נישט מלחמה גירעדט

…

האראלים והמצוקים

זכינו, אנו בני הציבור החרדי שתורתו אומנותו, ללמוד מגיל ינקות איך להגיד גם וגם. איך לחלק דין אחד יצוק בברזל ל'צווי דינים'. איך להקיש דבר לדבר ואיך לפרוך את ההיקש הגאוני באותה נשימה.

זו מיומנות שאין דומה לה בעולם כולו. יש לנו יכולת לומר דבר והיפוכו באותו משפט ולדעת במאה אחוז שבן שיחנו – שלא זכה לגדול בעולם התורה – יקלוט את העקיצה רק כשהוא יהיה באוטו בדרך הביתה, וינסה להבין איך הוא הפסיד בוויכוח.

הכישורים הללו מלווים אותנו בכל התמודדות שהחיים מזמנים לנו. אם זה פלפול מורכב שמאפשר לנו לחמוק באופן מנומק מחובות שונות, או פלפול מבריק שמסביר הדק היטב מדוע אנחנו זכאים למתת כפול בחלוקת הקמחא דפסחא.

וזה איתנו גם בסוגיות ציבוריות פחות נעימות, כמו מה שקורה בימים אלו ממש. מצד אחד מלחמה מתחוללת ברחובות: אחינו נרצחים בשדה הקרב; משפחות צעירות נהרסות; מאות אלפי משפחות מתפרקות במלונות באופן איטי אבל בטוח; אין יום שאין בו "הותר לפרסום" שמבשר על עוד משפחות שחרב עליהן עולמן.

לכאורה איך אפשר להמשיך בשגרת החיים? איך אפשר לתת לזה לעבור לידינו?

מצד שני, לצד הכאב הגדול אנחנו נאלצים לטפל בסוגיות הרות גורל הנוגעות לעתיד הרוחני של האומה. אם אתם קוראים את העיתונים, ובוודאי אם יצא לכם לקרוא את אחד מעיתוני הבחירות, מדובר במערכה שכל גופי התורה תלויים בה. אראלים ומצוקים עוקבים בשבע עיניים אחר המתרחש כדי לדעת מה יהיה עתיד היהדות בארץ ישראל. האם עם הנצח שעבר את כל התלאות והגלויות, יצליח לשרוד גם תחת ראש עיר חרדי שלא נתמך על ידי הפלג הנכון, או שמא הכל ירד לטמיון?!

והאמת, כשכל התורה מונחת על כף המאזניים ואסונות רוחניים מתרגשים על אלעד ובית שמש, מי יכול לחשוב על הצרות בצפון או בדרום?

איך מתמודדים עם הקושי? עם האתגר שנראה כבלתי ניתן לפיצוח? פה קופצת השיטה היהודית עתיקת היומין, שלצורך הנוחות נקרא לה 'נישט שאעבס גירעדט'. הפטנט הזה מלווה אותנו זה עידנים כמוצא מפני ההתעסקות בדברי חולין שלא ראוי לדבר בהם בשבת.

לצערנו לא נדיר לראות בחדרים האחוריים של בתי הכנסת שני יהודים אחרי הקידוש מגלגלים ביניהם את השיחה הבאה: נישט שאעבס גירעדט, אבל שמעתי שאתה מוכר את האוטו.

לא שאני רוצה לקנות בשבת, אבל הוא עבר בדיקה?

עזוב, לא מדבר ביזנס בשבת, אבל עבר בדיקה מלאה, קילומטראז' נמוך. לא הייתי מוכר בחיים לחבר כמוך אם לא הייתי בטוח שזה אוטו מצוין.

באמת לא מתאים לשבת, אבל סתם מעניין, מה המחירון.

עזוב מחירונים בשבת, הגזמנו לגמרי, בשבילך 50 עגבניות (קריצה, קריצה).

לא נסגור בשבת אבל במוצ"ש אני אצלך.

השיטה הזו מלווה לצערנו גם את המלחמה האחרונה. כל דיון פוליטי סוער מתחיל בו: בושה שזה מה שמתעסקים במלחמה, אבל תשמע, פלוני חייב ללכת.

אסור לוותר פה. מלחמה שמלחמה. אי אפשר להרוס את העיר.

כל טור פוליטי נפתח בשני משפטים שמתארים את עומק הבושה שיש בהתעסקות בזוטי דברים מעין אלו, בעיצומם של ימים כל כך קשים לעם ישראל, ומייד צולל למי האפסיים של קרבות הבוץ בין החסידות ההיא לנציג ההוא. וכנהוג במורשת נישט שאעבס גירעדט, בדרך כלל אחרי שני עמודים של כל השמאלץ הפוליטי יהיה גם סגיר שחבל וכואב שצריך להתעסק עם זה בכאלה ימים, אבל אנחנו רק מדווחים, לא מייצרים את החדשות, ובושה למי שעוסק במחלוקת.

אם כבר עסקנו במחלוקת אל תשכחו לקנות את הגיליון המיוחד שיצא בשבוע הבא לקראת הבחירות עם סיקור מיוחד על כל זירות המחלוקת הבוערות. אל תלכו לשום מקום.

…

זכרו את הבייס

האמת היא שאם הקב"ה שלח לנו את שני האירועים במקביל, אות ומופת הם שיש מה ללמוד מזה על זה ולהפך.

אני רוצה להתמקד בנקודה אחת שצפה כמעט בכל ההתמודדויות בערים החרדיות.

מערכת הבחירות הזו שונה מקודמותיה. בכל מערכות הבחירות עד היום היה סדר די צפוי.

חסידים לעומת ליטאים. ספרדים כנגד אשכנזים. דתיים עם חרדים. היה אפשר לכאוב על המחלוקת, אבל היא לא הייתה מחלוקת שומטת לסתות. הכל היה בתחום הטבעי. המחלוקות הישנות והבריאות שעליהן גדלנו.

המערכה הזו שונה כי היא מחלקת מחדש את המפה, מתעלה על פוליטיקת הזהויות המסורתית של המגזר החרדי. לפני שבועיים כתבנו שמתוך החושך הגדול יבוא האור הגדול, והעובדה שנשברו המחיצות בין פולניה וגליציה למקנס וקזבלנקה, תביא בסופו של דבר ליצירת זהות אמיתית חדשה של כלל בני התורה.

הבחירות האלה, על אף המחלוקות שבהן, הוכיחו שתם עידן הכיתתיות והעדתיות. או כמו הסלוגן שהיה באחת ממערכות הבחירות האחרונות "כי כולנו חרדים".

אבל יש פה עוד תובנה חשובה שכל אחד יכול לקחת איתו הביתה: מה שקרה לכמה ראשי ערים שהעלו עליהם את חמתם של ציבורים שמזוהים איתם, הוא העובדה שהם לקחו ציבורים כמובנים מאליהם. זלזלו ב'בייס'.

נכנס ראש עיר לתפקידו ועושה חשבון ציני: אלה בכל מקרה שלי, בוא נשקיע להביא קהלים חדשים שיעמדו לצידי ביום פקודה. ובאמת הוא מביא קהלים חדשים, אבל הוא שוכח שהוא נשאר בלי בית. בלי בסיס.

כשזכינו לפני חצי שנה להיכנס לכ"ק מרן אדמו"ר מסלונים שליט"א הוא דיבר על הנקודה הזו בבהירות מיוחדת. כדי להצליח, אמר הרבי, בבית, בחינוך, צריך להתחיל מבפנים. להתנהג יפה לקולגות בעבודה, להתנהג בצורה מכבדת בבית, לכבד את ה"שותפים הטבעיים", ואז להתרחב בהדרגה, ולא, כפי הנטייה הטבעית, לפעול מייד בחוץ.

ומאז אותה שיחה אני מזהה את הנטייה האנושית הזו יותר ויותר. הרבה פעמים אנשים הולכים לכבוש את העולם. זה יכול להיות בכל תחום: ראש כולל גדול, איש עסקים בין־לאומי או עסקן שכונתי שמוסר נפשו למען הציבור. הרבה פעמים הוא שוכח את הבייס. את הבית שלו. הוא עוזר לכל העולם. קונה לעצמו שם ותהילה, אבל כשהוא חוזר אחרי שהוא מסיים את הסיבוב בעולם הגדול, הוא מגלה שהוא נשאר בלי בית. אשתו והילדים חשים שהם האחרונים בתור.

אם קרתה הדרמה הפוליטית הזו בשביל שנזכיר לעצמנו שהדבר הכי חשוב בעולם הוא הבייס, הבית הפרטי שלנו, ממנו אתה יוצא ואליו תשוב, הוא העוגן האמיתי שלך, הוא נותן לך יכולת להתמודד עם כל האתגרים שבחוץ, לחתום הסכמים, לראות ברכת השם – והיה זה שכרנו.

…

לנצח יותר מדי

ועוד משהו אחד קטן: בעוד פחות משבועיים יישמע ברחוב קול צהלת המנצחים ויעלו השמיימה שוועת ותוגת המפסידים. ייקשרו כתרים לאסטרטגים וליועצים, ייחשפו מאחורי ולפני הקלעים, ותהיה אפילו כפולת עמודים על הקלעים עצמם. אחד יוכתר כגאון, מתחרהו כמי שהוביל את מפלגתו לריסוק, ואחרי שבועיים יתיישבו למו"מ קואליציוני.

אם למדנו משהו אחד ממשלת הימין מלא-מלא שהוקמה פה רק לפני שנה, זה הדבר: אסור לנצח חזק מדי. מותר וכדאי ונחמד לנצח, אבל אף פעם לא כדאי להשפיל את הזולת, לא לדרוך על פצעיו, לא לזלזל בכאב שלו.

מי שידע לתת יד ולהתנהל בממלכתיות, ירוויח פעמיים: הוא יוכל לנהל את העיר בצורה יותר נכונה, כזו שמשקפת את הבחירה של התושבים, וגם, ואולי בעיקר: אם הוא ינהג כך, בבחירות הבאות הוא גם יוכל לשבת ביציע ולחלק עצות לערים שכנות.

…

אם רק נאמין

השורות האלה נכתבות בשעה 04:00 לפנות בוקר. לפני חצי שעה זמזם הטלפון שבדרך כלל הוא במצב שקט והעיר אותי. ראיתי הודעה מחבר שכתב לי: ושבו בנים לגבולם.

רפרוף קצר לימד אותי על המבצע ההרואי שהותר לפרסום באמצע הלילה.

אני כבר לא אירדם כנראה הלילה, ובעוד חושך בחוץ אני חושב על שני המשוחררים הטריים.  פרננדו סימון מרמן ולואיס הר מהקיבוץ ניר יצחק. עליהם ועל בני משפחותיהם.

הלילה הזה היה לבטח מהלילות הקשים לבני המשפחה. ארבעה חודשים הם כבר יושבים במרתפי חמאס. אין אור בקצה המנהרה.

המו"מ תקוע. חמאס מתבצר. דרך רשעים צלחה.

גם אם יתקדם המו"מ, חשבו בני המשפחה עד לפני שעה, מי שישוחרר קודם, אלו הנשים והילדים והחולים, החבר'ה שלהם, בדיוק בגיל "הבעייתי", בני 60 ואינם בסכנת חיים, לא נמצאים בסדר עדיפויות ראשון. כל זה לצד הדיווחים על מותם של עוד ועוד חטופים. לילות שחורים משחור. אי אפשר לתאר את הזוועה.

סביר להניח שגם החטופים עצמם ישבו בדירה חשוכה מיואשים מהחיים. שניהם זקוקים לתרופות שלא קיבלו ארבעה חודשים. אפילו משקפיים לראות כמו שצריך לא היו להם. עברו ארבעה חודשים, והם לא שומעים שום סימן להשתחררותם בקרוב. חושך וצלמוות.

אבל הנה, עכשיו השעה 4 לפנות בוקר, ברגע הכי חשוך בחיים מגיעה הישועה מהמקום הכי לא צפוי: עשרות לוחמי ימ"מ שפושטים על שכונת הטרור הכי רצחנית בעולם ומחזירים אותם בלי שריטה הביתה.

אולי זו השעה ואולי זה חוסר השינה, אבל הבוקר הזה הוא שמח פעמיים: בראש ובראשונה, שמחה גדולה על חזרתם של שני אחים הביתה, ולצידה חיזוק גדול לכל אחד מאיתנו: לא רק שאין מצב שאין ממנו תקומה, אלא שאנחנו לא צריכים להיות אלה שנותנים טיפים להקב"ה איך לגאול אותנו.

דווקא בחושך הכי גדול, שנראה שאפסו הסיכויים, אין עסקה, אין תרופות, הכל סגור מכל הכיוונים – מגיעה ישועה שאיש לא חשב עליה. ולא רק ישועה, אלא זיכה אותם הקב"ה בישועה תפורה אישית.

החיילים הורידו אותם בסנפלינג שלא ייפגעו אם יהיו חילופי אש, והמבצע עבר ללא פגע לכוחות המחלצים. תארו לכם של"ע היו כמה חיילים משלמים בחייהם על החילוץ. איזו תחושה נוראית זו הייתה. אבל לא. הקב"ה נתן להם ישועה מלאה. מבצע חלק. מהיר. תוך שעה מדירת החטופים לחדר המוגן בבית החולים.

אם רק נאמין, הכל יכול לקרות.