עידית דניזק

ליל ח' בסיוון התשפ"ב במליאת הכנסת, נראה כמו תיקון ליל שבועות שנדחה בשתי יממות. בשעה שקול אורלוגין קרא חצות התנקזו כל היצרים והאינטריגות אל שתי הצבעות. האחת, הארכת התקנות לשעת חירום ביהודה ושומרון (התקש"ח) שמאפשרות לאזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו, לגור בחוץ ולהרגיש בפנים. השנייה, ההצבעה בעד מינויו המחודש של ח"כ מתן כהנא לשר לשירותי דת, אחרי שהתפטר מתפקידו, כזכור לרע, כדי לדחוק ממשכן הכנסת את יום טוב כלפון הנורווגי. זה האחרון, אגב, הוסיף להסתובב גם השבוע במסדרונות הכנסת כחבר 'ימינה', כשהוא מקפיד להפטיר מוריד הטל, על כל יריקה.

לתקש"ח עוד נידרש בהמשך, אבל בואו נתחיל דווקא מהסוף, מהשעה 1:16 אחר חצות. הקואליציה יזמה את ההצבעה על מינויו של כהנא, ברמת ארגון ותכנון של חגיגות ל"ג בעומר במירון. אם בהצבעה על התקש"ח הכוכבים הנופלים היו חברי הכנסת הערבים, גנאים מרע"מ וזועבי ממרצ, שחצו את הקו והתנגדו, הרי שבהצבעה השנייה דרך כוכבה של עידית סילמן.

סילמן שמקפידה ללכת בין הטיפות מאז פרישתה מהקואליציה בערב חג הפסח, כדי שלא לאפשר ל'ימינה' להכריז עליה פורשת, 'בינטטה' את בנט בהצבעה הראשונה – כשהדליפה לתקשורת כי בכוונתה להצביע נגד התקנות. המידע הזה, עשה סוף להתלבטות של גנאים וזועבי ושכנע אותם להתנגד לחוק. "אם סילמן מתכוונת ממילא להצביע נגד ולהפיל את החוק, מה פתאום שאצביע בעד והנצחת הכיבוש תירשם על שמי?" אמר למנסור עבאס, שעוד ניסה לעצור בגופו את האבנים המתגלגלות במפלגתו.

לוח האותיות העברי הרים את תרומתו הצנועה. ההצבעה הייתה שמית ושמו של מאזן גנאים הוקרא לפני שמה של סילמן, שנותרה במסדרון וערכה מאזן. בתום ספירת הקולות הראשונה, כשהתברר שהניצחון של האופוזיציה הוא בנוק-אאוט של 58-52 ולא בנקודות, והיא הבינה כי גם בהיעדרה הקרב יוכרע לטובת האופוזיציה, היא נותרה מחוץ למליאה.

נפתלי בנט שישב נטוע במקומו ונראה כעציץ על כיסא ראש-הממשלה – אם להשתמש במטבע הלשון שטבע בשעתו יוסי שריד – זיהה הבזק של תקווה בנפילה הראשונה. כשביקש מסילמן בישיבת סיעת 'ימינה' לשבת ביחד כדי לדון בהצבעתה והבהיר כי יומנו פנוי, קיבל תשובה צינית הולמת ולפיה הגברת צריכה לבדוק את הלו"ז. כשנעדרה מהמליאה בהצבעה הראשונה על התקש"ח, קיווה בנט שכך תנהג גם בהצבעה השנייה על מינויו של כהנא, אחרון נאמניו בסיעה, בלשכה, בממשלה ובפוליטיקה הישראלית כולה.

בנט ניגב את הרוק אחרי שהפסיד בהצבעה על התקש"ח, ותלה את הרטיבות במצחו בזיעה הניגרת. בהינד ראש הוא אישר ליו"ר הקואליציה להכריז על ההצבעה כהצבעת אמון, על מנת לסנדל את סילמן שנזהרה עד לאותה הצבעה מלהצביע נגד הממשלה, ובכך לאפשר לקואליציה לצאת מהלילה בתוצאת תיקו.

אבל סילמן הפתיעה – את הקואליציה ולא את האופוזיציה. כשמזכירת הכנסת סיימה לקרוא בשנית את קולות הנעדרים מהסבב הראשון של ההצבעה, היא נכנסה מהפרסה שבקצה המליאה לתוך האולם ובקול ברור השיבה: "נגד". התמונה שלכדה את העין מייד לאחר מכן, זה לעומת זה, הייתה של ספיקת הכפיים בשולחן הממשלה אל מול מחיאות הכפיים של ח"כי האופוזיציה. "לא למחוא כפיים", קרא יו"ר הישיבה ח"כ גנזבורג מ'כחול לבן' והעביר את החגיגות למסדרון. איך שגלגל מסתובב לו. רק לפני חודשיים, סילמן שתפקדה כיו"ר הקואליציה, עוד דילגה במליאה מח"כי 'יש עתיד' לרע"מ ונראתה כמו שביס אדום שבנט מנופף בו מול האופוזיציה. יש קונה עולמה בשעה אחת – אחר חצות.

*

תשובה מאהבה

רגע אחרי שקראה "נגד", התמקדו המצלמות בשיח שניהלה סילמן בקצה האולם, עם הח"כ שכבר הופרש, עמיחי שקלי. בהוויה אלטרנטיבית, שכמעט והפכה למציאות, השניים הללו היו כיום חברי סיעה משותפת, אולי משוריינת בליכוד, המצויים בעיצומה של מערכת בחירות. הקול הנוסף שכבר ישב עימם במטרה לסגור פינה, היה ח"כ אביר קארה מ'ימינה'. וליתר דיוק: הסיכום המקורי היה בכלל בין שקלי לקארה, כאשר סילמן הייתה הצלע השלישית שאמורה הייתה לתת את קולה לצורך ההתפלגות מהסיעה.

רק שאז, באותו מפגש לילי בין השלושה, התברר לגברת שבניגוד למה שנמסר לה תחילה כמידע יצוק מפיו של קארה, היא לא תוכל להתפלג מהסיעה החדשה ללא הסכמת השלושה, מה שהוביל לוויכוח קולני בין המשתתפים. בסיום אותו ליל סכינים, במה שנראה אז כקומדיה של טעויות שעשתה האופוזיציה, נטרקה הדלת על אצבעותיו של קארה, ובמקביל, נפתח החלון בלשכתה של שקד שניצלה את הרגע – בעוד משבר קואליציוני שהיא בלמה בגופה – כדי ללכד שורות עם קארה ואורבך.

ברטרוספקטיבה של חודש ימים, ניתן לקבוע שהפספוס הזה – עשה לסילמן ואולי לאופוזיציה כולה, רק טוב. כשקיבלה את ההחלטה הראשונה לערוך ביעור חמץ אישי וציבורי בערב חג הפסח, סילמן ידעה שבתוך המחנה יטילו ספק במניעיה. במחשבה תחילה, היא דאגה עוד באותו לילה ובטרם יצאה ההודעה, להיפגש גם עם נתניהו וגם עם סמוטריץ' – כדי לקבל מהשניים תעודת הכשר שתעיד כי מדובר בביעור חמץ, ולא במכירה עם תמורה ברורה.

אילו קארה היה מצטרף בו בלילה, סילמן הייתה נתפסת ציבורית כמי שקופצת מעגלתה המתרוקנת של הקואליציה לעגלה המתמלאת של האופוזיציה, ומואשמת באופורטוניזם, גם בקרב הבייס הימני ולא רק בתקשורת המגויסת משמאל. לכתה במדבר האופוזיציוני, במשך יותר מחודש ימים, כשהארץ המובטחת לא נראית באופק וב'ימינה' אף מאיימים בהפיכתה ל'פורשת', הוכיחה למחנה, שהאישה עשתה צעד אידיאולוגי ולא כיסאולוגי. ואם יש משהו שמאפיין את הלב הרחב של המחנה האמוני, זוהי יכולת ההכלה והסליחה שממנה נהנים בעלי תשובה. במחנה המסורתי התשובה היא תמיד מאהבה – אהבת המגזר.

מוטב מאוחר: גם לאופוזיציה כולה, כלל לא בטוח שהתמהמהות הנפילה – עושה רע. המנדט השישים ואחד שלא הושג בארבע מערכות בחירות, נראה יותר ויותר בר השגה, ככל שהקואליציה ממשיכה לקרטע ולהיכנע לח"כים הערבים, מהצבעה להצבעה. כמו הכבדת לב פרעה, שהעצימה את ניסי מצרים, כך משך הזמן שבו פועלת הממשלה על פי צו המצפן הערבי, מסייע להצלחת המערכה הבאה. הסיסמה 'נתניהו טוב ליהודים', תחדש את ימיה ותגרוף קולות בחלוף כמעט שלושה עשורים.

*

החשוד המיידי

השאלה מה רוצה גדעון סער – היא חידה שטרם פוענחה גם אחרי התבוסה במליאה. מי שהעריך כי סער כיוון מלכתחילה להפסד שיצדיק את פירוק הממשלה וחבירתו לליכוד כבר בקדנציה הנוכחית, הופתע אל מול עוצמת האש שכיוונו סער, אלקין ומיכל שיר נגד נתניהו, מעל דוכן המליאה השבוע. כך לא נראה כבאי בדרכו לזירה, אלא פירומן שמחפש את הדלקה הבאה.

ההופעה של סער בערוצים למחרת ההפסד במליאה, הריחה כמו תרגיל שיצא משליטה. סער עשה נכון מלכתחילה, כשזיהה את הקלקולים וקבע סדר יום מימין, אבל משהו בדרך התפספס. תוכנית העבודה הייתה כנראה להוליך את המערכת הפוליטית עד לקצה, ולהעביר את התקש"ח בלחץ של צבת על חברי הקואליציה משמאל באמצעות לפיד, ועל חברי האופוזיציה באמצעות תומכיו במועצת יש"ע. ספק אם סער חזה נפילה כה כואבת, ולא בקרב צמוד אלא בתוצאת סוויפ.

הוכחה נוספת לכך שסער מעוניין להעביר ולא להפיל את התקנות, יכלו לספק חברי הכנסת החרדים שאליהם הגיעו השלוחים הבהולים. "פעם ראשונה שהרגשתי כמו חבר כנסת ערבי", אמר לי השבוע בחיוך ציני אחד מחברי הכנסת ב'יהדות התורה'. "מה לא הציעו לנו? תקציבים, ביטול גזירות, מכל הבא ליד, רק שנתמוך בתקש"ח".

כולל ביטול רפורמת הטלפון הכשר? שאלתי.

"את כל הקווים במדינה הם הסכימו להפוך לכשרים, אם רק נחצה את הקווים", השיב והזכיר באיזו מפלגה מכהן שר התקשורת ולמי הוא מחויב לשמור אמונים: "הרי הנדל מחויב לסער". לא בטוח אגב, שיועז הנדל המתנהג כמו שחקן חופשי – היה מאשר את ההגדרה.

ב'יהדות התורה' לא מכחישים ששמעו את ההצעות מכיוונו של סער, כמו חתן הבורח מבשורה, שאינו מעוניין בשידוך אך נהנה מעצם המרדף של שדכן מכובד המפציר בו ומחלה פניו. "היה ברור לנו שהתשובה היא: לא. ולא רק בגלל ההחלטה שהתקבלה בפורום ראשי האופוזיציה, אלא בגלל שזו הצבעה דרמטית ליציבות הממשלה שאנו רוצים בנפילתה".

מי שישבו מטעם 'יהדות התורה', בחדר שבו התקבלה ההחלטה שלא לנהל מו"מ על החוק, היו חברי הכנסת גפני וליצמן. זה האחרון שפרש השבוע לקראת אישור הסדר הטיעון, כבר לא השתתף במגעים ובהצבעה השבוע.

שני החשודים המיידיים בעסקה היו חברי הכנסת פרוש ואייכלר. פרוש שצפוי להחליף את ליצמן כנציג 'אגודת ישראל' בפורום ראשי הקואליציה, דחה על הסף את ההצעות שהתגלגלו מכיוונו של שר המשפטים, מה שאי אפשר לומר על ח"כ ישראל אייכלר.

אייכלר מצידו מביע תרעומת על ההליכה בסך אחרי נתניהו, תוך שהוא מכחיש ספציפית את המידע על סיכום שכבר הושג, בנוגע להימנעותו בהצבעה בתמורה לסל הטבות. אפשר לומר בלשון המעטה, שח"כ אייכלר יתקשה להשיג אליבי להכחשותיו בקרב חבריו לסיעה. "אני יודע שהייתה נכונות ללכת על הסדר", אמר לי ח"כ ב'יהדות התורה', "אבל זה בסוף ירד מהפרק כי בקואליציה הבינו שגם אם אייכלר יימנע, התקנות לא יעברו".

היו או לא היו הבנות ראשוניות, דבר אחד בטוח – והוא מתחדד ביתר שאת אחרי לכתו של ליצמן: משהו בקשר הפנים-סיעתי ב'אגודת ישראל' חייב להשתנות. הקו הפנימי משובש ונדרשת בדחיפות רפורמה שתשפר את הקליטה בין לשכות החברים. לתשומת לב ועדת הרבנים החדשה לענייני תקשורת…

*

שורפי הגשרים

בוויכוח התלמודי במסכת בבא קמא האם שמין את תשלומי הנזק בעידית של ניזק או של מזיק, הוכרעה השבוע הסוגיה: עידית דניזק ודמזיק כאחד. נפתלי בנט, המזיק הגדול למחנה הלאומי, נראה השבוע הלום קרב, כמי שספג נזק חסר תקנה ונותר בדד במפלגתו שלו.

המצב הנפשי שבו האיש נמצא, לאחר שכל אנשי לשכתו וח"כיו עזבוהו והותירו אותו בודד במעונו המבוצר ברעננה, בא לידי ביטוי במלוא העוצמה והעליבות כאחד, במניפסט הארוך שהאיש פרסם בערב חג השבועות, תחת הכותרת "איגרת לרוב הציוני הדומם". עשרים ושבעה עמודים עם עשרות אלפי מילים, בטקסט טרחני שלעומתו 'איך לנצח מגפה' – הכרך הראשון בסדרה המשמימה, נראה כמו סיפור מתח בלשי.

אם לסכם את הטקסט נוטף השנאה כלפי המחנה האחר – שמתוכו בא וממנו קיבל את קולותיו אך לפני שנה, בנט למעשה הזהיר מפני חורבן בית שלישי, אם המושכות יינטלו מידיו, ועורר גיחוך אפילו בקרב שרידי מפלגתו. לא שקד, לא אורבך ולא פינטו, ובוודאי לא מי משרי ממשלתו – טרח לשתף את הטקסט, המביך ברמתו והמעיק בסגנונו.

כששרי הממשלה נשאלו מה דעתם על האיגרת של ראש-ממשלתם, הם השיבו כמו בחור ישיבה שעשה שטייגען כל ליל שבועות, ובסיום התפילה נשאל על תוכן מגילת רות – שאת קריאתה העביר בשינה עמוקה על הסטנדר. בנט, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הקודש לחול, מעייף גם את מי שסיים זה עתה שנת לילה עמוקה.

"הבחירה בידיכם", מסתיימת האיגרת של ראש-הממשלה המנותק בתולדות ישראל – אפרופו היסטוריה יהודית – כאילו הבוחר לא אמר את דברו כשהעניק לו שישה מנדטים, וגם זאת על סמך הבטחות שהופרו, זו אחר זו. בנט באישיותו עונה על שתיים מתוך שלוש ההגדרות שאמרו חז"ל על מי שאין הדעת סובלתן: דל גאה ופרנס המתגאה על הציבור. נתניהו נתקף במגלומניה אחרי עשור בשלטון, בעוד בנט, אחרי שנת כשל, כשממשלתו, מפלגתו ולשכתו מתפרקות בין אצבעותיו, מתייחס לעצמו כאל בונה הבית השלישי ונביא זעם המטיף מוסר. הוא אשר דיברנו: פרנס דל מצביעים המתגאה על הציבור.

האיש שנהג לתאר איך החזיר את הכיפה לראשו בעקבות ההסתה נגד המגזר הדתי אחרי רצח רבין, עושה כיום למגזר שממנו שאב את כוחו, את אותה דה-לגיטימציה. בעודו מדבר על שנאה, הוא יורק אש וגופרית על ציבור מצביעיו שבהם תקע סכין. וכי מה עבר במוחו כשחיבר את הטקסט ההזוי על שנאת האחים מימין, ובאותם רגעים ממש החריש למשמע דברי הנאצה של ליברמן נגד לומדי התורה? אין לתאר את העליבות וצרות המוחין. כך נראה ראש ממשלה בלי עמוד שדרה חולייתי וללא חוט שדרה עצבי.

אחד ממקורביו לשעבר שחצו את הקווים, וכאלה יש רבים, סיפר לי איפה הייתה נקודת השבר מבחינתו. "זה קרה כשבנט סימן במליאה לנתניהו עם האצבע על המצח, סימון של טרללה", הוא אמר והסביר, "הבנתי באותו רגע שהוא איבד את זה, שאין לו תקומה ואין דרך חזרה. אמרנו לו כמה פעמים, אל תעלוב בימין הפצוע, אל תצלוף במליאה בנתניהו. תשדר איזושהי צניעות, של מי שעשה צעד שנכפה עליו. תתנהג כמו גנץ בממשלת ביבי שכל הזמן הציג פנים חמוצות, כמי שעשה מעשה אך ורק כי לא הייתה ברירה. אבל הוא התעקש להמשיך לחגוג כאשר כל מצביעי הימין ישבו באבל ובפנים נפולות. ואחר כך באו הטקסטים ההזויים נגד הימין המפלג, שהיו אימוץ מלא של תאוריית השמאל. בשלב הזה, זו כבר לא הייתה הרפתקה פוליטית, אלא המרת דת על מלא ואימוץ תאוריית השמאל הפרוגרסיבי, וכאן לא יכולתי להישאר אפילו דקה".

כל נטישה ועזיבה בלשכת בנט, עושות טוב על הנשמה, אך עם הפנים קדימה לחיבורים עתידיים, דומה ש'חשדהו וכבדהו', היא המידה הראויה שיש לנקוט כלפי מי שבורח מהספינה הטובעת. בפרפרזה לאמרת חז"ל, ניתן לומר על שורפי הגשרים בלשכת ראש-הממשלה: גשרים ששרפו, לא שרפו אלא לצורך עצמם.