נמות ולא נסתנכרן

אבא שלי, יהודי פיקח שראה דבר או שניים בחייו, אמר לי לפני שני עשורים: ההפסד הכי גדול בחיים של בן-אדם, זה הרווח הראשון שלו בבורסה.

הרגע הזה שבו הוא משתכנע סופית שהוא קלט את הקטע. שהוא הבין איך העסק הזה של שוק ההון עובד, ומכאן הוא רק עומד להכות את השיטה עד זוב דם.

אין לו בכלל ספק שמעכשיו הכסף יזרום ללא הפסקה.

למעשה מדובר בשטיק פשוט. נכנסים כשיורד, יוצאים כשעולה, וגורפים את ההפרש. תנו לו כמה סיבובים והוא מחליף את הקרוואן הדולף של בית הכנסת שלו במבנה מפואר משיש ששמו מופיע עליו באותיות של זהב.

וזה עוד לפני המינוף. אם הוא מכניס קצת אופציות, הוא בשנייה משלש את הכסף ועושה מיליונים מהאוויר. והכל בלי השקעה של סכומים גדולים, רק בזכות מוח יהודי חד ומדויק.

הכל נראה מושלם על הנייר, אבל כל פרח עסקונה יספר לכם שמדובר במסלול חתחתים שאברכים רבים יצאו ממנו חבולים, והקהילה כולה נאלצה למנף אותם החוצה מהצרות בהסדרי חובות של 50 שנה קדימה.

כשהייתי בחור בישיבה הגיע טרנד ההשקעות בבורסה לספסלים האחוריים בישיבה. הייתה איזו חברה שהונפקה, הבן של הבעלים הסתובב באזור, הייתה אווירה של מיליונים באוויר, שברתי כמה חסכונות, השקעתי ובתוך זמן קצר הרווחתי פי חמישה – והייתי בעננים.

נגיד חדש בא לעולם.

תם עידן רוטשילד ורייכמן, יש שחקן חדש בשכונה.

בשבת שאחרי זה, ברגעים האלו של אחרי הסעודה, בישרתי לאבי שיחי' כי הוא אומנם יודע שהוא גידל גאון בתורה, אבל בפועל, בלי לפגוע ביתר המעלות, הוא גידל גם גאון כלכלי שיכול ללמד דבר או שניים את וורן באפט.

בחיים לא אשכח את המבט השבור של אבא שלי.

זה ההפסד הכי גדול שהיה ויהיה לך בחיים, הוא אמר. וצדק. אוהו כמה שהוא צדק.

הצרה הכי גדולה של בן אדם היא הפעם הראשונה שבה הוא נחשף לקומבינה, לכסף קל, שהוא חושב שככה עובד העולם. שהוא פיצח את השיטה.

גזרת הסנכרון

ולמה אני נזכר בכל זה?

נראה כי הגזרות שניתכות על ראש הציבור רק הולכות ומחריפות. השבוע התפרסם כי הרשויות עשו כמה הצלבות ממוחשבות שלאחריהן נמחקו אלפי בקשות של משפחות להנחה במעונות הילדים.

על פי הדיווח, המעשה הזה גרם לגזלה של 500 מיליון שקלים מהכיס הציבורי, שהועברו לטובת המדינה. חוץ מאלו שנחשפו, התברר שהיו כאלה שנמלטו לפני שנחשפו, רק לשמע הידיעה שהמדינה הולכת להצליב את הנתונים.

למעשה, מי שקצת מבין יודע שהאיום הגדול ביותר על שארית הפלטה הוא לא גזרה כזו או אחרת של משרד החינוך, תקנה מחמירה או קיצוץ פה ושם. הסיפור האמיתי זה גזרת הסנכרון הנוראית.

מדינת ישראל יכולה לשרוד הרבה איומים: איראן, חמאס, חות'ים, חיזבאללה, עם הכל נתמודד בחסד ה' ובישועתו. נצח ישראל לא ישקר. אבל דבר אחד יקריס את המדינה כמגדל קלפים. מאומה לא יישאר.

גזרת הסנכרון.

ביום שביטוח לאומי ידבר עם מס הכנסה, שידבר עם הארנונה שתדבר עם מעונות היום שידברו בתורם עם הדיווחים לבנק המשכנתאות – העם היהודי ייפלט מארצו. לא יישאר כלום.

אין ספק שהראש היהודי ייצר פטנטים חדשים, הרי כבר צלחנו כמה קשיים. גזרת המשכנתאות, והדרישות המופרכות למסמכים לאורך כל הדרך.

אבל כל אדם יודע שבטופ הקשיים לבקשות הנחה נמצא הקושי לייצר תלוש שכר פיקטיבי. מדובר במלאכת מחשבת. תלושי השכר הם בליל בלתי מזוהה של טבלאות ומספרים שגם מוכשרים לא מוצאים בו ידיים ורגליים.

וכך השבוע מאמץ עצום, שכלל מומחיות בתחום ייחודי, ירד לטמיון ברגע אחד.

ג'יפ וכרטיס מזון

אבל האמת היא שהכתובת הייתה על הקיר.

בציבור שלנו אפשר לראות ניסים מופלאים שגוי גמור לעולם לא יבין.

בשכונה תראו אותו משוטט על רכב של 400 אלף שקל; בפסח הדירה שלו אפלולית כמנהג הגבירים היוצאים לגלות בקאריביים; אבל בתור למכולת הוא ישלוף את כרטיס המזון של דרעי ובארנונה הוא מקבל 90 אחוזי הנחה, כאחרון האברכים המיוסרים. אם תתקרבו היטב לרכב השרד שלו, תגלו שלמרות שהוא קופץ מהג'יפ המוגבה בזריזות של חתול, על השמשה הקדמית מתנוסס תג נכה מהודר.

ביום שיבדקו אותו בכל המערכות, יתברר לכולם שאין צורך במתקפת האקרים מאיראן. המחשבים יקפאו ברגע. העכבר לא יזוז, וגם הפעלה מחדש לא תעזור. הנוסחה תהיה כזו שתגרום שבץ מוחי לכל השרתים.

ועכשיו ברגע של רצינות: יש משהו חמוץ בזה שחמישים(!) אחוז נשרו מבקשות ההנחה במעונות. אם אנחנו רוצים לדרוש את מה שמגיע בצדק וביושר לבני תורה שממיתים עצמם באוהלה של תורה – האינטרס הראשון שלנו הוא לשמור מכל משמר על כללי המשחק.

באיזה פרצוף אנחנו יכולים לבוא למדינה לבקש שתתמוך בעמלי התורה, כשמתברר שיש מי שעושה בעזרה הזו קרדום לחפור בה?

זה בפן הרוחני, אבל יש גם פן גשמי. כל מקמבני הקומבינות, אלה שעקפו את המערכת והצליחו להתחמק מכל תשלום – חוטפים בסוף בכפל כפליים. אני מכיר חברים שבמשך שנים עקפו את המערכת, אבל בקורונה, כשכל העולם קיבל פיצויים נדיבים מהמדינה, הם נשארו רעבים ללחם. אחר כך במלחמה הם חטפו אותו דבר, וגם ל"ע כשאחד מהם עבר תאונה והיה יכול לקבל משכורת מכובדת עד סוף חייו, אם קודם לכן היה מצהיר הצהרות אמת ומתנהל כמו שצריך.

זה נכון תמיד, אבל בפרט בתקופה כל כך רגישה, כשאנחנו חייבים להיזהר בכפליים, לנהוג בהגינות ולקוות שחרב הגזרות שמרחפת מעל עולם התורה תוחזר לנדנה כמה שיותר מהר.

בגדר השמחה

ביום שישי כולנו נחגוג את ראש חודש אדר, שבו כולנו מצווים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". עבור לא מעט יהודים האירוע הזה הוא מקור לדאגה לא מועטה. הלחץ מגיע לשיאו.

יש חלקים בציבור שהעניין הזה פרוץ אצלם לחלוטין. הם כל השנה שמחים, ומוציאים את שאר הציבורים מדעתם ("באמת שלא ברור ממה. אנחנו יודעים שרק התורה משמחת, הם שמחים מקוגל, מהערינג? איזו מן שמחה זו"). באדר הם מוסיפים קצת על הקיים והם מסודרים. רק מגבירים ווליום והם יוצאים ידי חובה לעילא ולעילא.

ומהצד השני יש לא מעט אנשים שהמצווה הזו מכניסה אותם לסטרס נוראי. האתגר הזה הוא כאבן ריחיים על צווארם.

דבר ראשון הם מוטרדים מהשאלה מה זה "שמחה" ומה גדר השמחה, ומשם זה רק הולך ומסתבך. מה השיעור של שמחה, ובכלל האם זה חיוב שיהיה שמחה באוויר וממילא אתה יוצא ידי חובה או שחיוב השמחה הוא על כל גברא בפני עצמו, ואי אפשר לקיים את הדין כמו בקריאת התורה על ידי הציבור.

וגם אם הנוסחה פוצחה, החיים שלהם לא נעשים קלים יותר. צריך להיות ערני כל הזמן. מצד אחד להקפיד להיות בשמחה כמו דינא דגמרא, ולא להסיח דעת מהחובה הקדושה הזו אפילו לרגע ולקיים "משנכנס" עם כל הברען, מצד שני צריך לשמור מכל משמר שלא לגלוש להוללות ח"ו. וההבדל הוא דק כחוט השערה, ורבים חללים הפילה.

אני לא איש הלכה, אבל נער הייתי וקצת זקנתי ומעולם לא ראיתי מחזה עצוב יותר מאשר יהודי כשר שמחפש לצאת ידי 'דין שמחה'. דין ושמחה זה אוקסימורון. תרתי דסתרי. הלחץ לצאת ידי חובת הדין והשמחה שבכוחה לשבר את כל הדינים, מנסים ללכת שלובי זרוע בחודש הקרוב, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית.

בואו תנסו שנה אחת לשחרר קצת את הלחץ – ופשוט תשמחו. אם זה בלימוד, אם זה בשיר, אם זה בסעודת מרעים ואם זה בכל דבר שמרגיע אתכם וממלא את הלב שלכם שמחה.

לא תשימו לב אך זו תהיה השנה הראשונה שתקיימו את הדין למהדרין מן המהדרין.

קשר יהודי

השבוע יצא לי להשתתף בשיחת זום עם הגב' מרים אדלסון, אחת הנדבניות הגדולות ביותר שהיו אי פעם בעם היהודי. זה היה ביום שלישי, יום לפני ההלוויה של משפחת ביבס. אנחנו רגילים לחשוב על אנשים שמחזיקים בהון בסדר גודל כזה כעל אנשים מרוחקים ומנותקים, אבל תוך כדי הזום עלה אחד ממקורביה בווידאו כשהוא במעמד כתיבת אותיות בספר תורה שנכתב לעילוי נשמת בני משפחת ביבס הי"ד, ותוך שנייה העיניים שלה הוצפו דמעות. אני לא מכיר אותה, אבל הדמעות שלה נכנסו לי ללב.

איזה עוד עם מייצר אנשים כאלה.

יושבת בלאס וגאס אישה מולטי-מיליארדרית, שהיקף ההון שלה הוא 35 מיליארד דולר, היא יכולה להתרכז בהנאות ובפינוקים שכסף בלתי מוגבל יודע לקנות, אבל ראשה ורובה עסוקים בשחרור אנשים שהיא לא מכירה. וכשהיא רואה שכותבים ספר תורה לעילוי נשמתם היא דומעת כאילו אלה הילדים הפרטיים שלה.

נכון. העם שלנו מפורד ויש הרבה חילוקי דעות, אבל יש לנו משהו שאין לאף עם אחר: דמעות שזולגות בשביל השני. ברית דמים שמחברת בין יהודים שכלואים מתחת לאדמה של עזה, ליהודייה שיושבת בטירה נוצצת בקצה העולם. ברית של דמים ודמעות.

ערב פורים, שבו חטפנו על הראש כי נראינו כעם מפוזר ומפורד בין העמים, יש לנו בהחלט במה להתגאות. הערבות ההדדית והאהבה בלי גבול הם שיחזיקו אותנו, בעזרת השם, לנצח.