פעם פגשתי יהודי בעשור הרביעי לחייו שהכרתי את הרקע המורכב שהוא הגיע ממנו. משפחתו התפרקה כשהיה בגיל בר מצווה, גיל קריטי לבניית הנפש. הוא התגלגל בין סבים וסבתות, התארח בשבתות וחופשות אצל אנשים טובים ולא מצא מנוח לכף רגלו. לפעמים הביע את צערו באוזני אבא או אמא, והם הסבירו לו בטוב טעם שהאשם נמצא בצד השני כמובן. ההסברים הללו לא עזרו לו.
וכך הוא סיפר לי:
"הייתי נער צעיר ממשפחה שההרכב שלה לא מחמיא, אתה כבר יודע. גם בישיבה לא נחשבתי במיוחד ומקומי היה בספסלים האחוריים בכל התחומים. תחושה מעיקה וחמוצה של 'לא יוּצלחוּת' ליוותה אותי תמיד.
"שנים עברו והתגלגלתי לפי פחת. טסתי לראות עולם, לפצות את עצמי על החידלון שחשתי. מה שהחזיר אותי היה קובץ זיכרונות מאוסף של מילים טובות ומחמאות אמיתיות ומפרגנות שקיבלתי זעיר פה וזעיר שם, בישיבה ההיא שבה נחשבתי בדרך כלל ל'אוויר'. בתוך הבדידות האיומה זרקו לעברי מדי פעם מילות חיבה. היו כמה מתוך צוות המחנכים שהכירו את סיפור החיים שלי והתעניינו בי מדי פעם, לחשו באוזניי, כמעט בחטף, שאני בחור יקר וחכם ושיש לי מידות טובות, ואני מתפלל יפה ובדבקות ועוד כמה משפטים קצרים שנתנו לי תחושה שאני בכל זאת 'שווה' ולא לחינם באתי לעולם…
"יום אחד עלה בדעתי רעיון: קניתי לי פנקס, ובשקט-בשקט הייתי כותב לעצמי את הדברים האלו, וגם מי אמר אותם ובאיזה תאריך. הפנקס הזה היה לי אוצר יקר. סחבתי אותו עימי לכל מקום, לכל מסע. כבוגר, כשחלק מבני גילי כבר היו אבות לילדים, ואני הסתובבתי במקומות בעולם שבהם יכולתי לעשות מה שליבי חפץ – הייתי מעיין ברשימת המילים הטובות האלו, נאחז בהן ונדהם להיווכח שהן שומרות עליי מלהתרחק מאבא שבשמיים. אלו שפרגנו לי את המחמאות כבר לא זוכרים את שאמרו וייתכן שגם לא זוכרים אותי, אבל אני זוכר, וקורא, ומשנן. אח, אם היו נותנים לי קצת יותר מהסחורה היקרה הזו, אם הפנקס היה מלא קצת יותר, לא הייתי נופל אל התהומות הפעורים שהתדרדרתי אליהם".
עד כאן דבר העדות.
***
חורף תק"י, מעז'בוז', פודוליה.
שלושה תלמידים עמדו הכן בפתח חדרו של איש האלוקים הבעל שם טוב הקדוש.
פתאום נפתחה הדלת והבעש"ט בעצמו עמד בפתח, מביט באברכים הללו ועננה קלה נתונה על פניו הטהורות. "גילוי היה לי כעת", הפטיר לעברם, והם שמו אוזנם כאפרכסת. "גילו לי מן השמיים שלמרות העבודות הרוחניות הנשגבות שלנו, ישנו בעולם רועה צאן אחד אשר לא קרא ולא שנה ובקושי יודע להגות מילות תפילה, ורועה זה גורם נחת רוח ושמחה רבה בפמליה של מעלה הרבה יותר מאיתנו. לא רחוק מכאן מתגורר הרועה הזה, אנא מכם חפשוהו ונסו לראות מה טיבו".
הבעש"ט כיוון את התלמידים אל מחוז מגוריו של רועה הצאן, וסימנים נתן בידם כיצד להגיע אליו.
הם מצאוהו והנה עדרים-עדרים של צאן רוחשים סביבו. בידו האחת מקל ובשנייה חליל ישן. מביט הוא ללא הרף סביב ומתרה בכבשים מקפצים ומתרחקים לשוב אל העדר. הוא עוסק במלאכתו ותלמידי הבעש"ט מתבוננים בו, מתחקים אחרי תנועותיו, מצפים שמא יבחינו בדבר מה מעורר התפעלות.
ופתאום הבינו הכל.
הרועה שמט לפתע את החליל ואת המקל והרים את ראשו כלפי מעלה, ואז זעק במלוא האון:
"ריבונו של עולם, אבא רחימא!" הזדעק, "אוהב אני אותך בכל לב, את כל אשר יש לי הייתי נותן לך באהבתי".
ואז שמט הרועה את ראשו כנכלם. וכי איזה רכוש יש ברשותו שאותו היה נותן לריבונו של עולם?!
חשב קמעא ואז שב וזעק כמקודם:
"את צאנם של עשירי הכפר רועה אני בנאמנות", דיבר השמיימה, "נוטל אני מהם בשכרי סכום נכבד. אבל ממך ריבונו של עולם לא אקח תשלום. אם צאן היה לך, הייתי רועה אותו חינם".
עתה האיר את פניו של הרועה חיוך גדול. הוא אמר את אשר חש. וכי יש לך דבר גדול מזה? לרעות בחינם במקום שאחרים משלמים טבין ותקילין? רק לריבונו של עולם הוא עושה זאת, לאף אחד אחר לא…
***
זו תזכורת של אמצע החורף עבורנו, מחנכים ומחנכות, אבות ואימהות, כי אנו רועים את צאן השם לכבודו והוא מצפה מאיתנו לרעות את כולם במסירות, בתחושה נעלה של שליחות, של זכות, של הכרה ברורה בכך שאם הפקיד הבורא את צאנו בידינו, אזי אנו מסוגלים לטפל ולהשיב אל העדר גם את הכבשים החלשים, הסוררים, אלו שלא מוצאים את מקומם.
"מבחנו של המחנך", כתב הרש"ר הירש, "הוא הצלחתו לקדם ולרומם את החלשים והנחשלים שבכיתת תלמידיו. שהרי המוצלחים והכישרוניים יתעלו בדרך כלל גם בלעדיו".
כך גם בבית עם הילדים. ו'חלשים' הם לאו דווקא בעלי הבנה וזיכרון בינוניים וחלושים, חלשים הם גם תלמידים שאין בכוחם לשלוט בעצמם מלהפריע והם מעיזים פנים לפעמים. המחנך יודע שזו חולשה והוא מטפל בהם בנחישות וברגישות, כמו רועה שלא ייתן לכבשה אחת לברוח מן העדר. היא בעצמה הלא לא מבינה שאם תברח תסתכן ברעב ובצמא ולא תדע כיצד לחזור. אין כמו מילים טובות, בונות, מחמאות אמיתיות שנובעות מלב טוב ומפרגן, כדי לשמור על הצאן בתוך העדר, זו התזונה הכי מתאימה, זה 'מזון העל' של ילדים ובני נוער.
שנזכה להיות רועים נאמנים, שנרעה את צאננו באופן שיגרום נחת רוח בשמיים, והוא מן השמיים ישפיע לכולנו, לרועים ולצאן, שפע של בריאות ושמחת חיים לעובדו שכם אחד בשמחה.