1.
יש לא מעט צדק בטענות מתנגדי הממשלה. על הרפורמה, על הרטוריקה, על הקווים שנחצו.
הפחד, תחושת האפוקליפסה, גם אם אינם מדויקים, לגיטימיים.
רבים מהמוחים, בעיניי מרביתם, אנשים טובים. פטריוטים. טולרנטיים.
זו דעתי ואני תומך בה.
עם זאת, קשה להכיל את הפעולות הננקטות בשמה של חרדה אותנטית. עם הזמן, הפכו המוחים לקהילה מגובשת. הקו שינקטו העומדים על בימת הנואמים, יאומץ ללא סייג בידי המוחים למטה. מה שנקרא: קהל שבוי.
אחוות המחאה, מחוללת שמות בכל הזירות. הביטחונית, המדינית, הכלכלית והרפואית. יש המחמירים וטוענים שמכולן, נטישת הרופאים, נכון לעכשיו, היא החמורה ביותר. "עוד עשר שנים", אמר לי גורם בכיר במערכת הבריאות, "לא תהיה רפואה בישראל. מה שיישאר, ידמה למה שחלק מאיתנו מכירים ממדינות עולם שלישי".
המחמירים קרובים אצל עצמם. גְּזָרוֹת נוספות מוכרות להם מהתקשורת. הם לא נחשפו, למשל, לעומק השבר שמתחולל בצה"ל.
המספרים המדויקים, משום מה, לא מודלפים. מה שפורסם, עושה חסד עם המציאות. הכשירות בחיל האוויר מחזירה את ישראל לערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
הלכידות ביחידות הסדיר, בחטיבות החי"ר, מאותגרת מדי יום.
השבוע נפוצה השמועה בקרב החיילים, כי הממשלה מתכננת בקרוב מבצע יזום בצפון. הסקת המסקנות תואמת את מה שהחיילים שומעים בבית: המתנגדים מאמינים כי מדובר בקנוניה שנולדה במוחו הקודח של נתניהו. הוא רוצה להסיט ממנו את האש; לגדוע את המחאה; להבריח סוסים בחסות ערפל הקרבות. התומכים, תומכים.
מדובר בקונספירציה. נוכח התגרויות חיזבאללה וקריאות הקרב של נסראללה, העלו אי אלו גורמים במערכת הביטחון, בשיחות סגורות, אפשרות למתקפת מנע. הדרג המדיני אירח את העמדה הזאת; הוא לא הזמין אותה. גלנט ונתניהו, כך גם הרמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ שמעו בקשב את טיעוני מצדדיה. לא ידוע לי כי התקבלה החלטה לאמצה.
זה כמובן לא מניח את דעתה של המחאה. מה שמוביליה אומרים, הופך לשיחות הסלון בבתים רבים בישראל. לא רוצה לומר שמדובר בעדר שוטה, אבל בהחלט יש לנו כאן עסק עם סוסים טרויאניים שהתנחלו בקרב המון ישראלי.
המחאה בנויה מעשרות ארגונים. בראש הפירמידה ניצב פורום מצומצם. חברים בו, ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, הרמטכ"ל בדימוס דני חלוץ, שקמה ברסלר, מומחים אקדמאיים למחאות המונים, ראשי גימנסיות ועוד. תפקידם לייעץ; להכתיב את הקו הכללי. תחתיהם יושבים מטות הביצוע.
אני מניח שכוונתם טובה. בוודאי של חלק מהם.
נקודת המוצא נולדה בשטח סטרילי. הפחד, אחר כך ההתנגדות, הביאו אותם לעשות מעשה. אני מתקשה להבין היכן מבחינתם עובר הקו האדום.
מה שקורה כעת לא יסולח. לא לממשלה ולא למחאה. שני הצדדים מבינים זאת.
היה מי שהציע לרמטכ"ל להקליט את ראש הממשלה; היו מי שהציעו לראש הממשלה להקליט את הרמטכ"ל. שניהם נערכים לוועדת החקירה שתקום, לכשתקום.
אנחנו כבר עמוק בתוך האירוע.
הנה דוגמית עדכנית: בן גביר מחולל מהפכה במשטרה. נציביה הפנימו שלשכונה בא מפקד חדש. רוחו שולטת בדיונים, בישיבות המטה, בכל צומת משמעותי. השר הממונה משדר שביעות רצון. מבחינתו, בצדק. הוא יודע שכשיגיע הרגע, אם יגיע, ובית המשפט העליון יפסול חוקי יסוד, המשטרה תתייצב לצד הממשלה. כלומר: לצידו.
לבן גביר, חסיד נלהב של הרפורמה, יש את המשטרה. מנגד, מתנגדיה אוחזים בגרונו של צה"ל. אפשר להאמין לטענותיהם, אפשר לבוז להם. הם יטענו לחשש אמיתי מפני מעצר בין-לאומי, אחרים יתעקשו שמדובר בתירוץ עלוב שדרכו הפך צה"ל כלי שרת בידיהם. הרצון, משוכנע נתניהו, הוא להפיל אותי. לנו, האזרחים, מה זה משנה? המציאות עגומה כי היא עגומה. לא רלוונטי מי יצר אותה.
העובדות פשוטות להחריד: צה"ל מתקשה להתמודד עם המשימות; הקשב של מפקדיו נגזל לטובת העיסוק בשבר הפנימי.
רבות נכתב על הפרת החוזה מצד הטייסים: צה"ל סמך על רוח התנדבותם. ביום פקודה, הותירו ואקום שמאיים על ביטחון ישראל.
בעיניי, התקדים הרבה יותר מסוכן מהמעשה: בזכותו, הפך הצבא לשחקן פוליטי. עכשיו אלו הטייסים מתנגדי הרפורמה, מחר אלו יהיו לוחמים ביחידות קרביות, התומכים בה.
בזירה המדינית, המצב לא משמח יותר. בעלי תפקידים בכירים, במשרד החוץ ובגופים נוספים, עומדים להודיע בקרוב על התפטרות. הם לא מעוניינים לדברר את הממשלה. אם יישאלו, יטענו שעד עכשיו עשו כל שהתבקשו. ברגע שחשו גודש, החליטו לעזוב.
לא בטוח שהם מדייקים. גם אם כן, השדר כבר נקלט: מדינות בעולם המערבי הולכות ומתרחקות מישראל. המגדלור הליברלי במזרח התיכון, הווילה בג'ונגל, נתפסת כאוטוקרטיה בהתהוות. הפקידים במשרד החוץ לא אשמים. אשמה המחאה. במקום שאנשי המקצוע – בכלכלה, בדיפלומטיה, בביטחון – ישפיעו, התרחש תהליך הפוך: הם הושפעו מזעקות הגעוואלד ורצו להוציא ניירות עמדה תואמים. ההמשך ידוע.
על פניו, המעשים שננקטו בלתי הפיכים. ראשי המחאה כיוונו מלכתחילה לוושינגטון. התמונות מקפלן נועדו לחולל רושם על דייר ספציפי בבית הלבן. הן הצליחו יותר מדי.
המשבר החריף עם ממשל ביידן, הוא תולדה של נסיבות סינתטיות. מזויפות. האנשים שיצאו לגבעת הקפיטול לדבר סרה בממשלת ישראל, מביאים עכשיו, כראיה לחומרת המצב, את היחסים עם האמריקאים. לא, חברים. אתם הלכתם רחוק מדי. לכלכתם? שילמתם.
בסוף, זאת הפוליטיקה. כמה שננסה לברוח ממנה, היא תשיג אותנו.
אם הקטבים לא יאוחו, שום דבר טוב לא יאיים עלינו. ממשלה של צד אחד תעמיק את הבידוד הבין-לאומי ואת המשבר בצה"ל. לפיכך, הפתרון היחיד הוא ממשלת אחדות. כשבני גנץ מתבקש, שוב מתבקש, לשקול ברצינות את המהלך, תשובתו שלילית. "גם אתם", הוא חוזר ואומר, "לא הייתם חוזרים ועושים עסקה עם מי שעקץ אתכם".
מתבקש לחשוד בו בשיקולים נוספים. מה רע לקבל בסקרים יותר משלושים מנדטים ולבנות אלטרנטיבה? איזו תועלת אלקטורלית תניב כניסה כנועה לממשלה?
מן הסתם, הוא גם נזכר בשאול מופז, כשדקה לפני ההכרזה על בחירות נכנס לממשלת נתניהו עם עשרים ושמונת חברי מפלגתו. חודש וחצי אחרי, עזבה 'קדימה' בטריקת דלת. המחיר הגיע מהר ובמזומן: שני מנדטים בלבד הצביעו לה בבחירות.
ואף על פי כן, עם כל הכבוד לטיעונים הללו, אנחנו במצב חירום. אם מדובר בפטריוט ישראלי, ומדובר בכזה, גנץ צריך להתעלות מעל כל שיקול אחר ולהיכנס לממשלה.
את הרמז הוא קיבל בביקורו השבוע במעונו של הגרמ"צ ברגמן. בסוף השבוע, יקבל דחיפה נוספת מהדברים החשובים שהשמיע הגרש"ז גרוסמן, רבה של אלעד, ומובאים בלעדית בטורו של עמיתי עו"ד אבי בלום.
אין לקנא בנואשות המטכ"ל בימים אלו לחלוקת קשב.
השבר הפנימי גוזל מחברי המטה הכללי את היכולת לקיים חשיבת עומק על האיומים הביטחוניים. הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, נתונים כבר שבועות ארוכים במרדף חתול-עכבר אחרי טייסים שהפסיקו התנדבות.
בזמן שהזרוע האסטרטגית של ישראל נמצאת בעיצומה של השמדת ערך עצמית, אויבי ישראל צופים בהתרחשות ומגבירים מאמצים.
לפני כמה חודשים הוציא המנהיג העליון באיראן עלי ח'אמנאי, פסק הלכה שמורה למשמרות המהפכה לחמש את הגדה המערבית – "כפי שחימשנו את עזה ולבנון".
ציניקנים טענו השבוע, שנתניהו מצא כתובת חדשה להטיל עליה את האשמה למצב הביטחוני: האיראנים. זאת דרכו, אמרו, לחמוק מהביקורת על הטרור באיו"ש. זה לא נכון. לגמרי לא נכון. רה"מ דייק. איראן מיישמת את הוראת מנהיגה העליון ומגבירה דרמטית בתקופה האחרונה הזרמת נשק וכסף לשטחי יהודה ושומרון.
ארגוני הטרור בעזה, חמאס וגא"פ, מקבלים מטהרן מדי שנה מאות מיליוני דולרים. עכשיו, שיטת החימוש ברצועה מועתקת לגדה. פיקוד המרכז, בסיוע שירות הביטחון הכללי, סיכל בשבועיים האחרונים יותר מ-50 פיגועים. העקבות מובילים לכתובת אחת.
תוכנית העבודה של משמרות המהפכה היא ליצור 'חגורת אש' שתקיף את ישראל בכמה חזיתות. לבנון, סוריה, הגדה ועזה. לצד אלו, שלוחותיהם פועלות לבסס תאי טרור בתוך החברה הערבית ובבתי הכלא בישראל. ביום פקודה, ישראל תיאלץ להתמודד בו זמנית עם כל שש הזירות.
עד אז, ישנה הקפדה ברורה להימנע מהצתת הזירות במקביל. זה נשמר כנשק יום הדין למקרה של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין.
אחת לכמה שנים ניצתות שתי זירות יחד.
דוגמה לכך ראינו במהלך 'שומר חומות': בזמן שהרקטות שוגרו מעזה, ניצתו מהומות בערים המעורבות. המתפרעים, בלוד או ברמלה, חשבו שהם פועלים על דעת עצמם. כך גם חושבים כיום המפגעים הבודדים ביהודה ושומרון. האמת שהם בסך הכל בובות על חוט. יש מי שמפעיל אותם בשלט רחוק.
ההנחה היא שצה"ל לא יוכל להתמודד בזמן אמת עם שש זירות יחד. לכן, עיקר המאמצים מרוכזים ביצירת חגורת אש. סביב לגבולות ובתוך מדינת ישראל.
לפי שעה, אנחנו לא קרובים למימוש התרחיש. עם זאת, צריך לשים לב למה שחושבים ואומרים עלינו במדינות אויב. התגברות פיגועי הטרור, מקורה אומנם בפתווה שהוציא ח'אמנאי עוד לפני ההכרזה על הרפורמה, ההתעצמות באה בעקבותיה.
מדברים הרבה על הצורך באיסוף הנשקים. בשטחים הפלסטיניים ובכפרים הערביים. האמת שזאת הבעיה הקטנה. כאב הראש הגדול הוא ההברחות. שם האתגר, שם גם טמון הקושי.
מדי שבוע מוברחים לישראל מאות כלי נשק. אלו לא הברחות של אנשי עולם תחתון. חבילה כאן, מזוודה שם. מדובר בכמויות מסחריות בסדר גודל שרק ישות מדינתית מסוגלת להפיק.
אלו הנשקים שבאמצעותם נרצחו השבוע אב ובנו במכון לשטיפת רכבים בחווארה, ואם לעיני בתה בהר חברון. השם ייקום דמם.
אלו גם הנשקים שבהם נרצחו השבוע, על רקע פלילי, חמישה אזרחים, ערביי ישראל, בהם מנכ"ל עיריית טירה ומועמד לראשות מועצה במגזר.
הם מגיעים לכאן דרך הגבול המצרי והירדני. ביבשה, בים ובאוויר. חלק מהסחורה עושה את דרכו באמצעות מל"טים איראניים שחוצים את גבול ירדן-עיראק.
רק לאחרונה הפיל צה"ל שישה מל"טים כאלו. אחד מהם נפל בתוך בריכה פרטית. כשהחיילים באו לאסוף את השברים, התגלתה מטרת המשלוח: אקדחים מסוג גלוק. כאלו שגם משטרת ישראל עושה בהם שימוש. התוכנית הייתה לחלוף מעל עמק המעיינות ולהשליך את הסחורה בשטחי הרש"פ.
לפני כמה חודשים נתפס חבר פרלמנט ירדני שניסה למלט דרך מעבר הגבול 170 אקדחים. בחקירתו התברר שזאת ההברחה ה-12 שלו.
המל"טים הם אתגר, כך גם ההברחות מירדן. אבל המטרד המשמעותי יותר מגיע מגבול מצרים. בשנים האחרונות, לאחר השמדת מנהרות ההברחה ברפיח – ישראל ניאותה לאפשר הכנסת סחורות דרך מעברי הגבול לרצועה. משום מה, לא צה"ל ולא שב"כ מפקחים עליה. הם מסתמכים על הצבא המצרי שיעשה את מלאכתו. "מדובר בבדיחה", אמר לי השבוע גורם ביטחוני, "ב-100 דולר אפשר לשחד כל שוטר מצרי ולהבריח נשק וסחורה לייצור רקטות במשאיות שכביכול מעבירות חצץ ומלט".
לגמרי לא ברור על סמך מה נשענת האופטימיות הישראלית לנורמליזציה. למיטב ידיעתי, סעודיה רחוקה מכינון יחסים פורמליים עם ישראל. היא כן תהיה מוכנה לנקוט כמה צעדים בוני אימון, לא מעבר.
שני חסמים משמעותיים עומדים בדרכו של ההסכם. הראשון נוגע לפלסטינים. בריאד מתעקשים לקבל התחייבות להקפאת בנייה בהתנחלויות. דבר שבלתי אפשרי עבור הממשלה הנוכחית.
לאורך השנים ראו הסעודים בישראל עוגן יציב, אך לפני כמה חודשים, במסגרת פסגת הנגב, דובר על יצירת חומת אש אווירית להגנה מפני תוקפנות איראנית. נוכח הפגיעה בכשירות חיל האוויר, הסעודים קיבלו רגליים קרות. הם מסתפקים אם ישראל במצבה מסוגלת לשרת את האינטרסים הביטחוניים שלהם. רמז מטרים למסקנה המתגבשת קיבלנו עם הידיעה על ביקורו הצפוי של שר החוץ האיראני בממלכה.
יוסי קקון נחשב למנהל יוצא דופן.
בשלוש השנים האחרונות כיהן כמנכ"ל מועצת רכסים. "המהפך שחולל", אומרים לי תושבים, "הפך אותו לדמות קונצנזואלית; אין לו יריבים".
בפוליטיקה המקומית דיברו בו נכבדות; במועצה ביקשו ממנו להישאר. אבל אז הגיע הטלפון מהשר ביטון ושינה לו תוכניות.
ביטון, האחראי מטעם תנועתו על הזירה המוניציפלית, ביקש להציג מועמד מסקרן ופוטנציאלי לזכות בראשות העיר צפת.
מי שנחשבת לבירת הגליל העליון, זקוקה נואשות ליד מכוונת. יש בה פוטנציאל ייחודי שלא בא לכדי מימוש. זאת התחושה שקנתה לה שביתה בקרב תושביה. לצד זאת, קיים לא מעט תסכול מהעובדה שלמרות הגידול הדמוגרפי בקרב האוכלוסייה החרדית, עד כה, בשל חילוקי דעות פנימיים, החרדים לא הצליחו להביא מועמד משלהם שיזכה בראשות העיר. עכשיו, לראשונה, ניאותו כלל הקהילות, אגודת ישראל דגל התורה ושס, להתלכד סביב קנדידט מוסכם.
מן הסתם, המוניטין שהוא מביא איתו תרם לכך.
