איך נהפוך יצירתיים יותר?
כולנו מכירים אנשים יצירתיים, גם אם היצירתיות שלהם אינה מתבטאת באותה דרך. זו יצירתית להפליא במשלוחי המנות שהיא מתכננת כל שנה, אחרת יצירתית במשחקי החברה והתוכניות שהיא מכינה לכל מפגש חברתי, ושלישית יצירתית בפתרונות שהיא מוצאת לאתגרים שונים בגידול הילדים.
השווה לכל הטיפוסים היצירתיים הללו הוא היכולת שהם מפגינים, לפחות בתחומים מסוימים, לחשוב מחוץ לקופסה ולא להיצמד לשבלונות קבועות.
כולנו יודעים להעריך יצירתיות באחרים, וכמהים לטפח אותה בעצמנו ובילדינו. אבל האם זה אפשרי בכלל? שיטה חדשה שפיתחו שני חוקרים אמריקאים ונוסתה בהצלחה על חיילים בצבא ארצות הברית, טוענת שאכן כן.
השיטה החדשה מבוססת על 'תאוריית הנרטיב', או במילים פשוטות יותר: סיפורים. בבסיס השיטה עומד הרעיון שאנשים הופכים יצירתיים אם הם משתמשים בכלים שילדים ואומנים משתמשים בהם בטבעיות: ממציאים סיפורים על עולמות אלטרנטיביים, מחליפים זוויות מבט ומייצרים פעולות בלתי צפויות.
השיטה הנרטיבית עובדת, אומר פרופ' אנגוס פלצ'ר מאוני' אוהיו סטייט, מאחר שהיא מכירה בעובדה שבבסיסם כל בני האדם הם יצירתיים.
"כחברה אנחנו לא מעריכים מספיק את היצירתיות של ילדים ושל אנשים רבים אחרים כי אנחנו מאמינים באובססיביות שיש פשוט אנשים שיצירתיים יותר מהשאר. אבל המציאות היא שאנחנו פשוט לא מאמנים את היצירתיות שלנו נכון".
פלצ'ר ועמיתו, מייק בנבנישטה, פיתחו שיטה לאימון יצירתיות שנוסתה קודם כל בצבא ארצות הברית, ובהמשך על סטודנטים במגוון מכללות ועל מספר חברות מובילות בארה"ב.
השיטה הנפוצה עד היום לפיתוח יצירתיות מתייחסת למוח כמו מכונת לוגיקה ומתבססת על תרגילים שמבקשים להרחיב יכולות פתרון בעיות, חשיבה אנלוגית וזיכרון עבודה. הסיבה שהיא לא השיגה הצלחות גדולות, טוענים החוקרים, היא משום שהתרגילים לאימון יצירתיות בשיטה זו נסמכים על דאטה ומידע על בעיות והצלחות מהעבר. "מה שלא ניתן לעשות בדרך הזו זה להכין אנשים לאתגרים חדשים שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה היום".
במקום זאת, הגישה הנרטיבית נעזרת ברבות מהטכניקות שמשמשות סופרים כדי להמציא סיפורים. אחת מהן היא לפתח עולמות חדשים. לדוגמה, עובדים בחברה מסוימת התבקשו לחשוב על הלקוח המוזר ביותר שלהם – ואז לדמיין עולם שבו כל הלקוחות הם כאלה. איך הם היו משנים את העסק כדי להתאים אותו לעולם כזה? מה יהיה עליהם לעשות כדי לשרוד?
טכניקה אחרת היא שינוי זווית ראייה. כך למשל, מנהל בחברה נדרש לפתור בעיה מסוימת שהוצגה לו כשהוא חושב כמו חבר אחר בצוות – רואה החשבון, למשל.
השימוש בטכניקות כאלה, מדגישים החוקרים, אין פירושו שהתרחישים שבהם יתאמנו הנסיינים אכן יתרחשו במציאות. "יצירתיות היא לא עניין של ניחוש העתיד נכונה. היא פותחת אותך לדמיין אפשרויות שונות באופן קיצוני, וכשמתרגלים לעשות זאת, אפשר להגיב מהר וביעילות לשינויים כאשר הם קורים".
פלצ'ר מציין שהגישה הנרטיבית לאימון ביצירתיות דרך סיפורים מזכירה את היצירתיות של ילדים קטנים – והמחקר מראה שילדים קטנים הם בעלי דמיון יצירתי יותר ממבוגרים. אולם יכולתם של ילדים למלא משימות יצירתיות מתדרדרת אחרי ארבע או חמש שנים של בית ספר, לפי רוב המחקרים. הסיבה היא שבבית הספר מרגילים אותם להשתמש באופן אינטנסיבי בזיכרון, בלוגיקה ובסמנטיקה – ולא ביצירתיות. הגישה הנרטיבית ליצירתיות מסייעת לאלה המשתמשים בה לשחזר את היצירתיות שהם הפסיקו להשתמש בה עוד בהיותם תלמידי בית ספר.
אחד היתרונות הגדולים עבור ארגונים שמאמנים עובדים ליצירתיות, מסכמים החוקרים, היא שהם לא נאלצים יותר לחפש נואשות אחרי 'עובדים יצירתיים'.
"ניסיון להביא עובדים יצירתיים לחברה יוצר בעיות, כי אנשים שהמנהלים מזהים כיצירתיים הם כמעט תמיד אנשים שדומים להם עצמם, וכך מפתחים קונפורמיות במקום מקוריות. עדיף לשכור קבוצה מגוונת של אנשים ולאמן אותם ליצירתיות. כך נוצרת תרבות ארגונית שמזהה שיש כבר אנשים יצירתיים בארגון שאנחנו לא ממצים את הפוטנציאל שלהם".
חוקרים מושג
תובנה
תובנה היא תופעה קוגניטיבית המתארת הופעה פתאומית במודעות של רעיון, נקודת מבט או פתרון חדש. התחושה המלווה לתובנה מכונה לעיתים 'חוויה אהא!' יצירתיות מלווה לעיתים קרובות בהתרחשות של תובנה. לרגעים של תובנה מלווה תחושה מהנה, שחוקרים מסוימים משערים שהיא חלק ממנגנון התגמול שמעודד אותנו לדבוק בחשיבה יצירתית. מנגנון זה יכול להסביר מדוע אנשים אוהבים לשחק במשחקים שבהם רווחים רגעי תובנה, כמו תשבצים, סודוקו וכדומה.
