נזר הבריאה עושה כביסה

בית שמש קאנטרי וויליג'

התובנה הזו נפלה לי בעודי מנשנש קציצות דגים במטבחה של אחותי הקטנה. קטנה קטנה, אבל ידיים של מאמא גדולה. אי אפשר להפסיק לאכול.

בעודי ממלא צלחת שלישית או רביעית, מי סופר, הבנתי שהערב הזה הוא לא עוד ערב שגרתי. הטלפון שלה צלצל בהתקפה, משל מדובר במכשיר של ר' אפרים שטרן בערב החלוקע'ס של פסח.

משיחה לשיחה הלכה והתבהרה התמונה.

האחות, כך מתברר, סגרה חופשה לשבועיים בצפון הארץ, ובמטרה להקל מעט מהעול הכלכלי היא פרסמה שהדירה שלה, הממוקמת בטבורה הנחשק של העיר בית שמש, עומדת להשכרה בשבועיים המדוברים.

יש לה דירה נפלאה, מתוקה מדבש, חצר גדולה, אבל לא יודע איך לומר בעדינות בלי לפגוע בפסטורליות של העיר: כשאני אישית חושב על חופש, בית שמש היא לא העיר הראשונה שקופצת לי במוח. אבל מתברר שאני ממש חריג בעניין הזה.

מאות השיחות ששטפו את מכשיר הטלפון שלה הבהירו לי שהציבור החרדי רואה בבית שמש עיר הנופש האולטימטיבית. למעשה, לא ממש ברור למה ראש העיר ר' שמואל גרינברג לא מעצב ליד מזרקת המדרגות המפורסמת שבכניסה לעיר עיצוב דשא עם הכיתוב: בית שמש קאנטרי וויליג'.

ומה שיפה הוא ששום דבר לא ירתיע את האוהדים השרופים של העיר: לא מזג האוויר של אזור השפלה; לא הבניינים רבי הקומות; לא האוכלוסייה המגוונת, שכוללת בניינים משולבים מ'אסור להשתתף בבחירות הטמאות' ועד ליושבי טשולנטיות שאין דעת חכמים נוחה מהם, הכל בכל מכל.

הציבור, כך למדתי, רואה בבית שמש יעד אקזוטי לחופש על טהרת הקודש.

השיחות עצמן היו קורס מרגש. כי אין גבול ליצירתיות שאנשים מגלים ולמספר השאלות שיש להם בכל מה שקשור לחופש. אבל השיחות הללו גם חושפות צוהר לפשטות, לחוסר היומרה וליצירתיות שרק רוצים להחליף כוח.

תוך דקות ספורות למדתי שמשפחות בנות 13 ילדים שבהםשני זוגות צעירים ("זוג כזה מתוק עוד לא ראית בחיים, תאמיני לי. לא עושים רעש, שומרים נקי, לא מרגישים אותם") יכולות להסתדר ברווח בחמישה חדרים; וגם שהמטבח – כל עוד הוא ממוזג, כלומר כמה רסיסי אוויר מגיעים אליו מהמזגן שבסלון – הוא חדר שינה לגיטימי.

ומה עם הילדים? הם לכתחילה יישנו בחצר! ייהנו מהבריזה שיורדת מכביש 38 בואכה הרי ירושלים.

מהשיחות למדתי שחלק מהמשפחות המתעניינות מגיעות מהצפון או הדרום הרחוקים, מרחק שלושה אוטובוסים וכמה שעות טובות של נסיעה, והרהרתי ביני לביני: למה?

מה ההיגיון לעזוב את הדירה שלך ולקבל את אותו הדבר בדיוק.

הרי ההבדל בין כרמיאל לבית שמש אפסי. בכרמיאל לשכן בדלת ממול יקראו 'ברקוביץ' ופה יקראו לו 'אייזן'. חוץ מזה לא תמצאו הבדלים גם עם זכוכית מגדלת, אז בשביל מה הטרחה וטלטולי הדרך?

כל זה מוביל למסקנה שאין מנוס ממנה: מדובר בלחץ חברתי. לציבור לא נעים להישאר בבית. יש תחושה שכולם נוסעים – אז גם אנחנו צריכים לנסוע.

אין ספק שהיה זול יותר, חסכוני יותר ומהנה יותר לעשות את הבין הזמנים בבית, בכרמיאל או בנתיבות. אפשר לשחרר קצת את החגורה, לאפשר למזגן לפעול מסביב לשעון, ללכת עם נעלי בית, והאמת גם האווירה די שונה כי כל הדירות האחרות בבניין מושכרות לאנשי בית שמש.

במקום לסחוב קופסאות גלידה של 'ריאו' מלאות ענבים שטופים ואבטיח חתוך לקצה השני של המדינה, אפשר לרדת עם שקית רגילה לגינה שליד הבית – ולראות ישועות. אז מה האטרף? למה משתגעים?

פשוט מאוד: מה יגידו.

איך יסתכלו על זה השכנים?

אז חצי מדינה מתחלפת עם חצי מדינה – כולם סובלים, מקטרים וחוזרים ב'כוחות מחודשים' לזמן אלול.

מכיוון שהטור הזה בא להביא גאולה לעולם, כותב השורות רוצה להציע 'תיקון גדול': הסכם שקט בין כלל האנשים בציבור החרדי שלפיו בימי בין הזמנים לא שואלים זה את זה לאן אתה נוסע, לא דופקים זה בדלתו של זה ולא מהנהנים לשלום בחדר המדרגות כדי לא לייצר אינטראקציות מביכות, אלא מסתגרים בבית בשקט עם מזגנים שעובדים על 16 מעלות מסביב לשעון – ומביאים גאולה לעולם.

כמובן, בתור טור שדוגל בשילוב עניינים: נותרו ימים אחרונים לשכירת הדירה בבית שמש. אפשר ליצור קשר במס' 0584183435. מי שמגיע דרך הטור, יקבל גם סיר דגים על האש.

שאו ברכה.

צרות של חברת חשמל

אם יש משהו אחד שאני מייחל לו בכל תפילה הוא לזכות לחמישה אחוז משלוות הנפש שיש לבחור ישיבה שעומד מול מקרר השוקו שבמכולת השכונתית בשעה 11 של בין הזמנים, אחרי שסיים תפילת שחרית.

זו שלווה שספק אם יש לפרות שרועות באחו בכפרי שווייץ, להבדיל כל אלפי ההבדלות הנדרשות.

יש כידוע שתי אסכולות בגישה כלפי בין הזמנים.

יש אסכולה שסבורה שמדובר בהפסקה. פאוזה קטנה מהמרתון המתיש של מעגל השנה. כל אדם צריך מנוחה לפני ריצה מחודשת ועל כן יש חופשה, להפריד בין הדבקים ולאפשר למוח להתאוורר ולחזור בכוחות רעננים.

אבל יש אסכולה שטוענת שלא מדובר בבחינת בין גברא לגברא, אלא במועד בפני עצמו. זמן תחום עם משימות ודרישות חשובות ואקוטיות, שבהן תלויה הצלחת הבחור בעתיד.

בחור שחי לפי האסכולה הראשונה, ממלא את הימים בכל מיני טכניקות מתקדמות של כיליון הזמן. קמים חצי שעה יותר מאוחר, החסידים שבהם טובלים במקווה 50 דקות במקום 12 והליטאים עושים 'חזרות' על לוח המודעות, ואם יש 'תיקון' בבית כנסת אפשר לערוך ארוחת בוקר מפוארת על מפיון בשולי בית המדרש, עם ליקר בננה ורוגלעך. לקראת שעות הצהריים מתעדכנים בקווי הנייעס, ולפני מנחה פותחים דף גמרא, ובסוף היום הגרון קצת צרוד עקב הגנה בחירוף נפש על נתניהו.

אבל לבחור שרואה בבין הזמנים זמן בפני עצמו, הרבה יותר קל.

מגיל צעיר מאוד אנחנו מחונכים שבני תורה הם נזר הבריאה. בשבילם נברא העולם. הם היהלום שבכתר. סיבת הסיבות ועילת העילות למציאותנו פה. בגלל זה פוטרים בחורי ישיבות כמעט מכל משימה. הם צריכים לקיים את העולם, בכל השאר – יהיה מי שיטפל.

הבעיה היא שיש כאלו שההסדר הזה הופך אותם לקצת נכים. הם לא מצליחים להתנהל בעולם. הכל גדול עליהם. הם לא יודעים להוריד את הזבל או לקנות במכולת, לא לסדר את החדר ובטח שלא לנהל תקציב או חשבון בנק. ואז מגיעה החתונה – והכל קורס בבת אחת. הם אומנם נזר הבריאה, אבל הרבנית הצעירה המטופלת בעוללים צריכה שמישהו יעזור לה עם הקניות, שלא לדבר – רח"ל – על החלפת טיטול והמסתעף.

לא פשוט להיות נזר הבריאה ומחליף טיטולים בו זמנית. משימה מורכבת.

אני זוכר כמו היום את הראשון לחודש הראשון של אחרי החתונה, כשהתחילו לנחות חשבונות החשמל, המים והגז בתיבת הדואר. השאלה הראשונה שזעקה בי: איך קרתה השערורייה ש"הם" לא טיפלו בזה וזה הגיע לשולחני?!

בפרפרזה לדברי הרב גולדקנופף המפורסמים, פשוט לא הצלחתי להבין איך הבעיות של חברת החשמל קשורות אליי? האם אני הלכתי לחברת החשמל להתלונן על הבעיות שלי? באיזו חוצפה הם מגיעים אליי עם צעטלאך שבהם דרישות תקציביות?

אבל לאט–לאט התחלתי לקלוט שאלו הצרות שלי. והנחיתה על סלע המציאות הייתה כואבת.

כבחור אתה חי בגן עדן. יושב ונהנה מזיו, ופתאום אתה יוצא מתיבת הנח וגל של גזרות אכזריות בדמות חשבונות ומטלות נופל על ראשך – ואין איש שימחה על כבודו של תלמיד חכם הנרמס עד עפר.

היו לי חברים שהגיעו מוכנים יותר להתמודדות הזו. בעיקר אלו שלא גדלו עם כפית זהב בפה. הם נלחמו בבעיות של חברת חשמל עוד בבחרותם; הם השתתפו במבחנים של 'דרשו', השלימו הכנסה בבין הזמנים, ידעו מה זה חשבון ומה זו הוצאה, והיה להם הרבה יותר קל בתחילת החיים.

משום מה הם לא חשבו שהזבל מוריד את עצמו, שהאוכל מתבשל מאליו ושיש מלאך שמחליף מצעים ושולח בגדים לכביסה. הבחורים הללו השתלבו בחיים עצמם בצורה יותר קלה. הנשים שלהם הרוויחו בגדול. הם הצליחו לבנות את עצמם מבחינה רוחנית וגשמית הרבה יותר מהר מהנסיכים שגדלו עם תודעת 'בשבילי נברא'.

אין בזה כללים בדוקים, אבל אתם יכולים לראות הרבה פעמים שאנשים שהגיעו לצמרת, בכל תחום: רוחני, כלכלי, פוליטי, משפטי, באים דווקא מישיבות שלא נחשבות ל'דגל'. ולהפך, לא מעט בוגרי ישיבות האליטה של האליטה, חייהם תקועים במקום.

ואתה שואל את עצמך איך זה קורה? לאן נעלם ילד הפלא שהקסים את כל הישיבה? לאיפה הלכו ההתמדה הכישרון והכריזמה?

ופעמים רבות ההבדל הוא ימי בין הזמנים. האם הם נוצלו, לצד התפילות והלימוד – לעזרה בבית, ללקיחת חלק במטלות שמכשירות אותך לרגע שבו יוסר ממך הכתר? האם למדת קצת איך מנהלים תקציב באחריות, איך מעמידים סיר פסטה לאחים הקטנים? איך מרוקנים כיור מכלים ואיך מלבישים ציפה לשמיכה? האם אתה, נזר הבריאה, עשית פעם אחת כביסה? או שבילית ברביצה על הספה הממוזגת בתודעת נזר הבריאה ובאפס מעש.

ערב בין הזמנים, חשוב להגיד לכל בחור שרוצה בעזרת ה' לגדול בכל התחומים, שאפשר לנצל את הימים האלה בתשומת לב.

אל תשכחו שההורים שלכם לא רואים אתכם כל השנה. הם מקיזים דם כדי לאפשר לכם את כל התנאים שיאפשרו לכם לגדול בתורה. הרבה פעמים על חשבון הלחם והחלב. לא מגיע להם לראות אתכם קמים ב-12 ומתגלגלים שלושה שבועות מהמקרר למיטה. תנו להם נחת.

תאמינו לי, בסוף זה יוכיח את עצמו, והמרוויחים הגדולים יהיו אתם.

בהצלחה גדולה.