משקפיים בנרתיק

מחשבות לרגל חג מתן תורה תשפ"ה

• כמעט בטוח שאת התיאור הזה קראתי באחד ממאמריו של 'משורר העיירה' הנשכח.

זה היה בשנים ההן, כשיהודים חסידים פחדו מעדשת מצלמה כמעט כמו מקנה-רובה. באותם ימים, במקום תמונות וסרטונים, אנשים השתמשו במילים. במקום לצלם תמונה, תיארו אותה בהרבה מילים. העניין הוא שמילים הן נשק הרבה יותר מורכב. לא כל אחד יכול להשתמש.

בספרים ובעיתונים של הימים ההם, היית יכול לקרוא רשימה קצרה, שלא היה בה שום עלילה או סיפור, רק תיאור מרתק של 'טיפוס' כלשהו. את הקוראים של ימינו זה עשוי לשעמם, אבל אז, כשבעולם עוד היו מוצרים כמו קשב וסבלנות – זה היה מהנה אפילו.

בניגוד לצילום הדומם, התיאור ספרותי תלוי בידי האומן. ברצותו יפאר וברצותו יגחך. על אותה דמות ממש, סופר אחד יצייר כמה כתמים מכוערים, וסופר אחר יציג את אותם כתמים כנקודות חן מפוארות.

הצרה הייתה שעולם העיתונות והספרות דאז, נשלט בעיקר בידי כותבים שברחו מבית המדרש ותיעבו את כל מי שנשאר בתוכו. אלו היו משחיזים עטים ושופכים את כל התסכול הפנימי בתיאורים אכזריים על חשבון יהודים תמימים.

והייתה צרה גדולה יותר: שבעולם החרדי, איש לא חשב שצריך להתמודד עימם. ביטלו את עבודתם כ'ליצנות' ובעיקר הזהירו את הנוער מלהיכשל בכתבים הללו שהם בעצם 'טרף'. אלא שלמרבה הצער, השיטה הזו מעולם לא הוכיחה את עצמה. הצעירים – ובעיקר הצעירות – לא התנזרו. המים הגנובים מתקו, וכך, בלי שאיש ראה, הם היו צורכים מנות מהארס המילולי הזה. והתוצאות היו עגומות.

היו כמה אנשים דגולים שהחליטו לתפוס את השור בקרניו. הראשון שבהם הוא כנראה רבי מאיר ליהמן ממגנצא שפתח עיתון חרדי בגרמנית. אבל הבשורה הזו לא הגיעה אל מאות אלפי הנערים החרדים דוברי האידיש של פולין. עד שקם אותו קדוש, הרבי ה'אמרי אמת' מגור זי"ע (יום ההילולה שלו חל בחג השבועות) והחליט להקים עיתון אורתודוקסי שלמעשה היה יריית הפתיחה לעיתונות החרדית של ימינו.

הרבי הבין שלא מספיק 'לאסור', חייבים גם להציב אלטרנטיבה. והאלטרנטיבה חייבת להיות מקצועית. כך קרתה תופעה שלא הייתה כמותה בעולם החסידות: חסידים פרושים, 'חניוקים' שבחייהם האישיים ישבו בשטיבל ופרשו מכל הוויות העולם, החליטו למסור נפש: הם סגרו את הגמרא ועשו קפיצת ראש אל תוך עולם העיתונות. תוך שנים ספורות הם יצרו עולם אלטרנטיבי שלם ומקצועי – אקטואליה, פובליציסטיקה, וספרות יפה – עולם שהצליח לסקרן את הנוער, לפחות באותה מידה שהעיתונות החילונית הצליחה.

והיו גם כאלו שהחלו להשתמש בנשק הסאטירה.

כך באה לעולם תופעה כמו זו של ר' מיכאל בר סוקולוב הי"ד. בנש"ק מיוחס, נכדו של ה'חלקת יואב' מקינצק, תלמיד האדמו"רים מסוכטשוב, שהחל לייצר 'פיליטונים' ו'ציורי-דמויות' מושחזים, סרקסטיים ואפילו מעלי חיוך, אבל על טהרת הקודש.

סוקולוב (שרק לא תתבלבלו עם נחום סוקולוב שישב שני רחובות ליד וכתב מאמרים אנטי-חרדיים), נכנס אל תוך בתי המדרשות, תיאר דמויות וסיטואציות, ופרס אותם באידיש ורשאית חדה ומענגת.

הקורא הצעיר אומנם חייך, אבל החיוך הביא אותו ליראת שמיים.

• אלא שאז הגיע מלאך המוות הנאצי ועקר את הכל. העיתונים, הקוראים וגם הכותבים – עלו בעשן השמיימה. רק קומץ קטן שרד לפלטה. הם באו ארצה והחלו לשקם את הכל.

המשימה הייתה לא פשוטה. כאן בארץ הייתה ספרות עברית משובחת ובועטת. היהדות החרדית נדרשה להציב אלטרנטיבה מהירה. גם כאן נרתמו למשימה כמה כותבים מופלאים שבאו 'משם' (ר' משה פראגר, ר' לייבל לוין, ר' דוד זריצקי ועוד).

ההיצע היה דל, ולכן נאלצו לחזור אל כתבי הדור הראשון ולתרגמם מאידיש לעברית. הספרים של אז, לא עמדו במבחן הזמן. סביר להניח שחוץ מכמה פולנופילים איש לא טרח לקרוא את התיאורים הארכאיים דאז.

וכמו שקורא לפטפטנים כפייתיים שנסחפים מעניין לעניין, בשלב זה אני מבקש לקטוע הכל ולחזור אל מה שרציתי לומר. אם אני לא טועה, באחת 'הדמויות' של סוקולוב פגשתי יהודי יקר, בעל בית תם וישר דרך, שעשה חיל ואת רוב יומו הקדיש לעסקים. ובכל זאת מדי בוקר היה מתייצב השכם, מתעטף בטלית ותפילין וקורא את הסידור מצד לצד. 'מעניק' לקדוש ברוך הוא מנה גדושה של 'רוחניות' צרופה.

אלא שאז, בשעה כלשהי של לפני צהריים, היה מוריד את הטלית, חולץ את התפילין ונועל אותן בתוך הנרתיק. ורק ליתר ביטחון, נועל היה גם את משקפי הקריאה.

וכך, כשכולו פטור מעונש הרוחניות ואפילו של קריאה, היה מתחיל את היום במלוא האון והמרץ. עושה ככל העולה על רוחו, עד למחרת כשפגש שוב את בורא העולם ואת המשקפיים.

הדימוי הזה של היהודי שנועל את המשקפיים עם התפילין והסידור, מרבה להעסיק אותי. החלוקה הזו בין מה שמתחולל בחיים הרוחניים שלנו לבין חיי המעשה, היא עסק לא ברור.

כך קורה שיהודי אחד קם בבוקר, נכנס לשטיבל לתפילת שחרית והלל של ראש חודש סיוון, מתיישב אחרי התפילה ללמוד קצת חומש ועוד קצת גמרא. הכל מסביב גועש. "ביום הזה", צועק מישהו בשולחן ליד, "באו מדבר סיני".

מישהו אחר מקריא את דברי האור החיים על הפסוק הזה שמתאר התרחשות שלא נפסקת כבר יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה – מאז שהגענו למדבר סיני. מילים שמרגישות כמו חידה: "הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק, ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה".

בקיצור, יום נשגב ומיוחד. יום מיוחס. תכלית הבריאה ותקוותה.

אלא שגם ביום הזה צריכים להמשיך להתקיים. והנה מתיישבים לכתוב טור במוסף חדשות שכל כולו אקטואליה. כף המאזניים רוחשת עניינים של ראש שב"כ חדש, רמטכ"ל קצת פחות חדש, יאיר גולן ישן, ונתניהו ישן שלא מפסיק להתחדש.

ואתה עומד ושואל – איפה המשקפיים? לנעול אותם בנרתיק התפילין, או לקחת אותם גם לשעת ההקלדה? מצד אחד, לא זה המקום לכתוב הגיגי חג; מנגד, איך אפשר בימים נשגבים לעסוק בענייני מריבות ומינויים?

אין ברירה. הכל מודים, צריך קצת 'לכם'.

• האמת היא שהשאלה הזו הולכת ומלפפת את כל חייו של היהודי החרדי, בכל מקום שהוא הולך.

בשנים האחרונות – ויש לזה לא מעט הסברים היסטוריים וסוציולוגיים – החיים שלנו נחלקים בין קודש לחול. או-או. כשמתפללים לא משוחחים וכשעובדים לא מתפללים.

בלא מעט מקומות וזמנים, אדם נבחן לפי מידת הריחוק והניתוק שלו מן העולם. בוגרי הישיבות יודעים לחקות דמויות של מחנכים שכאשר הם נדרשים לדבר על מאכלים או מכשירים של העולם הזה, הם מעמידים פנים ומשבשים את המילים. (אנשים שנוסעים על 'וולוולים גדולים' או בחורים שאוהבים 'גזוז שחור' וכו' וכו'.)

כיום, אנחנו מתקשים לדמיין אדם-גדול שמתמצא היטב בעולם הזה. אם נראה ראש ישיבה ניצב בצד הדרך ומחליף גלגל מפונצ'ר, זו תהיה מילתא דתמיהא שתלמידיו לא יתפארו בה. לפעמים הם יסבירו שכך הוא "מסתיר את עצמו".

לחלוקה הדיכוטומית הזו, יש הרבה מעלות. היא מיועדת בעיקר לאנשים צעירים, כאלו שתפיסת עולמם מאוד מובהקת. שחור ולבן. כן ולא. אין מקומות של 'בין השמשות', אין אזורים של אפור. הכל ברור ונהיר.

העניין הוא שככל שמתבגרים יש לתפיסה הזו מחירים כואבים, משום שכאשר האדם כבר נאלץ לעסוק בענייני העולם, הוא חש שהוא עבר כל כולו אל התחום ההוא של השחור, המגושם, המרוחק. לא פעם הוא מתחיל לנהוג בהתאם. הוא נועל את המשקפיים, את היושר ואת המוסר – בתוך נרתיק התפילין, ויוצא לחירות עולם.

והנה בא חג השבועות.

על פניו זהו חגם של אלו שבחרו בהתנזרות ובבריחה מכל מה שקשור לאקטואליה ולעולם הזה. אנשים שמתביישים להוציא את המילה 'ביבי' מהפה.

אלא שמי שמכיר קצת את התהליך, נזכר באותו ויכוח מפורסם שניהל הרבי הראשון שלנו, משה, עם מלאכי השרת. בלי לפגוע באף אחד, מלאכי השרת פרושים ונשגבים הרבה יותר מכל אברך. לא רק שהם לא עובדים לפרנסתם, הם אפילו לא אוכלים. הם חשבו שהתורה שייכת להם.

ואז הרבי שלנו התבקש לענות להם תשובה. במקום להתווכח הוא פשוט צעק: "משא ומתן יש ביניכם?!" ישבתם פעם מול פקיד בנק ומילאתם טופס משכנתה?! אם לא, הלכות ריבית לא מדברות אליכם. התורה, מלאכים קדושים, נכתבה דווקא אלינו. אלא שעובדים, שכותבים, שקוראים ושמתעניינים גם בחדשות.

אנחנו קהל-היעד.

החג הקדוש הזה, הוא גם יום ההילולה של הרבי החסידי הראשון, רבי ישראל בעל שם טוב זי"ע. אם אפשר לסכם את השליחות של אותו קדוש בעולם, היא בדיוק זה: להוציא ליהודי את המשקפיים מנרתיק התפילין ולגרום לו לראות באמצעותם את כל העולם באור אחר. באור של תורה. באור של קדושה.

יהודי, אמר איש האלוקים ממעז'בוז', יכול להסתובב בשוק, להחליף פרה בחמור, להקליד טורים, לקרוא עיתונים – ומחשבותיו יהיו במקום אחר, מרומם, זך ונקי.

הלוואי שנזכה.

• ועוד משהו קטן ואישי.

כמדי חג השבועות, גם השנה זכיתי להגיש לפני קוראי 'משפחה' מוסף תורני מיוחד 'קולמוס' – המוקדש כולו לעיסוק בנושא המרתק של זיכרון. איך מצליחים לזכור תורה? כיצד נשמרים משכחה? ועוד עניינים הקשורים.

בעיניי, כל עיצומו של מפעל ה'קולמוס' מייצג בדיוק את הנקודה הזו: כאשר מתחילים לנבור באוצר הספרים היהודי העצום, מגלים שמאז ומעולם – גם במחוזות שהחסידות לא הגיעה אליהם – היה חיבור עמוק בין התורה לעולם.

אין שום נושא בעולם, גם אם הוא נראה אקטואלי וחדשותי, שאין לתורה מה לחדש לנו על אודותיו. כל מה שצריך, הוא רק לחפש.

ומי ייתן שבחג השבועות הבא עלינו, נזכה לתורת חיים, שתאיר לנו את כל מציאות החיים שלנו באור ההוא שנושב מהר סיני ועד הנה.

א גוט יום טוב; חג שמח יהודים יקרים.