מעולם לא נראתה ניגודיות בין קודש לחול, בין פוליטיקה לענייני ביטחון כמו באמצע השבוע הנוכחי. במשך יממה תמימה עסקה התקשורת בהחלפתו של גלנט בסער, בלי שהביפר של מי מהכתבים אותת על המתרחש באותה שעה בחדרי חדרים.
בלתי אפשרי לראות את נתניהו מקדם מהלך להחלפת גלנט בסיטואציה ביטחונית כה רגישה, אבל אי האמון בין השניים לא השתנה והפוליטיקה כאן כדי להישאר. אל המגעים שקודמו בימים שלפני התראות הביפר המפוצצות בלבנון יש להתייחס מעתה ועד להודעה חדשה בעירבון מוגבל, אפשר כניתוח אקטואלי שמימושו יידחה למועד רגוע יותר, ואולי בכלל כפלפול פוליטי שלא ימומש יותר בעולם המעשה.
ובהקשר הזה, לא שרה מירושלים ולא יאיר ממיאמי. אפילו לא אבנר שעומד לעזוב את הקן הרגוע והשלו בעזה (הרחוב, לא העיר) ולהתחתן בסוף השנה. הנימוק המרכזי שגרם לנתניהו להתלבט ולהתחבט, ועיכב אותו מלעשות את ההצרחה ולהחליף את גלנט בסער בימים שלפני ההתפוצצות הלבנונית – נוגע לביטחון ישראל, בלי שטיקים וטריקים.
"האיש שירת כמש"ק מודיעין ולא עשה תפקיד קצונה", אמר נתניהו לאחד מהנציגים החרדים שניסה לשכנע אותו לחצות את הביביקון ולבצע את ההחלפה, "איך אני יכול לשים אותו כשר ביטחון באמצע מלחמה?"
כבר היו לישראל שרי ביטחון אזרחיים, מוצלחים לא פחות ולעיתים יותר מאלה שבאו מקרב הצבא, אך לא ראי מצב שגרה כתקופת מלחמה. כמי שמלווה את דיוני הקבינט עוד משלהי שנות התשעים והיה שותף כשר לכמה וכמה קבינטים, בממשלות ישראל לדורותיהן, סער אינו תושב חוץ שנוחת מיקום אחר. אך למרות הצפרדעים שגלנט האכיל את ביבי – בטנו החסינה למאכלים המשיכה להתהפך בתקופה האחרונה כל אימת שדובר על הצנחתו של סער לקומה ה-14 במשרד הביטחון.
ובכל זאת, דבר מה אירע החל מסופ"ש האחרון שגרם לנתניהו להעביר הילוך. ב'יהדות התורה' מקפידים לשוב ולומר מראשית הלחימה שאינם מעורבים בהחלטות ביטחוניות, אך אם הצפוי יקרה ונתניהו לא יסובב את הגה הספינה ברגע האחרון, החלפת שר הביטחון גלנט בסער תהיה רשומה בראש ובראשונה על שמם בטאבו, ברישומי משרד השיכון.
ארבעה שיקולים גרמו לנתניהו לנסות ולהתקדם במתווה סער אחרי חודשים רבים של הבלגה, ולא רק בזירה הביטחונית בצפון אלא גם מול שר הביטחון. הראשון, העלאת הרף מצידו של גלנט לרמה בלתי נסבלת. שר בקבינט המדיני-ביטחוני סיפר לי השבוע על אווירה מתוחה כאשר בכל רגע מצפים השרים לראות ולשמוע עוד עקיצה מושחזת של גלנט לכיוונו של ראש הממשלה. בפעמים היחידות שנתניהו הגיב, ההדלפה יצאה תוך כדי הישיבה, ובכל פעם נתניהו הוא שיצא רע, מה שמלמד בדרך כלל על מקור הידיעה.
השיקול השני נכרך בליל גלנט הראשון. המחאה שלא מתרוממת, העובדה שהפעם לא מדובר במשבר על רקע קידום הרפורמה אלא ביחסי עבודה בלתי תקינים בעליל כאשר הצעקות נשמעות מביתם המשותף. כשמוסיפים לזה את הכנסת סער לקואליציה, כגורם שהיה עד תמול שלשום אבר מממשלת השינוי, מגיעים לתחזית כי הדחת גלנט לא תיתקל בהתפרעות בלתי נשלטת בצמתים ובכבישים.
השיקול השלישי נוגע לשימור בסיס הקואליציה הנוכחי. נתניהו מעוניין לרסן את השר לביטחון לאומי שהשתלט בשורת המינויים האחרונה על המשטרה, אך לעשות זאת בלי שבן גביר יפרוש ויותיר אותו תלוי בחסדי גדעון סער. אחרי שבן גביר נתן את הסכמתו בשיחות סגורות, החישוב של נתניהו הוא שתיגרע מהמכלול רק אצבע אחת, של גלנט, שממילא לא נספר כיום בשום הצבעה כאיש קואליציה.
אם מה שצריך לקרות אכן יתרחש ונתניהו לא יתפוס רגליים קרות, מנימוקים ביטחוניים שיחפו על אי אמון אישי, גלנט ימצא עצמו כמו מת-חי במליאת הכנסת. עם בטן מלאה, אך בלי יכולת להרים יד ולהצביע אי אמון בממשלה, צעד שימנע ממנו התמודדות לכנסת הבאה. גם כך לא בטוח כי ברגע שבו יפסיק להיות איום על נתניהו מתוך הממשלה, האיש יישאר אטרקטיבי במחנה השמאל. ביטחונית, כישלון ה-7 באוקטובר צרוב בו, אך גם במישור הפוליטי האיש מסומן כתוקע סכינים סדרתי.
נתניהו אינו הראשון. כך עשה גלנט לכחלון – המומלץ הטרי מהשבוע להגשת כתב אישום – כשסירב לפנות את מקומו כשר השיכון, ובעודו מכהן בכנסת ובממשלה על משבצת 'כולנו', ערק מעשית לליכוד. האירוע הזה גרם בשעתו להורדת דירוג האשראי של כחלון במערכת הפוליטית, כמי שאינו משכיל לבחור את אנשיו. נתניהו לא למד מהלקח של כחלון והפקיד בידי גלנט את התפקיד הבכיר ביותר בממשלה, ובתמורה גמל לו גלנט באותו נאום מפורסם נגד הרפורמה במוצ"ש שעון ישראל, בעוד נתניהו שוהה בשבת בחו"ל ונמנעת ממנו אפילו יכולת התגובה.
על מה שעשה האיש לראש הממשלה מאז פרוץ המלחמה, מיותר להכביר מילים. ובקיצור: לא יאיר לפיד, לא גנץ ובוודאי לא בנט שכבר נכווה במינויים קודמים, ימהרו לשבץ את גלנט כמספר 2 ברשימה, כדי לקבל אחר כך את הדקירה.
תוכנית השלבים
ומכאן למה שנוגע לנו, החרדים. השיקול הרביעי – ואולי המכריע מכולם שהביא להאצת המגעים מול גלנט, נוגע לאולטימטום שהציבו החרדים, או אם לדייק, הציב גולדקנופף בסופ"ש האחרון בהוראת מרן האדמו"ר מגור. כבר תקופה ארוכה, נתניהו שמגלגל יותר מדי כדורים באוויר וצריך לבחון מדי יום איזה מהם עלול להתנפץ על הקרקע אם לא יטפל בו בהקדם, לא התרשם יתר על המידה מהזעם החרדי.
המסר שנתניהו חזר ושינן, קנה אחיזה הן בציבור והן בקרב שלוחי הציבור: זה לא הוא, אלא הם. היועמ"שית, שופטי בג"ץ, אפילו גלנט – כל אלה מעוניינים להביא לפירוק הממשלה באמצעות החרדים בשלב ראשון, ולאחר מכן להכתיר ממשלה אחרת שבה איווט ולפיד יהיו שותפים מרכזיים כשלב שני.
למול תוכנית השלבים הזאת, השאלה התמידית של ביבי, כמו שמעון פרס בשעתו אחרי הסכמי אוסלו, הייתה: "מה האלטרנטיבה?"
וכאן בדיוק השתנה דבר מה בסופ"ש שעבר. מהרגע שבו האדמו"ר מגור הוא זה שאמר עד כאן, תוך שהוא מורה לנציגיו – גולדקנופף בממשלה ובבצ'יק במסדרונות השלטון – שלא לאפשר את העברת התקציב ללא העברת חוק גיוס תחילה, הבין נתניהו ששעון החול הולך ואוזל.
כבנו של היסטוריון, נתניהו בקיא לפני הכל בהיסטוריה של ממשלותיו ושל ממשלות מתחריו. ביבי זוכר איך העברת משחן בשבת, הביאה בהוראת האדמו"ר להפלת ממשלת ברק, ולא שוכח גם סיטואציות אחרות שבהן ניתנה הוראה שלא הייתה ממנה דרך חזרה.
ברגע הזה הבין נתניהו שכל הדרכים מובילות לפינויו של גלנט ממשרד הביטחון ממכלול שיקולים, בכל התחומים. צבאית לנוכח המחלוקת התמידית כמעט בכל סוגיה; פוליטית על רקע עצירת כל ניסיון להסדר בסוגיית הגיוס, ומדינית לנוכח התיאום עם האמריקאים מעל לראשו של נתניהו. המסלול המהיר הוביל לקידום המגעים להדחת גלנט והחלפתו בסער.
כאן בדיוק צריך לעצור כדי לפוצץ בלון שהתקשורת הישראלית ניפחה. עם כותרות ראשיות על הדיל של השתמטות תמורת הדחה ציירו לציבור הישראלי עסקה אפלה של הכנסת סער לממשלה בתמורה לפטור גורף לחרדים. ולא היא. מי שמונע יותר מכל אחד אחר גיוס חרדים לצה"ל, ואולי בכלל יש לומר "גיוס חרדי לצה"ל", בלשון יחיד, זהו שר הביטחון שעדיין מכהן.
הצעדים של גלנט, כמו אלה של בהרב-מיארה, לא הביאו לגיוס חרדי אחד לצה"ל ורק גרמו להקצנה שכמותה לא ראינו מעולם, במה שנראה כיישור קו לעמדות הפלג הירושלמי. קחו לדוגמה את ההנחיה שלא להתייצב שניתנה על ידי מועצות גדולי וחכמי התורה כאיש אחד, גם אם בשלבים בהתאם לזהות מקבלי הצווים. "זו טקטיקה שמבהירה לצד השני שאי אפשר לבצע נגדנו מהלכים בכפייה", הסביר לי השר מרגי, ובצדק.
בצד החרדי הבינו שגלנט ובהרב-מיארה לא מעוניינים בחיילים, אלא בעריקים חרדים. לא מדובר רק בתובנה שהושגה אחרי ההכרזה המתסכלת של גלנט בשעתו כי הסכמתו להסדר כלשהו כרוכה בהסכמה מראש של גנץ ואיזנקוט, תוך שהוא נותן בידי מי שמבקש לפרק את הממשלה, את השלטר לכיבוי האור.
סדרתית, גלנט מוכיח שלב אחר שלב כי פניו להסלמה מכוונת מול החרדים. בכל פעם שנדמה היה כי ועדת חוץ וביטחון בראשות יולי אדלשטיין עולה על המסלול בואכה הסדר, גלנט הטיל עוד קיסם למדורה. הוצאת צווים חד צדדית הקפיצה אפילו גורם בלתי ממושמע בעליל כמו אדלשטיין וגרמה לו להטיח דברים קשים במהלך שנעשה מעל לראשה של הוועדה.
גלנט עצמו אירח את חברי ועדת חוץ וביטחון ושמע מפי גורמי הצבא הרשמיים כי אין יכולת לגייס בשלב זה יותר משלושת אלפים חרדים. בכל תרחיש הגיוני ומקצועי – המספר הזה היה נסגר בו ביום, בהבנה עם החרדים, תוך מילוי המכסה על ידי מי שתורתו אינה אומנותו. אבל גלנט התעקש. גם אחרי ששמע ברורות והבין היטב כי מעשיו רק מרחיקים חרדים מלשכת הגיוס, לשכתו הוציאה לפני כשבוע ימים הנחיה לשלוח עוד חמשת אלפים צווי גיוס לבני ישיבות, אולי מתוך הנחה כי ככל שיהיה רע יותר לחרדים ולנתניהו, כך ייטב תקשורתית לו.
ולכן, ההדהוד התקשורתי ולפיו הדחת גלנט היא כניעה לחרדים והמשך "ההשתמטות", זהו היפוך המציאות. מי שמונע כל צעד מעשי לגיוס זהו בראש ובראשונה יואב גלנט, משיקולים שאינם ענייניים. החלפתו והשקת מהלך בהסכמה, זו האופציה היחידה שתאפשר לחרדים שאינם לומדים, לעלות על מדים.
תאונת שרשרת
זו הייתה תאונת שרשרת שהחלה בטלפון נזעם מנתניהו לדרעי, ונמשכה בשיחה רועמת לא פחות של דרעי לארבל. הידיעה על מפגש משותף בין לפיד ואיזנקוט לארבל כדי לדון בהקמת ממשלת אחדות, הגיעה בטיימינג הרגיש שלפני הדלפת השיחות בנוגע להדחת גלנט וכמעט הביאה לטרפוד המהלך.
האחדות המדומה, שבמסגרתה נעשה ניסיון לפרק את גוש הימין, נראית כמו חדשות מלפני שנה ברצף בלתי אפשרי של מאורעות, אבל כדאי לדעת שבמסגרת הדיונים וכפי שהעיד בפניי ח"כ מתן כהנא מ'המחנה הממלכתי', הייתה הבנה ברורה על הגעה להסכמה בסוגיית הגיוס, שתאפשר להתמקד בעת הזאת בגיוס מי שאינם לומדים. רגע אחרי שבשמאל הבינו שרעיון הרחבת הממשלה מתהפך עליהם, חזרה ההסתה על קומבינת ההשתמטות, כאילו כלום לא קרה רק לפני דקה.
אם נתניהו לא ייסוג ברגע האחרון וגלנט יודח, כל שר ביטחון שייכנס בנעליו יוכל לאשר בתוך יממה הצעת חוק שמבוססת על 'מתווה שקדי', בהתאם למסקנות הצוות שמינה שר הביטחון גלנט, בראשותו של מפקד חיל האוויר בדימוס ובהשתתפות יועמ"ש משרד הביטחון, אשר קבע מפורשות כי כל מתווה גיוס חייב להכיר בחשיבות לימוד התורה, כתנאי להצלחת שילוב חרדים שאינם לומדים בצה"ל. גם המספרים הריאליים שהצבא יכול להכיל, תואמים ליכולת העיכול החרדית.
ספק אם הסדר מכל סוג שהוא שיושג בממשלת ימין יעמוד במבחן בג"ץ, אולם אין ספק כי האלטרנטיבה של חקיקה המנוגדת לעמדת שר הביטחון אינה אופציה ריאלית, והיא תביא לכך שהפסילה בבג"ץ תהיה כמעט אוטומטית.
ובאשר לגלי בהרב-מיארה שעל אודותיה יורחב כאן בפסקה הבאה: יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן הזכיר לי השבוע כי הגברת הרימה ראש והפכה לאופוזיציונרית מהרגע שבו סער פרש מהממשלה. כיצד תנהג עם שובו של הממנה? אין לדעת, אם כי, יהא זה סוריאליסטי למדי, אם בעתירה שתוגש נגד הדחת גלנט בזמן מלחמה ומינויו של סער תחתיו, היועצת המשפטית תציג עמדה לעומתית לעמדת הממשלה.
לשבחו של סער יש לומר, שגם כאשר החזרה לממשלה נראתה כחלום בהקיץ, האיש לא נתפס בהסתה נגד החרדים, ולפעמים אף להפך. אחרי פסיקת בג"ץ והוראתה של בהרב-מיארה שלא לתקצב את כלל בחורי הישיבות והאברכים, שמעתי ממנו אישית, ביקורת משפטית ולא פוליטית, שהובאה בשעתו כאן, בכל הקשור לעצירת התקציב הכללית לישיבות ולכוללים. "זה לא נכון משפטית וגם לא הוגן, לשלול תקציב מבחור ישיבה או אברך שלא קיבל צו גיוס", אמר אז סער, עניינית, אף שבאותה שעה זה ממש לא השתלם לו פוליטית.
אם סער יוצב לבסוף בלשכת שר הביטחון, אפשר יהיה בהחלט לראות בזה סוג של שכר שיחה נאה, בהאי עלמא.
מימון ביניים
לפעמים יוצאת לה האמת במקומות הכי לא צפויים. "כל התרגילים שאתה עושה מול היועצת המשפטית טובים, אבל הדבר הנכון לעשות, זה להעביר חוק גיוס שיפתור את הכל", אמר ראש הממשלה נתניהו לשר העבודה יואב בן צור, ברגע של הפסקה מישיבת הממשלה שדנה בסוגיית המעונות.
"אני חותם על כל מילה. הרי זה מה שאנחנו מבקשים כל הזמן, להעביר את החוק, אבל כל עוד זה לא עובר, אני מחויב לעשות במקביל מה שאפשר", השיב השר, וחזר עם בן השיח לחדר ישיבות הממשלה.
מי שעקב אחר התנהלותו של שר העבודה בפרשת המעונות הבחין בקו מובדל משאר חבריו לשולחן הממשלה. בן צור לא נהיה ארבל שמהפך בזכותה של היועמ"שית וצוותה, אך בניגוד לטקסטים של לוין ושאר החברים לשולחן הממשלה, נזהר מלקרוע את החבל כשהוא נותן צ'אנס להידברות.
הרגע שבו החליט לצאת חוצץ ולהבהיר בישיבת הממשלה השבועית כי "הייעוץ המשפטי רוצים להפיל את הממשלה, זהו לא דיון ענייני", היה דקה של התפכחות גם עבור אחרוני המאמינים בשיח הוגן.
"כשמדובר בטווח הזמן שבו ניתן להיערך, אין לייעוץ המשפטי שום עדיפות על אנשי המקצוע במשרד", אומר בן צור, "הרי לא מדובר בסוגיה משפטית אלא בשאלה של היתכנות והיערכות. שלושה חודשים הם כלום ושום דבר, אחרי שהילדים שובצו והמעונות נערכו. שישה חודשים הם מינימום שבמינימום, ואת זה לא רק אני אומר, אלא כל הצוות המקצועי במשרד. אני חולק על ההחלטה של היועמ"שית מיסודה, אבל גם לשיטתה, העובדה שבייעוץ המשפטי מתעקשים שלא לאפשר אפילו תקופת היערכות, מוכיחה שמוסד היועץ המשפטי לממשלה אינו בא בתום לב לאירוע אלא במטרה אחת, להפיל את הממשלה".
בינתיים, מסרב שר העבודה לחתום על התקנות שמסדירות את ההנחות לכלל המעונות בנפרד מילדי האברכים. כקלף מיקוח, זה משמר בידיו את האופציה להוסיף ולהיאבק, אך מי שמשלמות את המחיר, כמימון ביניים, הן עשרות אלפי משפחות הזכאיות להנחה, כשלושים אחוז מהן, משפחות חרדיות.
את ההנחה יקבלו המשפחות רטרואקטיבית, אך בשלב הזה, ללא תקנות חתומות שמאפשרות להעניק את ההנחה בפועל, הן משלמות בכסף מלא עבור מעונות היום. "אי אפשר להמשיך כך, חייבים למצוא פתרון גם אם מדובר בחקיקה מהירה שמעניקה את ההנחה לפי זכאות האם ללא קשר לאב", אומר בן צור שמסרב לאבד תקווה. לחקיקה מסוג זה אמור להימצא רוב, ללא קשר לנושא הגיוס, אך כבר למדנו שבממשלת הימין הזאת, אין רוב אמיתי לעניינים הנוגעים לחרדים.
מיהו הגורם המשפטי שמעלה את גובה הלהבות ומכוון את הלהביור לכיוון החרדים? בניגוד לרושם שנוצר כביכול היועמ"שית גלי בהרב-מיארה מפעילה את המשנה גיל לימון, בפועל המציאות קצת שונה.
"גלי בהרב-מיארה יוצאת מהכלים ומרימה את הקול", מתאר אחד משרי הממשלה, "כשזה מגיע לתחום הסמכות שלה. שם היא לא מצליחה לשמור על קור רוח. בניגוד אליה, גיל לימון שומר תמיד על טון ענייני, אי אפשר להפיל אותו בבורות כמו האריס את טראמפ בעימות, ודווקא בגלל זה, הוא הרבה יותר מסוכן".
המסקנה של השר היא, שזו לא היא, אלא הוא. "מהלימון הזה", אמר, "אין שום סיכוי שנראה לימונדה". אם לא נראה בקרוב שינויים דרמטיים בהרכב הקואליציה, ייתכן מאוד שהאמירה תהיה רלוונטית בנוגע לממשלה כולה.