פירמידת הכאבים

מפרנץ יוזף ועד מירון. מחשבות

א.
פרט הזיהוי הכי בולט שלו היה השפם. זו הייתה חתיכת יצירה שחצתה את פניו במין חצי ירח. אבל אל תיתנו לרושם החיצוני לתעתע בכם. קרוב לשבעים שנה הוא היה הקיסר הכל-יכול ששלט ביד ברזל על האימפריה האוסטרו-הונגרית.
סיפור החיים שלו מרתק. אבל הסיבה שאנחנו מכירים אותו, היא בעיקר העובדה הדי זניחה מבחינתו. בשולי האימפריה האדירה שלו, היה אזור מיוחד שחייבים פעם לדבר עליו. זו הייתה 'גליציה'. ובגליציה, כמו שאתם ודאי יודעים, הייתה קהילה ענקית של יהודים. אבל לא סתם יהודים, גליציאנערס.
כמה וכמה מעלות טובות לגליציאנערס עלינו. וכמובן, כנגד כל מעלה יש גם חיסרון, בשביל האיזון. אבל הדבר הכי בולט באופי הגליצאי, היה חוש ההומור העוקצני. שילוב של סרקזם, אירוניה וכל הצדדים האלו שמאירים את החשכה. ההלצות היהודיות הכי טובות באות מהאזור הזה, וזה לא מקרי.
וכאן אנחנו מגיעים אל האיש המשופם שבו פתחנו. ככל שפרנץ יוזף הלך והזדקן, הוא נעשה יותר רגוע. הגליציאנערס בוודאי היו מסבירים שהרוגע לא בא לו משיעור מוסר קבוע, אלא בעיקר מניסיון חיים.

בדיחה על חשבון מי? הקיסר פרנץ יוזף

כשהוא עלה על כס ההנהגה, הוא היה 'חוצפניאק' בן 19. הוא התחיל בסערה, כבש וריסק, לחם וסילק. אלא שאז התברר לו שיש עוד אנשים בעולם. הוא חווה ניסיון התנקשות, ומה שיותר גרוע, שאיזה גמד צרפתי בשם נפוליאון, ניצח אותו במלחמה וחתך לו נתחים ענקיים מהאימפריה.
בקיצור, כמו שאומרים בגליציה, הוא למד קצת דרך-ארץ ונהיה מענטש. הוא שינה את היחס שלו ליהודים. הוא אפילו הגיע לבקר את היישוב הישן בירושלים. והיהודים גמלו לו בשירים ותפילות. בכל הספרים היהודיים מהתקופה, מקפידים לכנות אותו בתואר 'הקיר"ה', ראשי תיבות: הקיסר ירום הודו.
אבל כמו שאפשר לשער, זה שבגליציה מכבדים מישהו, לא אומר שאי אפשר להתלוצץ על חשבונו בכמה 'ווערטלך' אירוניים. ליד התנורים בשטיבלך, היו גם כאלו שכינו אותו 'שוואנץ יוזף' על שם השפם שדומה לזנב. אבל כל זה נבע מאהבה. כאילו ביקשו היהודים לגמול לו טובה ולהפוך אותו לאחד משלנו. רוב הבדיחות שהוא מככב בהן, הן לא על חשבונו.
במובן מסוים בדיחות פרנץ-יוזף הן קולב לביקורת חברתית פנימית. כשרצו לגחך על יושבי המקוואות שמנהלים להם מערכות עולם, תיארו את הקיר"ה מתגנב בערב שבת ומנסה לפצח את הסודות. וכך על זו הדרך.
כשרצו הגליצאים לגחך על סדר העדיפויות הפרובינציאלי, הם שוב נעזרו בקיר"ה. תיארו אותו חולף ליד אחד השטיבלך בקרקוב במוצאי שבת, מביט בקבוצת יהודים שמביטה אל השמיים, קופצת, לוחשת ואז מתלכדת למעגל. עוצר קיר"ה את הכרכרה, קורא לחסיד נכבד ומבקש להבין: "וואס איז דאס?!" והיהודי עם השטריימל מסביר: קידוש לבנה.
קיר"ה ליטף את השפם ולא הצליח להבין מילה. בלית ברירה נאלץ החסיד 'ללמד את הגוי ברטנורא'. באידיש מעורבת בגרמנית הוא התחיל לספר לקיר"ה שפעם-פעם, בבריאת העולם, היו שני מאורות גדולים. הירח היה בגודל של השמש. "נו!" זעף קיר"ה על היהודי שבורח חמשת אלפים שנה במקום להסביר. בקיצור, הלבנה חטאה. היא רצתה להיות גדולה. הבורא נאלץ להקטין אותה. "ועכשיו, אנחנו מתפללים שהיא תחזור להיות גדולה שבעתיים כאור החמה".
קיר"ה נעץ מבט, והיהודי נשבע שלא, הוא לא משקר. זה הסיפור. אנחנו מוטרדים מאור הלבנה שהועם. "שוין", הוא נופף בידו, "עכשיו אני מבין איך אתם שורדים. כל כך הרבה צרות יש לכם, רוצחים אתכם, עושים לכם פוגרומים, מטילים עליכם מיסים – ואתם, שתהיו בריאים, עסוקים עם הירח. אתם אלו שתשרדו".

ב.
בערך עשרים שנה אחרי שיהודי העולם נפרדו בקינות ארוכות מקיר"ה שמת בארמון שמברון המפואר בווינה, הגיע ילד יהודי מברוקלין והחליט להפוך את הבדיחה הזו לכסף או לתאוריה פסיכולוגית מפורסמת.
קראו לו אברהם מאסלו, והכישרון הגדול שהיה לו, בעיניי, היה מיתוג. הוא לקח עניינים שכולנו מבינים, הפך אותם ל'תאוריה' פסיכולוגית ורשם פטנט. כך למשל – הוא לקח עיקרון יהודי קדום כמו "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" – והפך אותו לתאוריה. 'הפטיש של מסאלו' קוראים לה הפסיכולוגים. כלומר, אדם שיש לו פטיש, נוטה לראות בכל דבר – מסמר.
קיצר, אתם כבר מבינים עם איזה סוחר יש לנו עסק. יש לו מוח, ומכל שטות הוא יוצר תאוריה.
בשלב הבא, אחרי שקנה לעצמו 'פטיש', החליט מאסלו שהגיע הזמן לקצת נדל"ן. הוא כנראה נזכר בווארט של פראנץ יוזף ופיתח את 'פירמידת הצרכים של מאסלו'.
ההיגיון אותו היגיון. לאדם רציונלי יש פירמידה של צרכים. אדם שאין לו לחם ומים, מן הסתם לא יהיה מוטרד מהעובדה שאין לו גם שוקולד למריחה. ודאי שלא יהיה לו זמן לחשוב על רכישת עליית 'שישי' בשטיבל. הוא פשוט רעב.
רק אחרי שהקומה התחתונה של הפירמידה עומדת, כשיש צרכים בוערים, אפשר להתחיל לחשוב על הקומה הבאה. אלו שמסודרים היטב, ניצבים בשפיץ. להם יש 'צרות של עשירים'. עפעס פקיד הקבלה במלון של חופשת הקיץ מחייך להם קצת באלכסון. טרגדיה.
כשאני חושב על זה שוב, נראה לי שאני מזהה גם את הקשר לפירמידה, משום שהחוקר הראשון שזיהה את הרעיון היה פרעה, ההוא עם הפיג'מה, שצעק "תכבד העבודה על האנשים… ואל ישעו בדברי שקר".
קצת פרופורציה.

ג.
אני מעריך שהקוראים הגליצאים (אגב, זו תכונת אופי שאני מוצא בכל העדות) כבר מבינים לאן אני חותר: השבוע האחרון, היה דוגמה מאוד לא מוצלחת של כל הפירמידות והפטישים וקידוש הלבנה.
למי ששכח באיזה דף אוחזים, הנה תזכורת קצרה: כלל ישראל נמצא באחד המצבים הקשים שהיו לו מאז השואה. דם יהודי נשפך כמים. בערך אחת ליממה מותר לפרסום על עוד משפחה יהודית שנפרדת מבנה שנפל בקרב על הגנתנו.
אי שם במחילות עזתיות יושבים יותר ממאה יהודים, ובהם ילדים וקשישים, רועדים, מוכים, מושפלים וטבוחים. ומי שרק יודע לסנן דברי רהב של פוליטיקאים, מבין שאנחנו ממש לא כ"פסע מהניצחון", גם לא "נשחרר את חטופינו" כל כך מהר.
"כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביה". בכל בירות העולם הנאור משתוללים שונאי ישראל. יהודים במערב אירופה חוששים לצאת מהבית. ואם חסר משהו, האומות מתאחדות נגדנו. הידידות הקרובות הופכות לנו פנים. המצב מחריד מאי פעם.
ועוד לא דיברנו מילה על הכלכלה. אלפי זוגות צעירים, ילדים שאמש יצאו מהישיבה, נאלצים להתגורר במחילות ומחסנים ולשלם את כל המשכורת שאין להם. והעתיד, ריבונו של עולם, לא נראה הרבה יותר מרנין. האינפלציה עולה, ואין אופק חדש. גם אין פטור מגיוס.
כבר יותר ממאתיים ימים שאזורים שלמים בארץ מפונים. רבבות עזבו בתים, מוסדות, עבודה, וממתינים בכיליון עיניים שהסיוט הזה ייגמר.
והנה אתא ובא יום ל"ג בעומר. כל יהודי עם קצת שכל מבין שכחלק מאותה גזרה קשה שנחתה על כלל ישראל בשנה האחרונה, אין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות. עדיין אפרם של ארבעים וחמישה קורבנות צבור על המדרגות.
הכאב עצום. אבל כך בדיוק נראית ומרגישה גזֵרה. הנה, הגיע הרגע שבו גם אנחנו מרגישים געגוע, קושי, אובדן. זמן להרים עיניים לשמיים ולצרוח עם ר' מיילך: יבטללללל.
ואכן רוב מובהק של כלל ישראל עושה זאת, בהידור רב.
אלא שבאזורים מסוימים, הפירמידה קצת הפוכה. אם חשבנו שמדובר בקצוות שוליים של קנאי-איראן קיצוניים, מתברר שהטרלול יכול להגיע למיטב ח"כינו ושרינו. סדר היום כולו נעצר. יש צורך לתקצב ארטיקים להדלקה פלונית. "הבעיה" הגדולה של השבוע הזה שבו כך וכך יהודים סיימו את חייהם, היא תחבורה למעמד פה, והאישורים שפלוני סידר לאלמוני לשם.
ומעל הכל, האלימות במירון.
פירמידת הצרכים של הציבור החרדי, לא יכולה להתהפך לפי רצונם של יהודים יקרים מאוד שבחרו בדעה צלולה למסור נפש ולהיכנס למקום סכנה לפי כל כללי ההלכה. התמונות הכואבות שיצאו ממירון, אכן מחרידות כל לב (לא ככה נראית 'מסירות נפש'?). אבל לח"כים החרדיים יש עבודה הרבה יותר חשובה.
רגע לפני שמקדישים כותרות עיתונים למחאה נגד שוטר שעצביו בגדו בו אחרי שעות של צרחות 'נאצי!' – והוא אכן ראוי להיחקר ולעמוד על כך לדין! – עליהם ללחום את מלחמתם של בחורי הישיבות, של המורות מ'אופק חדש', של האברכים מהכוללים. אנחנו אלו ששולחים אותם. לא אלו שמחר ידליקו מדורות מתחת לבתיהם.
רבי שמעון נמצא בגמרא, והגמרא היא זו שצריך לדאוג לה וללומדיה.

ד.
רגע לפני שאתם כועסים, מעניין מאוד לפתוח ספר 'חתם סופר' על התורה בפרשת אמור. שם מופיע הספד מר שמסר אותו צדיק על יהודים שנהרגו ברעידת האדמה שהתרחשה בצפת ובטבריה בשנת תקצ"ו (תודתי לידידי ר"מ פינס, שהזכיר לי).
החתם סופר מנסה לענות על השאלה הכואבת – למה עשה השם ככה? למה נסגרו מירון וצפת? התשובה מרטיטה (כדאי לקרוא במקור):
"והיום", כותב החתם סופר, "הגיעני מכתב מירושלים הקדושה". כותב המכתב הוא רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר 'פאת השולחן', שגילה לחתם סופר שתי סיבות. אחת מדברת על החינוך היהודי שנפגע.
השנייה מדברת על סדר עדיפויות: "זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת, כי שם קבר איש אלקי הרשב"י במירון… וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה – וירושלים נשכחה לגמרי… לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב"י…"
בסוף דבריו הוא מוסיף: "ועד שאנו בודקים בטובת ירושלים, בואו ונבדק… מה לעשות לאחותינו המוטלים ערומים ברחובות העטופים ברעב… מוכים ומרוטים ומעונים ואין מרחם".
החתם סופר סבור שהאסונות מחייבים אותנו לחדד את סדרי העדיפויות. ללמוד, להתפלל, לדאוג לעניים, ובעזרת השם "נזכה לשמוח בבניין הארץ".