טורים ישראל מאיר ד' שבט התשפ"ה

 

  1. סיפור יצחק עמית-גולדפריינד הוא סיפור מכונן בהבנת הלך הרוח בשמאל הישראלי. מחנה שלם, ללא יוצא מן הכלל, שותק. דור שלם דורש לשתוק. ובואו, מדובר במחנה שיודע לצעוק.

איך זה יכול להיות? הרי בואו נדמיין שנגד מנהיג ממחנה הימין עולים חשדות על מרמה והפרת אמונים, אני יודע, קשה לדמיין סיטואציה כזו, אבל נסו בכל זאת.

הצלחתם? יופי. עכשיו דמיינו את התגובות. נכון, יהיו רבים בימין שיגידו שזו רדיפה פוליטית, אבל יהיו גם רבים שיגידו אחרת. יגנו, יאחלו לו שהאמת תצא לאור וימליצו לו להתפנות מעבודתו לטובת המאבק על חפותו.

בשמאל, דממה. זה נראה כאילו יש תיאום מלא שעובר בין כל הדרגים האפשריים. מין גיבוש כזה מעורר קנאה. מה עם להוציא איזושהי תגובה רפה על כך ש"אני מקווה שהאמת תצא לאור"? משהו כזה פרווה. מאמין לו אבל מסתייג. "יצחק עמית זכאי כל עוד לא הוכח אחרת". העיקר משהו.

דממה.

"סנהדרין שראו כולם לחובה" הוא אחד הדינים המפתיעים בדיני התורה הקדושה. יושב בית דין של תלמידי חכמים גדולים, המוסמכים לדון בדיני נפשות, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, תמימי דעים שהאדם הנידון מולם חייב מיתה. מחדשת התורה, שתמימות הדעים הזאת היא-היא הסיכוי היחיד של אותו אדם להינצל. למה? כי אם כולם ללא יוצא מן הכלל חושבים אותו דבר, יש פה בעיה בדיון ביניהם. אם אחד, אפילו אחד, יפקפק בדעת חבריו, הוא יכשיר את הדיון ויאפשר לממש את פסק הדין ולהשית עונש מוות.

להבדיל בין משפטי התורה ל'מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם', נזכרתי בהלכה הזאת כשנחשפנו לעוצמת השקט בפרשת יצחק עמית. ברגע הראשון זה באמת נראה גיבוש מעורר קנאה. למה בימין תמיד פועל הכלל המעצבן של 'שני יהודים – שלוש דעות' ואצלם כולם חושבים אותו הדבר? אבל במסכת סנהדרין למדנו (ושוב, להבדיל) שלפעמים, אם כולם-כולם חושבים אותו דבר אז לא כולם חושבים.

השתיקה בשמאל היא לא תמימות דעים. היא טיפשות. בלי דעים.

 

  1. וכשהמינוי (יותר נכון: הכיבוש) הושלם, הוציא נשיא המדינה יצחק הרצוג ברכה נלהבת: "אני סמוך ובטוח כי לכישוריו הרבים וניסיונו העשיר של יצחק עמית יהיה חלק משמעותי בהובלת בית המשפט העליון והרשות השופטת באחריות, שיקול דעת ומסירות לטובת מדינת ישראל, ובמשימה החשובה מאוד להעלאת אמון הציבור במערכת המשפט". הרצוג בטוח, לא פחות. מכירים את זה שהנשיא אומר "אני מודאג" ביחס לכל מיני דברים כשאין לו באמת אומץ לומר כלום? שימו לב שהוא מרבה מאוד להשתמש בצמד המילים הסתמי הזה: 'אני מודאג'. אחרי הכיבוש של עמית הוא לא מודאג, הוא 'בטוח'. והנה ההמשך: "אני מאמין שכעת יש להתקדם ולשים מאחורינו את הוויכוח שהתחולל בשבועות האחרונים סביב תהליך הבחירה של נשיא בית המשפט העליון".

למה זה מרתיח במיוחד? הרי גם יאיר לפיד ומנהיגת המחאה שקמה ברסלר הוציאו הודעות נלהבות על ניצחון הדמוקרטיה. אבל אף אחד מהם, לפיד, ברסלר, יאיר גולן ועוד, לא ניסה בשיא הוויכוח על הרפורמה להמציא 'מתווה פשרה' ולקרוא לו 'מתווה העם'. הרצוג, שמתגלה כפריק של המערכת ו'בטוח בכישוריו הרבים ובניסיונו העשיר' (חריגות בנייה הן עסק מכניס?) של עמית, כן עשה זאת. דווקא כ'נשיא מודאג' כל כך קשה לו לשמור שוב על זכות השתיקה?

 

  1. אודיטוריום הכנסת. השעה 11:00. בבתי המדרש זו שעת שיא של סדר בוקר. באותה שעה בכנסת אירחה ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן אירוע הוקרה 'למען ארגוני החסד החרדיים'. אבל חלק נרחב בנאום שלה הוקדש לאלו שלא נמצאים בקהל בשעה זו:

"יש ארגון חסד אחד שאין לו נציגים פה. אני מדברת על תלמידי החכמים שתורתם אומנותם. אני רוצה לומר להם: תבורכו! תבורכו ותתרבו! התלמידים שלנו לא יודעים כלום – כי לא מלמדים אותם כלום. אופן הלימוד בתנ"ך הולך והופך לפופוליסטי, שטחי ורדוד. אין קשר בין המפעל האנושי המרהיב ביותר מאז שחר ההיסטוריה האנושית – מפעל התבונה הטהורה של היהדות – לבין מה שהילדים שלנו לומדים. אתם שומרים לנו על הגחלת. אם לא הייתם שוקדים על כל דף גמרא, על כל אות קדושה, ומפיחים בה חיים בתשוקה אדירה שאין דרך להסביר אותה, בלי להרוויח מזה שום דבר חומרי בעולם הזה, אם אתם לא הייתם שם, אז המפעל האנושי החשוב ביותר, המטאפיזי, המוסרי, התבונה החכמה שהקדוש ברוך הוא הנחיל לנו, היו הולכים לאיבוד. ולכן, עבורי מפעל החסד הגדול ביותר של החברה החרדית הוא תלמידי החכמים שיושבים עכשיו בבתי הכנסת ובישיבות".

השתתפתי בכל כך הרבה פאנלים ונשאלתי על תהליכים שעוברת החברה החרדית. תמיד טענתי בלהט שהמכנה המשותף לכל מי שמגדיר עצמו חרדי הוא הערצה לעמלי התורה – גם אם אתה כחרדי לא עושה זאת. מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל באירוע, שהיה עטוי אפודי מתנדבים של ידידים-זק"א360- -הצלה-איחוד הצלה ועוד, הזכירו לי שוב כמה זה נכון.

 

מבט

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר": שתי חוויות על מסלול החיים מתרחשות אצלי בצפיפות בימים אלו: מעבר לדירה שרכשנו מקבלן ושמחת בר המצווה של הבן הבכור. למרות ששתיהן טרם התרחשו בפועל (אנחנו עדיין על ארגזים והוא עדיין בן 12), אני יכול לפזר טיפים בכל נושא. כחלק מההתרגשות המיוחלת כבר קרוב ל-13 שנים, יש 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין' בפעם הראשונה. זה כבר מאחורינו.

תפילין הן מצווה שמצריכה היערכות. בלימוד ההלכה, בכתיבה, בהכנסת הפרשיות (חתיכת אירוע: "לשם קדושת תפילין"), ובסגירה הסופית יחד עם התאמת הרצועות. אם ההליך הארוך הזה לא נשמע לכם מוכר, אז טוב שאתם פה. תקשיב טוב, אבא מנוסה שמגלגל תפילין במהירות מדי בוקר: בגלל זה קיבלנו מצוות חינוך לילדינו. בשביל לחדש אצלנו, אצל האבות, את המצווה שהפכה לשגרה. מעשה בנים – סימן לאבות. כן, אתה יכול לחוות את ההתרגשות שלהם גם בגיל שלך. כשהקבלן הזמין אותנו לפגישה להצגת התוכניות של הדירה או לפרוטוקול מסירת דירה, היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים לוותר על המעקב וצריכים לראות במו עינינו.

אז גם בתפילין זה ככה. תעקבו בהתלהבות. זה נשמע אנוכי מעט, אבל אני מתחיל לחשוב שכל הטררם מסביב לילד נועד בכלל בשביל האבא. אצלי, למשל, זה התבטא בכך שחזרתי לומר מדי בוקר, אחרי יותר מעשרים שנה מהבר מצווה שלי, את ה'לשם ייחוד' שלפני הנחת תפילין. "לְהָנִיחַ עַל הַיָּד – שֶׁהִיא נֶגֶד הַלֵּב לְשַׁעְבֵּד בָּזֶה תַּאֲוַת וּמַחְשְׁבוֹת לִבֵּנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְעַל הָרֹאשׁ – נֶגֶד הַמֹּחַ, שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁבְּמֹחִי עִם שְׁאָר חוּשַׁי וְכֹחוֹתַי, כֻּלָּם יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ".שנלקח) ללא אף תמיכה ציבורית. מרדף אחרי הכבוד, כך לימודנו, לא מסתיים בכבוד. התבוננתי בצילום הזה וחשבתי לעצמי, שאם פעם יחליטו להוציא אלבום מאמרי חז"ל, התמונה הזאת צריכה לככב שם.
המרדף הסתיים. הכבוד הצליח להימלט.

מבין התמונות הרבות של בנט בקדנציה הקצרה שלו, זאת התמונה שצריך לזכור. בשמחות אצלכם.