אברהם קאפ
כ"א תמוז התשפ"א
מצוות 'ונשמרתם' היא חיוב מן התורה. הגיע הזמן שהמודעות שלנו לנושא תהיה בהתאם
בכל שנה זה חוזר על עצמו; ימי בין הזמנים מגיעים, ובחלל תלוי החשש מפני האסון הבא שעלול להתרחש ח"ו. כאילו זו מסורת הנהוגה אצלנו מאז ומקדם, שבבין הזמנים חובה להקריב קרבנות אדם. תאונות דרכים, טביעה או התייבשות מופיעות תדיר כסיבות המוות הנוראות.
אולי באמת הגיע הזמן שנאמר למשחית הרף?
אולי באמת כבר באה השעה שנצעק די?
מבלי להיכנס להאשמות על מקרה ספציפי, כולנו יודעים שהמודעות לבטיחות אצלנו צריכה חיזוק. לא פעם מדווחים צוותי חילוץ על כך שהם מצאו בחורי ישיבה או משפחות חרדיות שיצאו למסלולי הליכה ארוכים בחום הקיצי הלוהט, כשהם מצוידים בליטרים בודדים של מים עבור קבוצה המונה עשר נפשות ויותר.
אפשר לכנות את התופעה הזאת בהרבה מאוד כינויים. אפשר לקרוא לה 'הפקרות', או 'חוסר אחריות', ומי שיתעקש יוכל למצוא שלל ביטויים נעימים עוד פחות כדי להגדיר את התופעה. לדעתי, מדובר פשוט בחוסר יראת שמים.
שוב, אני לא מפנה את דבריי לאנשים ספציפיים, מי אני שאדון ואשפוט אנשים. אני מדבר על התופעה בכללותה; על ההתייחסות קלת הדעת לנושאים של שמירת החיים והזהירות מפני הסכנה.
התורה ציוותה עלינו להישמר מאוד לנפשותינו.
זהו ציווי אלוקי, שאנחנו מחויבים אליו לא פחות מהציווי ליטול ארבעה מינים ביום טוב ראשון של חג הסוכות למשל.
זהו ציווי שמימי שאנו מחויבים אליו לא פחות מהציווי לשמוע קול שופר בראש השנה, או להניח תפילין כל בוקר ולהימנע ממלאכה אסורה בשבת.
אז למה את האתרוג אנחנו בוחנים בזכוכית מגדלת, ממששים ובודקים מכל הכיוונים, ואת כללי הבטיחות לפני היציאה לטיול אנחנו אפילו לא טורחים לקרוא?
למה כשקול השופר נשמע בבית הכנסת, כולנו מתעטפים בטליתות, שומרים על דממה מוחלטת, מטים אוזן בקשב רב לקול התקיעות, ולעומת זאת כשמתריעים באוזנינו על הסכנה של כניסה לבריכת מים מבלי לדעת שחייה, אנחנו אוטמים אוזנינו משמוע?
למה בשבת אנחנו מתרחקים מכל צל של ספק איסור, מכינים הכל מבעוד מועד ולא מעזים אפילו לחשוב על האפשרות של חילול שבת, אבל כשמסבירים לנו שלצאת לדרך בלי כמות מספקת של ארבעה ליטר מים לאדם, אנחנו מגחכים בזלזול על אותם 'תמימים' ו'טיפשים', שמצייתים להוראות וכורעים תחת נטל המשא הכבד של ארבעת הליטרים שעל גבם?
האם המצווה של שמירת הנפש וקדושת החיים אינה שווה את המאמץ כמו אותן מצוות אחרות שעליהן אנחנו מוסרים את הנפש?
האם למישהו מאיתנו יש את הדירוג הסודי של הדיינים בישיבה של מעלה, והוא יודע איך לדרג מתן שכרן של מצוות? על סמך מה הוא קבע שדירוגו של האתרוג גבוה יותר מהמצווה להישמר ולהיזהר, או שחילול השבת חמור יותר מהאיסור לסכן את חייו של יהודי אחר חלילה?
למה המצווה הזאת, של 'ונשמרתם' נמצאת מחוץ למעגל הזה של דקדוקי המצוות?
ואולי זה לא חיסרון ביראת שמים, אלא פשוט חוסר מודעות. על זה בדיוק אני זועק זעקה גדולה ומרה. בואו ונעלה את המודעות! זה בידינו. אנחנו אלו שמעצבים את המודעות הציבורית. אם נדבר על זה יותר, אם נדרוש את זה בצורה תקיפה יותר מהצוותים החינוכיים ומהילדים עצמם, אם נבהיר לבחור היוצא לטיול שמוטלת עליו שליחות עליונה לקדש שם שמים, לעשות את רצון השם ולחזור הביתה בשלום מבלי שהוא שם את עצמו במצב של סכנה אפילו פעם אחת במשך כל היום, אם נצליח להחדיר את זה בלב הילדים שלנו ובלב הסובבים אותנו – או אז נוכל לומר שעשינו את כל אשר לאל ידינו כדי למנוע את האסון הבא.
רק שבוע שעבר התבשרנו על מותו הנורא של הבחור הצדיק נחמיה אהרוני ז"ל, האחרון ברשימת בחורי החמד שנהרגו בטיולים. בואו נדאג ונתפלל שלא יבואו שמות חדשים חלילה וחלילה, ויתייצבו מאחוריו באותה רשימה של אבל ושכול.
- הכותב הוא יו"ר 'עזרת אחים' ומפקד זק"א בית שמש
