אמונה בעיניים
"אָנֹכִי השם… אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).
"רגילים אנו לשמוע מפי אנשים כי אילו עשה לנו הקדוש ברוך ניסים נגלים כמימי קדם היינו גם כן עובדי השם כמותם. לאמיתו של דבר טעות גדולה מונחת באמתלה זו, כי באמת בכל יום ויום הולכים ונעשים לנו ניסים שאיננו יכולים לעמוד בהם בעיני הבשר שלנו, בעיקר מפני שכבר התרגלנו למצוא טבעיות בכל דבר ואפילו בדבר שבאמת כולו נס" ('דרכי מוסר' לגר"י ניימן, על חג הפסח).
חג האמונה מבקש לבוא אלינו, מבקש שנכין את עצמנו לקראתו… נקנה בגדים ורהיטים, נזמין אורחים ומוצרים, נלך לישון עם אור ראשון, נצפה שיש וכיורים, נפרוס מפה ונניח את היפים שבכלים. והכל בשביל הרגע הזה, שבו ינצנצו כוכבים בשמים ונביט אל שולחן הסדר ונדע שגאולה באה.
"חז"ל הקדושים תיקנו בתפילה 'על ניסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך שבכל עת'. הם ראו בעיניהם המאירות ניסים בכל יום ובכל שעה, אבל אנחנו איננו רואים, מפני שכל הניסים המתרחשים בעולם כבר אנו רגילים להטביע עליהם חותם טבעי, כי בכלל בעולם הגשמי הזה לא ייתכן שיהיה נס מופשט לגמרי בלי טבע, 'כי לא יראני האדם וחי', וכל נס מעוטף בקצת טבעיות, כי רוחניות מופשטת בלי עיטוף טבעי – היא מן הנמנע בעולם הגשמי והחומרי הזה.
"וגם במצרים לא כולם הכירו בניסים, כי גם שם היה כל נס מעוטף בטבע. ומתי הכירו בהכרה ברורה שהדבר יוצא מגבולות הטבע והוא מהשם לבדו? זה היה בשעה שעמדו על הים, כמו שנאמר 'ויאמינו בהשם ובמשה עבדו', שאז הגיעו למדרגה היותר גבוהה ברוחניות ואז הבינו שכל מה שהתרחש במצרים היה מהשם ולא באורח טבעי" (שם).
שני בחורים נפגשו בצבא, כך שמעתי, אחד יוצא קיבוץ השומר הצעיר, והשני חובש כיפה, בוגר ישיבה.
ואלמלא שהיו שניהם עומדים על קצהו של ואדי חשוך בשעת לילה אפלה, ממתינים יחד שתעבור המשמרת שלהם והם יוכלו לשוב ולישון, ככל הנראה לעולם לא היו מוצאים את עצמם עומדים ומחליפים רעיונות הגות עמוקים, כמו שאכן החליפו…
כשהשחר החל להכחיל מעליהם את הרקיע, והוואדי שוב לא היה חלל שחור ואין-סופי כי אם עמק של עצי זית בשומרון, אמר הקיבוצניק בפיהוק גדול שחצה את פניו: "הכל טוב, אחי, ואתה מדבר דברים יפים. אבל אני צריך איזה אות מאלוקים. נגיד אם הסלע הזה", הוא אמר והצביע בשרוול מדים ירוק על סלע גדול בוואדי, "היה זז עכשיו, הייתי יודע שיש אלוקים והייתי מקיים את הכל. אפילו מניח תפילין בשבת".
זה לא ככה, חשב בוגר הישיבה, אבל שתק. תפילין לא מניחים בשבת, ואותות ומופתים לא מתקיימים לפי הזמנה.
ואז זה קרה. עשרים דקות אחר כך הם בהו פעורי פה בסלע שהחל מידרדר במורד. הסלע הגדול שעליו הצביע החייל מהקיבוץ.
"איזה קטע", שבר בסוף הקיבוצניק את הקסם במשיכת כתף אחת, "איך ידעתי להצביע על הסלע שבדיוק עמד ליפול. תראה מה זה, אל תגיד לי שזה מאלוקים, זה פשוט יצא ככה".
ניסים מקיפים אותנו כל הזמן, עטופים בתוך דרכי הטבע, אפופים סיבות והסברים. תמיד היו כך. תמיד יהיו. עולם החומר אינו יכול להציג בפנינו רוחניות צרופה. ומי שאינו רוצה באמונה, יכול למצוא לה הסברים של טבע.
הרגע היחיד שבו עמד עם שלם ואמר: "זה קֵ-לי ואנווהו" היה רגע הקילוף, שבו האלוקות נצצה כמו מראה זכה, כל המחסומים התפוגגו על חופו של ים, ואז הבינו הכל, שמה שהיה בעשר המכות, ומה שהיה בעולם כולו, נס הוא.
מאז, אלפי שנים אנו חוגגים את הרגע הזה, את הזמן שבו הכל היה בהיר ומחוור, גרגיר אבק לא עלה על צלילות חוויית ההתגלות. על הים ראו את האלוקים, ועמדו והצביעו. זה. זה ממש.
גם אני עכשיו, במטבח הפסח שלי, אוכלת מצה, לחם אמונה. ובכל רסיס של קמח שאיננו תופח אני יכולה להכניס לליבי מאותו רגע בן אלפי שנים. זה קֵ-לי ואנווהו.
זה ק-לי, המגדל את ילדיי בניסים, זה השומר עלי במופתים, הוא הנותן לי הצלחה של נפלאות, הוא המחייני בחסד ובאותות, הוא האוהב אותי עד כלות.
חג האמונה בא כל שנה מחדש, מבקש לספר לי שאותו אלוקים הבוקע ים ומעביר בניו בין גזריו – עודנו כאן בביתי, מלווה את צעדיי וממציא לי ניסים קטנים וגדולים כל היום. הניסים עטופים בטבע, אבל מי משאיר את מתנותיו בעטיפה ולא פותח? מי עוצם עיניים מול האור? מי נשאר בתוך חדרים חשוכים, כשמעבר לחלון ההרגל יש זוהר שבעת הימים? מי רוצה להיות לבד בעולם כשהוא יכול להיות מחובק באהבה אין-סופית?
כמה ניסים עוטפים אותי ברגע אחד פשוט שבו אני עומדת במטבח ומטגנת חביתה של חול המועד.
אני עומדת, על שתי רגליי, ויש לי ביצים ומצה, ירקות ומחבת, ויש לי את מי להאכיל, בורא עולם! ואני נורמלית לגמרי. רואה בשתי עיניים, שומעת בשתי אוזניים, יכולה לעכל חביתה שלמה. אלה אלף ניסים ברגע אחד.
"וזה מה שאמרו חז"ל: כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחילה ואמרו: זה ק-לי ואנווהו, כי מקודם גם הם חשבו, מה שבא מלאך אל הילדים בשדה והביא להם ב' עיגולים, אחד של שמן ואחד של דבש… שזהו הכל בטבעיות. כי על כל נס יכולים לטעות שהוא טבע… אבל על הים כבר הכירו ברורות והייתה התגלות אלוקית, וכבר ידעו כי הקדוש ברוך הוא הוא שנתן להם את הדבש לינוק בשדה" (שם).
החג הזה הוא החג הפרטי שלי. כאילו יצאתי ממצרים. כאילו ראיתי אותו על הים.
לא כאילו. בדיוק.
