על פי התהום

1

קורא מסוים שיגר בשבוע שעבר מכתב נזעם למערכת. איך, הוא שאל, אתם מאפשרים לכתוב כאן את מה שנכתב?

משהו בגישה, במיוחד בהקשר, מביא אותי להשיב לו:

הביקורת התייחסה לטור ספציפי שנכתב כאן לפני שבועיים. מחציתו עסקה בפשרת הנשיא, בחשיבותה ובהיתכנותה, מחציתו האחרת עסקה באחריות המוטלת על האופוזיציה להתכנס לפשרה.

בין שורה למקרא נכתב גם כי ניגוד העניינים המוטל על נתניהו ומונע ממנו, לכאורה, עיסוק במאמצי ההידברות, אינו רלוונטי, שכן, לדעתי, הוא לא האדם שיכול לאחות את הקרע בעם.

אין צורך להצטדק. כמי שנמנה עם עורכי העיתון, אני מזמינו לנסות את מזלו ולפרסם את עמדתו והשקפתו. אם יימצאו ראויים תחבירית ולשונית לפרסום, יפורסמו.

האמת שהוא אינו צריך לטרוח יתר על המידה. עמדותיו משתקפות מטובי הכותבים בעיתון על מגוון חלקיו. רק זאת יש לומר: חשוב שגם למצדדים בדעה אחרת תינתן במה.

כמות המכתבים שאני מקבל מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. אין ספק כי מרבית הציבור החרדי מצדד בעמדה פוליטית מוגדרת ומגודרת, אבל מתברר שישנם רבים, מיעוט גדול, שראייתם הפוליטית מורכבת יותר. היא איננה שחור ולבן. ומה שהכי מפתיע: המשוב הזה מגיע מזרמים מרכזיים בציבור שלנו.

מדור זה מתפרסם יותר מעשור. מאות טורים, אלפי מילים. בשטח ומתחת לפלורסנט; מלשכות פוליטיקאים בארץ ומחדרי פרלמנט בנכר; מגבולות ישראל ומגבולות איראן, אוקראינה, ארמניה ואזרבייג'ן; מהפרברים בפריז ומהרובע הניאו־נאצי בברלין; ממהומות הדמים ברמלה ומהמוקטעה ברמאללה.

לא שבעיניי הדבר פסול, אך מעולם לא הובעה כאן עמדה מדינית הנוטה שמאלה. מדור זה מבטא עמדות ימין מובהקות מכיוון שזו דעתו של כותב השורות. מנגד, וללא סתירה, זה כמה שנים, במיוחד מאז בחירות 2015, מובעת כאן דאגה עמוקה לאחדות העם ולעתיד המדינה. האצבע המאשימה מופנית לכתובת מאוד מסוימת. ומה לעשות, לצערי העמוק – ואני אומר את זה ללא גרם של ציניות – ככל שהשנים נוקפות והמציאות נהיית כאוטית יותר מתברר, לי ולעוד מחצית מהעם, שהכתובת הזאת ראויה לקרדיט שניתן לה.

לגיטימי להסכים עם הטיעון ולכפור במסקנה. אבל חשוב שידעו הקוראים, מצד זה ומהצד שכנגד: הדברים נכתבים מהלב. לאיש אין בעלות על הצדק או ההיגיון. עדיפה אמת פנימית ומצפן ביד, על פני אצבע מתנופפת ברוח. גם אם טועה הכותב, ראויים דבריו להיכתב אם הוא משוכנע בכל ליבו שאמת דיבר וכתב.

הרבה יותר נוח לברוח לנושאים אחרים. ולא חסרים כאלו (השבוע למשל חלפו 70 שנים בדיוק מאז מותו של סטאלין; בשבוע שעבר חלפה שנה מאז פרצה המלחמה באוקראינה). אך לנוכח המציאות הכאוטית, שרק הולכת ומחריפה, אין מנוס מלהציג גם את צידו השני של המטבע.

זאת חוכמה מאוד קטנה לצרוך רק את מה שנוח ולהתעלם מהתמונה הכוללת.

"כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב", אמר קהלת. ועל זה הוסיף הרבי מקוצק זיע"א: "יוסיף מכאוב, העיקר שיוסיף דעת". חשוב וראוי, שמי שחפץ בכך יקבל זווית נוספת על האירועים וייעבד את השקפתו אחרי שנחשף גם לקולות אחרים.

מ־2019 אנחנו מסוחררים מלופים אין סופיים של מערכות בחירות. לתומנו חשבנו שבכך זה הסתכם; מתברר שהמנה העיקרית עוד לפנינו.

משכך, אך מתבקש שכולנו נחפש את הסיבה והמסובב. מיהו זה ואיזהו שבשלו כל הטירוף הזה? מי הגורם שראוי לביקורת נוקבת על שגרר מדינה שלמה לפי התהום?

במהלך ארבע השנים האחרונות עסקנו רבות בשאלה הזאת. צד אחד חזר וטען: כל מי שאיננו בנימין נתניהו. ב־2015 זה היה יצחק הרצוג, אחר כך בני גנץ, אחר כך יאיר לפיד, אחר כך נפתלי בנט ואז שוב לפיד, באמצע גדעון סער, זאב אלקין ובני בגין, וחוזר חלילה. זאת עמדה סופר־לגיטמית. אולם במידה שווה לעמדה הגורסת שאם כל כך הרבה אנשים, שמרביתם עבדו איתו יחד שנים רבות ומחציתם ימניים ממנו עשר מעלות, נפלטים על כורחם לצד השני של המתרס – הדבר מלמד משהו.

לכל אורך הדרך חזרה כאן על עצמה העמדה הטוענת כי הסדקים שהולכים ונפערים בחברה הישראלית, כתוצאה ממערכות בחירות תכופות, יביאו בסופם לקרע חסר תקנה.

בערב הבחירות האחרונות כתבתי כי סגנונה של האופוזיציה היוצאת עלול להביא לתנועת מטוטלת חריפה שתקריס את הבית על כולנו; גם חוקי התנועה של ניוטון גויסו למשימה.

לצערי הגדול, לא הערכתי את חומרת הדברים.

הבית קרס. בתוך שבועות בודדים החברה הישראלית תשנה את פניה מקצה לקצה; בעוד כמה שבועות איש מאיתנו כבר לא יעסוק באשמים.

אנחנו לא בדיוק בני־הסמכא לקבוע עד כמה חמור 'מכתב הסרבנים' שפורסם השבוע. נוח לנו בעניינים אלו להישען על בכירים בצה"ל, חלקם חברים באופוזיציה, שמתנגדים לרפורמה המשפטית, מזהירים מסירוב פקודה ונבעתים מהמחשבה שהטייסים יממשו את איומם.

הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט נזעקו. מדובר בטייסים שהוכשרו במשך עשרות שנים לבצע פעולות מורכבות הרחק מגבולות הארץ. אם הם לא יהיו שם, איש לא יוכל לעשות זאת במקומם. לא מדובר בטייסי אל־על שמסרבים להטיס את ראש הממשלה ורעייתו; ולא מדובר בטיסות סופ"ש לפריז או רומא. להם אין ממלאי מקום.

הצבא ומערכת הביטחון יכולים להיערך כמה שהם רוצים לתקיפה אפשרית במתקני הגרעין של איראן, אבל הטייסים האלו הם היחידים שיכולים לבצע את המשימה.

בעיניי לא פחות חמורות הן ההשלכות הפנימיות. היום זאת הרפורמה המשפטית, מחר זה יהיה ויכוח פוליטי שגרתי, ואין לדבר סוף.

מה שהיום נראה כחורבן עבור צד אחד, מחר ייראה כחורבן עבור צד שני; היום אלו טייסים מישראל הראשונה ומחר יהיו אלו גולנצ'יקים תומכי בן־גביר מישראל השנייה.

2

הרפורמה המשפטית שנויה במחלוקת. זאת עובדה. מה שלא שנוי במחלוקת היא העובדה שהצד המבקש לקדם אותה נכון לפשרות. האם בגלל חשש מפסילתה הגורפת או מפני השלכות המשבר החוקתי? זה לא רלוונטי. הלכה למעשה, הרפורמה כפי שהיא לא תקודם. רק השבוע אמר זאת בקולו יו"ר שס ח"כ אריה דרעי.

פוליטית, לא נעים להתקפל. רק שהרבה יותר לא נעים לעמוד בפני משבר חוקתי שיקפל את כולנו. לכן, הערכה ההגיונית אומרת שהקואליציה תגיש ברגע האחרון חבילת חוקים מרוככת משמעותית. כאלו שבית המשפט יתקשה מאוד לפסול אותם בנימוק שהם פוגעים בעקרונות היסוד של השיטה.

אני מעריך שראשי המחאה יודעים זאת. מספיק לעשות את האריתמטיקה המתבקשת כדי להבין שאולי הוכנסו יותר מדי עזים לרפורמה, אבל במאני־טיים כולן יישלפו ממנה.

מי שהכי נואש לפשרה היא הממשלה; מי שהכי חרד מפשרה הם ראשי המחאה. חבל מאוד שבשל שיקולים פוליטיים צרים הם אינם מושיטים יד.

אם יסרבו גם למתווה הנשיא או לפשרות מרחיקות לכת, יתברר כי לא הדמוקרטיה חשובה להם אלא הפלת הממשלה. הציבור לא טיפש. הוא ייטיב להבחין מי מונע את הסיכוי האחרון לאיחוי הקרע.

ומנגד, אי אפשר שלא להיזכר כיצד האופוזיציה הקודמת הצביעה נגד חוקי איו"ש, נגד ציבור בוחריה, רק בגלל שהדברים תרמו להפלת הממשלה.

אי אפשר גם להתעלם מהמתונים שבאנשי האופוזיציה, בני גנץ וגדי אייזנקוט למשל, שרוצים פשרה אבל חוששים להיעקץ. שוב להיעקץ.

זוכרים את נאום ה"בלי טריקים ובלי שטיקים" באותו מוצ"ש? כן, כשנתניהו גייס את משבר הקורונה לשכנע את בני גנץ לפרק את מפלגתו ולחבור אליו לממשלת אחדות. אפילו קבינט פיוס הוקם לכבוד האירוע. הספיק שבוע כדי שיתברר שגם נוסחה משפטית קשיחה, כמו זו שתפרו משפטני כחול־לבן, לא יכלה לו לקוסם רב התעלולים המפוקפקים.

אופציית האחדות התפיידה נוכח פרצה נעלמת שהמתינה בתקציב המדינה.

3

בלילה ההוא, שבו נדדה שנת המלך, התברר כי לפעמים מה שנדרש כדי להירגע הוא פרופורציות וספר זיכרונות. ממרחק הזמן הדרמה מתבררת כאפיזודה חולפת; שחקני השעה ניגפים מפני ציר הזמן.

השבוע נפגשתי עם ספר זיכרונות חי. השיחה איתו הביאה אותי להבין את הזמניות הפוליטית בישראל. להבין, להיזכר, ולקבל פרופורציות.

דברים שרק לפני כמה חודשים היו הרי גורל, היום כבר נשמעים כמו פרהיסטוריה רחוקה. כמו הקיקיון של יונה הנביא: בן לילה היה, בן לילה אבד. מה שנשאר בסוף זה רק האדם שיושב מולך, נעים סבר והליכות שבתוך חודשים ספורים הפך מחיוג מהיר בלשכת רה"מ לח"כ לשעבר הבונה את עצמו מחדש בחיים האזרחיים.

ולא יכולתי שלא להיזכר בעלייה לרגל שהתקיימה מתחת לביתו. אלו באים כדי לשכנעו לפרוש ואלו באים כדי לשכנעו לדרוש.

כולנו ישבנו אז, עיתונאים, פרשנים וסתם אזרחים וניסינו לחשוב מה עובר לו בראש.

קוראים לו ניר אורבך והוא לא מתחרט על כלום. הוא יודע ששילם מחיר כבד על הבחירה שלו, אבל הוא שלם איתה.

"הכניסה לממשלה", אמר לי, "הייתה תהליך מאד מורכב. אני באמת האמנתי שזה הפתרון היחידי; אחרת היינו ממשיכים לוף בלתי נגמר של מערכות בחירות.

"המציאות אז לא הייתה כמו המציאות היום. אני נתתי את הצ'אנס ואני לא מצטער. דחיתי כל מיני הצעות מפתות ובחרתי להישאר ישר ונאמן לעצמי".

מה קרה שם ברגע האחרון שלא קרה לפני זה?

"עבדתי צמוד עם ראש הממשלה יותר מעשור, כמנכ"ל הבית היהודי. אני מאוד מעריך אותו ומשוכנע שהוא התכוון לטוב. אבל  כבר חודשיים לפני האירוע אמרתי לו שאני חושב שתם הטקס. לא ראיתי אפשרות להמשיך כך. לא רציתי לפגוע בו או במפלגה. חשבתי לעזוב וללכת, על אף המחיר האישי שייגבה ממני על כך. התבשלתי עם ההחלטה הזאת במשך 60 יום עד שחתכתי.

"בזמן שהייתי בממשלה נתתי צ'אנס. הייתי הסמן הימני שאפשר לממשלה הזאת להמשיך ולהתנהל. לצערי, הגענו למצב שזה נהיה בלתי אפשרי. מה שהפיל את הממשלה ומה שהיה קו אדום הם ההישענות של הממשלה על תומכי טרור. רע"מ הקדים את זמנו אבל להישען על 'המשותפת' – זה היה דבר שלא יכולתי להסכים איתו".

איך זה באה לידי ביטוי?

"בכל יום שלישי הייתה מתקיימת שיחת טלפון בין מנהלת הסיעה שלנו למנהלת הסיעה של 'הרשימה המשותפת', שבמהלכה המזכירה ביקשה לברר מה הם הולכים להצביע. לא הייתה לנו אפשרות להזיז שום דבר בלי הישענות עליהן. זה גב שלא יכולתי להסכים לו.

"אני לא ידעתי אם יהיה טוב יותר או טוב פחות. במצב ההוא, שאליו הגענו, עם כל הערכים שלנו והבית-מדרש שממנו אני מגיע, להישען על המשותפת הוא קו אדום שלא חוצים.

"לפני שהרעיון התחיל להבשיל אמרתי לראש הממשלה שיישאר לשנינו כתם אם נתפתה להסתמך על חברי כנסת תומכי טרור. הוא אמר לי: 'ניר, אתה צודק'. הוא הבטיח לי שלא נגיע לסיטואציה כזאת".

למה הוא שינה את דעתו והחליט בכל זאת להיעזר בהם?

"זה כמו שאתה מכניס את הצפרדע לסיר הרותח; מפסיקים להרגיש את זה ונסחפים. אוויר הפסגות של לשכת רה"מ אולי ערפלה לו את החושים".

בסוף הוא עשה לך תרגיל: אתה סיפרת לו על כוונותיך והוא ניצל זאת כדי למהר ולהפיל את הממשלה לפני שהליכוד חותם איתך.

"זה נכון, אבל אין בי טיפת חרטה על כך. חונכתי לנאמנות ולא הייתה לי כוונה להסתיר ממנו את החלטתי. איילת שקד ביקשה להמתין עד שתחזור ממרוקו ותקבל החלטות. המתנתי. הבהרתי לבנט שזה לא יכול להיגרר יותר מדי זמן. הוא ביקש שאחכה להשלמת מהלך מדיני עם צרפת ולביקור של הנשיא ביידן, וזה כבר היה מוגזם. בסוף קרה מה שקרה. תאמין לי, אני היום אדם הרבה יותר רגוע ומאושר".

ובכל זאת, היית יכול לערוק לליכוד ולסייע לו להקים ממשלה חלופית

"ניסיתי לגייס את השותפים שלי למהלך. הליכוד לא רצה בחירות. אני בדקתי את זה. הוא רצה ממשלה חלופית בראשות נתניהו. זה לא הסתייע".

אתה עדיין בקשר עם בנט?

"יצא לנו להיות בקשר. הוא כועס ואני כועס. זה הדדי. ברמה האישית, הרבה שנים עבדנו יחד אבל בסוף הייתה כאן איזושהי היפרדות ערכית. הוא הלך יותר מדי רחוק מהבייס שלנו וזה לא התאים לי. נותרתי שליח ציבור ללא ציבור".

איך אמרנו? פרופורציות.