזורי במזרח התיכון, ופעם נוספת כשמחירי הנפט העולמיים יזנקו, בגלל המעורבות האיראנית, והכלכלה האמריקנית תיפגע מכך באופן מיידי.
הדאגה בבית הלבן ממצבו המנטלי של הנשיא פחותה מהחשש האמריקני מתבערה אזורית. נשיא דמנטי יכול להיות מוחלף בסגניתו רגע לאחר הבחירות, בלי שאיש מהאמריקנים יצא לרחובות להפגין. זו המנטליות הקיימת, אלא אם יהיה מי שיגדיל את הלהבות וישפוך שמן למדורה. כרגע, היכולת להבעיר את השיח האמריקני נמצאת בצד הדמוקרטי של המפה, ואנשיו של טראמפ רק יכולים לקנא ביכולת של השמאל הפרוגרסיבי העולמי, ששוטף בעיקר את צעירי ארצות הברית ואת הקמפוסים המובילים, ליצור סדר יום ולתפוס כותרות. אם לבנון תצטרף למוקד האירועים במזרח התיכון, הדבר ייתפס בקרב המצביעים של ביידן כחמור שבעתיים ממה שמתרחש ברצועת עזה, שמצטיירת מלכתחילה כאזור בעייתי. אם ממשל ביידן יצליח להוריד את הבעיה הישראלית, על כל גזרותיה, מסדר היום העולמי, הדמוקרטים יהיו מאושרים. אם יגיע לעסקת חטופים והפסקת אש בעזה, אך הגזרה בלבנון תבער, לא הועילו בבית הלבן לקמפיין הבחירות במאום.
עסקת חטופים לא תצא לפועל, ככל הנראה, משום שסנוואר אינו מסוגל להיענות לדרישות שמציבה ישראל. על כל דרישה הוא מוסיף שתיים משלו, מתוך הנחה שבשלב הבא תתרכך עמדת ישראל עוד. אחד השופרות של חיזבאללה, עורך של עיתון לבנוני נפוץ, כתב בתחילת השבוע כי לפי מקורותיו חמאס אינו סומך על נתניהו שיעמוד במילתו ודורש התחייבות ישירה שלו, ממוסמכת, שתנאי הפסקת האש אכן יישמרו. לפי אותו מקור, החשש העיקרי של חמאס נובע מכך שתוכנית השלבים של העסקה תוביל לכך שמייד אחרי השלמת השלב הראשון של העסקה בשחרור חטופים שמצבם הבריאותי רע, הלחימה תתחדש.
אם אכן יציאתו של גנץ מהממשלה תביא לפירוקו של קבינט המלחמה המצומצם, שבן גביר דורש להימנות עימו, וזו כבר סיבה ראשונה לנתניהו להחזיר את המושכות לידי הקבינט המדיני-ביטחוני, הרי שההחלטות החשובות, כמו תקיפה בלבנון, חתימה על עסקאות חטופים עם חמאס או חזרה ללחימה, עתידות להתקבל בלשכתו של נתניהו, בשיתוף פורום שיכלול מספר בכירים מממשלתו בלבד. הקבינט המורחב יקבל את הכבוד לאשר את הפעולות, אך דבר אחד ניתן לצפות כבר עתה כמעט בוודאות: הדברים שיוצגו לפני החברים בקבינט שכל מילה שנייה בו מודלפת, יהיו מצומצמים פי כמה משנחשפו אליהם גנץ ואיזנקוט בשבתם בקבינט המצומצם.

קריצה ליואב
ומה הלאה? גנץ פרש עם השרים איזנקוט וטרופר, לא לפני שהותיר שובל של שבחים שאותו קשר לראשו של שר הביטחון יואב גלנט. "מנהיג אמיתי", "פטריוט ישראלי", הם לא דברי הלל שמרעיף בדרך כלל יריב פוליטי, בוודאי לא בנאום פרישה, על ראש ידיד שנותר על כורחו באדמת האויב. הרמז ברור. גנץ מצפה מגלנט לפרוש, ובמקרה הוורוד יותר, חולם על חבירתו אליו.
כעת, כל עוד גלנט לא מממש את חלומותיו של גנץ, הקואליציה של נתניהו נותרת עם 64 אצבעות, וחוזרת גם לטייטל של ממשלת ימין על מלא. ההשלכה כלפי וושינגטון תהיה אולי המשמעותית ביותר עבור נתניהו. הוא יודע לשוחח עם ביידן ולצלוח משוכות מדיניות, אבל כשגנץ ואיזנקוט היו לידו ההשפעה המרגיעה על האמריקנים הייתה כמעט מאגית. כעת, ראש הממשלה יצטרך להתאמץ הרבה יותר.
גם אם גלנט ייענה לקריצות שמשגר לעברו מחנה המרכז-שמאל, נתניהו לא ממש יזיל דמעה. ההפך. ומי יודע, אולי דווקא בעיתוי הזה הוא יוכל לתפוס במפתיע שני ציפורים במכה אחת: מצד אחד הוא יוכל לברך ברוך שפטרנו מגנץ ומגלנט, ומצד שני, ייתכן שהוא יוכל להוסיף ברכת הגומל, כשיקבל תחתם את גדעון סער. הוא אולי אינו מדינאי מבריק אך סביר שסער ייתפס בעיני האמריקנים כאיש מרכז מתון יותר, על אף עברו העשיר בליכוד.

משכיל לדוד
בשבוע שעבר נטמן אחד מהמנהיגים הפוליטיים האהובים של ישראל, דוד לוי ז"ל, לאחר תקופה ארוכה שהתמודד עם בעיות בריאות לאחרונה. לא מעט הספדים נכתבו על מי שהיה המנהיג המזרחי של הימין, שאך כפסע היה בינו לראשות הממשלה לאחר לכתו של מנחם בגין בשנות השמונים, אבל אז התאחדו כולם נגדו והמליכו את יצחק שמיר. מאז, היה דוד לוי לסוג של אאוטסיידר בתוך הליכוד.
לא מעט פרקים נכתבו על פועל הבנייה, איש המשפחה שטיפס מלמטה עד שהפך לשר החוץ של ישראל ומנהיג פוליטי בממשלות רבות. אך בעשר השנים האחרונות הייתה לי הזכות להכיר אותו מנקודת מבט אחרת. התוודעתי באופן אישי למנהיג ערכי, שלא הוציא דבר שקר מפיו ושמר על חיי צניעות, לא התעשר בטעות, לא התערבב עם גורמים בלתי מוסריים ובנה משפחה לתפארת.
הקשר האישי שלי עם דוד לוי מתחיל ביישוב גמזו בשנות השמונים, השוכן על צומת בן שמן. משך שנים כיהן הרב אליאב מאיר כרב היישוב, עד שעלה לירושלים. הפרדוקס היה מובנה: היישוב נבנה על ידי חסידי סאטמר שעלו מהונגריה, ובשלב מסוים הצטרפה קבוצה מעולי מרוקו, שמנהיגם היה איש החסד ר' עמרם עמוס ז"ל. הניסיון להקים בניין של קבע ליהדות המזרח ביישוב, היה קשה מאוד ונחל תבוסה. כך נותר בו גרעין של סאטמר לצד גרעין של עולי מרוקו, ומנגד חובשי הכיפות הסרוגות הלכו והתרבו בו.
באותן שנים אבי זצ"ל שימש בתפקיד מרכזי בתנועת פא"י, לאחר שנקרא אל הדגל על ידי איש החזון הרב יהודה נחשוני זצ"ל. בשלב הראשון הצטרף לכתיבה בעיתון 'שערים', ולאחר מכן גם עמד בצמרת הרשימה לכנסת, כמחזיק תיק עדות המזרח.
כשהטונים עלו ופרץ ביישוב גמזו מאבק הדדי קשה, התבקש אבא על ידי הרב קלמן כהנא ז"ל, מנהיג פא"י דאז, לרדת לגמזו וליישר את ההדורים. בלי שאלאה בפרטים, כדרכו, לאחר ששוחח באידיש עם אנשי סאטמר ועם יוצאי מרוקו בשפתם, אבא הביא לפשרה בין הצדדים, עד שהיישוב אף הקים מבנה של קבע לציבור הספרדי.
מני אז, משך מספר שנים, מסר אבא בבית הכנסת שיעור גמרא אחת לשבוע. במסגרתו התקרבו רבים לחיים מלאים של תורה ומצוות ושינו לגמרי את אורח חייהם. כך נרקמה ידידות בין אבינו זצ"ל לבין ר' עמרם עמוס ז"ל וגיסו ייבדל לחיים טובים, ר' שמעון חזות.

לוחם תמידי
ולמה אנו עוסקים בעלילותיה של אותה ידידות? משום שר' עמרם היה אז האיש החזק במחנה דוד לוי והאיש הקרוב ביותר אליו. לאחר שהסתלק לבית עולמו בעשרה בטבת, קיים בנו, חברי הטוב ר' יוסי עמוס, אזכרה שנתית לזכרו ביישוב גמזו. מדי שנה היה דוד לוי, חברו הטוב של ר' עמרם, מתייצב ומוסר פרקי תורה ואמונה. במרוצת השנים הופתעתי מהיקף הידע שלו בכל חלקי התורה, מדרשים, מאמרי חז"ל וסוגיות, לצד דיבורו שהיה רצוף אהבת תורה ואהבת ה'.
לאחר שהסתיימה האזכרה היינו נותרים להסב יחד לשיחות בלתי רשמיות. מהן הבנתי מה הפסידה מדינת ישראל: מנהיג יהודי שורשי, גא, ערכי, שיכול היה לשמש דמות ראויה לחיקוי לישראלי המצוי, גם אם דוד לוי לא נחשב לדתי בפועל. בד בבד הבנתי היטב מדוע הוקיעה אותו מדינת ישראל החילונית מתוכה. המבנה הפוליטי הציני, המפלגתי, שהכל מורכב בו מטלאי על טלאי של אינטרסים, שררה, חנופה ושקר, אינו המקום שדוד לוי יכול היה להתערות בו כאחד האדם.
בהתוועדויות ליליות של עשרה בטבת מדי שנה שמעתי ממנו לא מעט סיפורים. אבל אין ספק שהסיפור הדרמטי ביותר הוא סיפור חייו. ממנו ניתן להפיק תובנות רבות. לוי היה הראשון שהתמודד עם הגזענות שפשתה בתוככי הממסד הפוליטי בישראל, עוד לפני ששס ותמ"י באו לעולם.
לצד עלייתו בסולם הפוליטי, המשיך לשמור באדיקות על אורח חייו המסורתי, הקים משפחה לתפארת והנחיל את התורה כדרך, לכל בניו. למרות שקטגורית לא נמנה עם המגזר הדתי ונחשב יותר כבן האצולה המסורתית, לא היו יראי שמיים רבים כמותו בדור. הוא מעולם לא ויתר על תפילה ולא החמיץ קריאת התורה. ערכי המסורת עברו בדמו. אך ככל שהתעצם פוליטית בשנות השבעים והשמונים, כך הפך לאימת הממסדיים. מזרחי, 'פרענק' – כפי שהם אהבו לכנותו – מסורתי, ימני, שמדבר לבוחרים בגובה עיניים ולא סופר אף אחד.
דוד לוי הפך לאיום על ההגמוניה, לא רק באופן אישי, אלא כסמל סטטוס ומודל לחיקוי. הממסד חרד מפניו. אם יגיע להנהגה, ידעו כל אותן חונטות אשכנזיות שפרנסו זו את זו, גלגלו אדמות מהכא להתם, מחקו חובות באבירות ידידותית והשתמשו בפלטפורמות כמו הסוכנות היהודית וקק"ל כדי להעשיר איש את רעהו – ובקיצור: כל שיטת המאפיה של השמאל שעבדה היטב גם באזורים שלמים בימין – היו נמחקות. משום שדוד לוי היה איש ישר והגון, שתוכו כברו, ובכך סיכן את הממסד הפוליטי בישראל.
כדי לקטול אותו כמנהיג אופציונלי, לעגו למזרחיותו, גיחכו על משפחתו הברוכה, כאילו משפחה שכזו איננה דבר להתפאר בו, אלא סמל לנחשלות, מדור העבר, ובמקום להתפעם מאצילות נפשו, מנדיבותו, מנאמנותו וממסירותו, הפכוהו ללעג וקלס. יצרו ז'אנר שלם של בדיחות דוד לוי ודאגו, למעשה, להדירו מהמשחק הפוליטי.
כלוחם תמידי, הוא צלח משוכות ודילג על מארבים שהוכנו לו, וכשהחזיק בתיק החוץ נסע סביב העולם לשליחויות מרכזיות. אבל תמיד דיברו מאחורי גבו על האיש שלא יודע מספיק טוב אנגלית, במקום להתפעל מהעברית הרהוטה שבפיו.
האמת הייתה, שהוא היה איש עמוק, משכיל ואינטליגנטי, ובמונחים שלו אפילו היה תלמיד חכם, ככל שאפשר לומר זאת על אדם שאינו מקרב הציבור הדתי. וככל שבזו ולעגו לו, לא הצליחו לפגום בכבוד שרכש לאמונה ולתורה.

מחיר האצילות
אנשים בצלמו ובדמותו של ר' עמרם עמוס היו הזרועות הארוכות של דוד לוי בכל הארץ. יהודים מעדות המזרח שהצדקה והחסד נר לרגלם, ליבם פתוח כאולם וזכו לגדל דור של שומרי מסורת, יראים ושלמים, משפחות לתפארת. אלה היו יהודים שאחראים על פס היצור של אותו זרם מסורתי-מזרחי, שאינו נמנה עם המגזר החרדי, אבל הוא המעטפת הכי גדולה שנותרה כיום למסורתיות וליהדות הפורחת בשכבות השונות של עם ישראל. אלפי בתי כנסת וקהילות צמחו על הרקע הזה.
רבות מזכויותיו של הדור ההוא נזקפות לדוד לוי ולאנשים שהיו סביבו. גאים באמונתם, גאים בתורתם, וגאים במשפחות היפות שהקימו. כך גם ביתו של דוד לוי עצמו, הושתת על חיי אמונה, חיים של אהבת תורה ושמירת מצוות בסיסית. הוא תמיד נכח. גם כשטיפס לצמרת. מעולם לא לן מחוץ לביתו, גם כשהיה במרחק של שעות נסיעה.
כך הייתה אמורה להיראות תמונתה של החברה הישראלית הלא-חרדית, אם דוד לוי היה מקבל את הכוח האמיתי להשפיע על תוכני הלימוד, ולשדר אל העם את ערכי המוסר שהאמין בהם. אלא שהוא הודר מההנהגה על ידי קואליציות בין מפלגתיות, בתוך האליטות, דווקא בשל כך שערכיו היו חזקים.
היושרה הייתה נר לרגליו. כשנתניהו הקים את ממשלתו בתמיכתם המסיבית של אריק שרון ודוד לוי, הופתע דוד לוי לגלות כי שרון, אדריכל הממשלה, נותר בחוץ. דוד לוי, שמעולם לא נמנה עם מחנה שרון אלא להפך, הרים טלפון לנתניהו והודיע לו: אם אריק בחוץ, גם אני בחוץ. למה נהג כך? כי דוד לוי לא שיקר, לא ביזה חברים ולא חשב שפוליטיקה היא חזות הכל.
הוא התנהג באצילות, אך שילם מחירים יקרים. הוא אולי לא תמיד ידע לבחור באנשים הנכונים שיהיו לידו, אך זוהרו מעולם לא התעמעם. זוהר של שומר מסורת, שהאמונה וחיי התורה והדת היו עיקר חייו.

רואה את השער
מאז הוקמה 'שס' בתשד"מ והציגה ורסיה מזרחית-חרדית, שלא הייתה עממית כמו מפלגתו שלו, הוא התקשה לעכל אותה. מסיבה זו מעולם לא שררה אידיליה בינו לבין 'שס'. אך למרות חוסר החיבה, אי אפשר למזער במאומה את תרומתו הענקית של דוד לוי ביציקת מודל החיים של היהודי המסורתי שיוצא לעבודה ומתגייס לצבא, אך בית הכנסת הוא מרכז חייו. אליו יביא את ילדיו הקטנים, בו יקיים כל שמחה יהודית, ויצטרף בחדווה לשיעור תורה. בית הכנסת, כמרכז חייהם של יהודים רבים בארץ, על כל המשתמע, הוא חלק מהנכסים שדוד לוי הביא אל העם בגאוות המסורת היצוקה שלו.
לפני שרובי ריבלין נבחר כנשיא המדינה, הייתה קבוצה שחשבה כי מן הראוי שדוד לוי יכהן כנשיא המדינה. לא היה אדם מתאים ממנו לתפקיד. הוא הסכים ואפילו שמח על ההצעה, אבל בדיוק כמו ב-1983, כשאיבד את ראשות הממשלה לשמיר, הוא סירב לשלם את המחירים שהיה צריך לשלם כדי להיבחר. ואלה שפחדו שוב מנשיא דעתן, שומר מסורת וגאה בדרכו, דאגו להסירו מהמסלול כבר בראשית הדרך. וכך, שוב הפסידה מדינת ישראל הזדמנות למנהיג מזרחי ראשון, ערכי ומוסרי מאין כמוהו.
בימים האחרונים לפני פטירתו, מספרים בני משפחתו, הוא ביקש שיניחו לו, והביע את רצונו להסתלק מהעולם. זה היה מפתיע. דוד היה לוחם. איש של קרבות. אבל הוא אמר: "אני כבר רואה את השער ורוצה להיכנס בו". ביממה האחרונה, הם מספרים, מלמל שוב ושב את שמו של חברו, עמרם עמוס. "עמרם, עמרם", קרא בשמו של איש אמונו.
עם פטירתו רבים עלו לנחם במעונו שבבית שאן. נשיא המדינה, סופרים ומשוררים, שכל אחד סיפר על דוד לוי שהכיר. בעיניי, המחזה המרגש והמיוחד היה לראות את שבט לוי המפואר, ששלח זרועות בפוליטיקה, בצבא ובעסקים, וכולם שומרים על צביון דתי ומסורתי מלא. הביטוי לכך ניתן כאשר ידידי יוסי עמוס הגיע, עם סופר הסת"ם הג"ר אברהם וואזנר, נכדו של פוסק הדור הגר"ש וואזנר זצ"ל, והחלו בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. באותה עת נגלה הכבוד האמיתי של שומרי המסורת, בכובד הראש שגילו בעת שהתכנסו סביב גווילי ספר התורה שנכתבו לעילוי נשמתו של מנהיג פורץ דרך, מי שמדינת ישראל עשתה הכל כדי להכשיל אותו, ולא ממש הצליחה. להפך.
אנשים כמו דוד לוי כבר לא צומחים בליכוד. המנהיגים המזרחיים שבאו בעקבותיו אולי נושאים שמות מזרחיים ומדברים כמו מזרחיים, אך את מטען הערכים שנשא בגאון ואת המלחמה הבלתי אפשרית שניהל עם כל העולם כדי להציג בהצלחה את הסטטוס המיוחד שלו – איש מהם אינו נושא. באופן כללי, בליכוד כבר לא צומחים מנהיגים. גם כאלה שאינם מזרחיים. אך אין ספק שדוד לוי, שהיה בשורה גדולה לתנועה, יכול להיות השראה, גם לאחר לכתו, למנהיגים צעירים שיקומו ויצעדו בדרכו.