קרב אכזרי מהבונקר בהדסה

מי שהזדמן ביום שלישי השבוע למליאת הכנסת יכול היה לדמיין שנחת בטעות שלושה ק"מ אוויריים מגבעת רם, והגיע ל'ירחי כלה' המסורתית במלון רמדה. על הפודיום ניצב ח"כ יצחק פינדרוס והשמיע אמרי שפר לציבור. בין אמירות נשכניות שהפנה לאופוזיציה ולרפורמים, הוא בחר להקריא לציבור קטעים ממגילת אנטיוכוס. הפיליבסטר הזה היה סימן ברור למשבר שבו שרויה הקואליציה לאור סוגיית חוק הגיוס. חוק הרווחים הכלואים, שעליו מתבסס חלק מהתקציב השנתי של מדינת ישראל, היה רק הטריגר.

אחרי שלוש שעות שבהן פינדרוס התעלה על עצמו, עלה אל הדוכן דודי אמסלם, וניסה להמשיך מהמקום שבו הפסיק קודמו. זה לא היה קל. יותר מתשעה מיליארד שקלים אמורים להיכנס לקופת המדינה מחוק הרווחים הכלואים בחברות הענק, רבע מסך צעדי ההתכנסות המתוכננים בתקציב המקוצץ של 2025 שיפגע לכל אחד מהאזרחים בכיס. אם הרווחים הכלואים היו נותרים בחברות הענק, האזרחים הקטנים היו נאלצים לשלם באופן אחר. באוצר כבר מיהרו לשלוף את תקנות המס על כלי החד פעמי ועל השתייה המתוקה כדי לגרום לגולדקנופף ולבבצ'יק להזיע.

בימים ההם, בזמן הזה. ח"כ פינדרוס מקריא קטעים ממגילת אנטיוכוס על דוכן הכנסת צילום: פלאש 90

הדרך להעברת החוק הייתה רצופה במהמורות פוליטיות, גם באגודת ישראל פנימה. ברקע ריחפה ההבטחה שנתן ראש הממשלה נתניהו כבר לפני שבועיים: הסדרת סוגיית הגיוס בחקיקה בתוך שבוע עד עשרה ימים. אבל כרגיל, הכל השתבש. המלחמה, האילוצים, המשפט – כל התירוצים הרגילים נשלפו כהסבר לזמן שחלף, אבל בעיקר מדובר בחוסר היכולת להגיע לפשרה מוסכמת בין הנציגות החרדית לבין הצבא, שלפתע הרים את דרישותיו למספרים גבוהים פי כמה מאלה שדובר בהם בתקופת גלנט. אליהם גם נוספו מחירים אישיים ללומדי התורה, כמו ביטולי הנחות בארנונה ועוד שורה של סנקציות שאף ח"כ חרדי לא יכול להצביע בעדן.

גולדקנופף עצמו, ששיגר אין ספור פעמים אולטימטום על חוק התקציב, שב והסביר, גם לבנימין נתניהו ששוחח עימו ממיטת אשפוזו בקומה התת קרקעית בהדסה, כי אגודת ישראל הצביעה בעד אישור חוק התקציב בקריאה ראשונה רק לאחר שראש הממשלה התחייב בפניו לקדם את חוק הגיוס במהירות האור. חרף ההבטחה, שר הביטחון ישראל כ"ץ, שקיבל את המשימה המורכבת לגבש נוסחה מוסכמת, טרם הצליח להניח על השולחן טיוטה שתענה על דרישות כל הצדדים. מכאן, כך גולדקנופף, החלה הסאגה.

משבר נוסף שהלך ותפח בשבועיים האחרונים בין איתמר בן גביר לבין שותפו הטכני לבחירות, בצלאל סמוטריץ', עסק בפרק העלאת דמי הביטוח הלאומי, שאמור להניב למדינה כ־4.5 מיליארד שקלים. השניים הפכו לאחרונה צהובים זה לזה, לאחר שבן גביר דרש תוספת של עשרה מיליארד שקלים לבסיס תקציב המשטרה. כל הדרישות הללו, לרבות הדרישה להדחת היועמ"שית לממשלה, נתקלו בהתנגדות נחרצת של שר האוצר סמוטריץ'.

חוק הרווחים הכלואים, על שלל ההסתייגויות שהגישה האופוזיציה, כמו גם החוק להעלאת דמי הביטוח הלאומי, עברו בסופו של דבר ברוב דחוק מאוד שגייסה הקואליציה: ח"כ ביסמוט הובא עם דש חולצתו המתנופף, היישר מהשבעה על אימו המנוחה, וראש הממשלה שהבין כי כלתה אליו הרעה, שחרר את עצמו מהדסה באחריותו האישית והגיע בלוויית רופאו למשכן הכנסת. כך נראית מדינה בטרלול מהותי: במקום לנוח אחר ניתוח, ראש הממשלה נאלץ לקפוץ למליאה ומחוקק נוסף נקרא אל הדגל במקום להתאבל בשקט על אימו.

קרב על זהות

שמונה בבוקר של יום שלישי. ועדת הכספים. ארבעה וחצי מיליארד שקלים מונחים על השולחן. הקואליציה דורשת להעביר. האופוזיציה מתנגדת. השעון דוחק. בחוץ נרות החנוכה האחרונים של חנוכיות הלד כבר כבו, אבל בפנים, בחדר הוועדה, הלהבות רק מתחילות ללחך.

המהלך תוכנן עוד ביום האתמול. הקואליציה ניסתה לכנס את הוועדה בשש בערב, למרות חג החנוכה וחרף העובדה שדיוני הכנסת מסתיימים בימים אלה בארבע אחר הצהריים. כשמדובר בכסף קואליציוני שיש דחיפות עליונה להעביר אותו, אפשר להגמיש מעט את הכללים. אבל האופוזיציה התנגדה. ייתכן שהח"כים החרדים העדיפו להיות בערבי הלביבות המשפחתיים או לקפוץ להדלקות המסורתיות בחצרות האדמו"רים. התוצאה: הדיון נדחה לבוקר. אותו בוקר סוער שעבר על המליאה, אירח במקביל שעות ספורות של העברות תקציביות אחרונות לאישור הוועדה.

150 פניות תקציביות הונחו על השולחן. 56 מהן הוגשו ב־24 השעות האחרונות. סעיף אחר סעיף, תקציב אחר תקציב, נפרשת התמונה המלאה: 360 מיליון שקל להשלמות שכר. 48 מיליון להפרשי שכר במוסדות הפטור. 148 מיליון לחינוך העצמאי. 84 מיליון למעיין החינוך התורני. 126 מיליון למוכש"ר החרדי. 108 מיליון לחינוך המיוחד במוסדות הפטור. 481 מיליון לחינוך ההתיישבותי. אלה הם כספים שלכל אחד מהם ייעוד ברור.

פרקש–הכהן מהמחנה הממלכתי נוטלת את המיקרופון ולא מניחה. "אלה אי סדרים", היא קוראת. "זה בור ללא תחתית". החשב הכללי של האוצר שנכח בדיון מציג מציאות אחרת: דיווחי השעות של הרשתות החרדיות מאושרים. המערכת מפוקחת. התקציבים מבוקרים. גלעד קריב ממשיך להקשות: "האם החשבת אישרה את דיווחי השעות של מורי הרשתות?" התשובה חיובית, חוץ ממוסדות הפטור.

רגע לאחר מכן מגיע תורה של ח"כ לזימי לנופף בתקנון. היא דורשת חוות דעת משפטית, אך הייעוץ המשפטי דומם. בצעד נבון, ח"כ משה גפני מפנה את כס היו"ר לח"כ ינון אזולאי. צריך להאיץ ואזולאי על הכיסא מנהל את ההצגה ביד רמה. הוא לא צריך אישורים מהייעוץ המשפטי. הוא נחוש להביא תוצאות.

בעשר בבוקר המליאה נפתחת לדיון על חוק הרווחים הכלואים, בעוד שבוועדת הכספים ההצבעה מתחילה. חברי הקואליציה נכנסים. הידיים מורמות. התקציבים עוברים. המספרים רצים, 153 מיליון לתרבות יהודית ולגרעינים תורניים. מיליארד שקלים לחינוך החרדי הועברו בהצלחה. המשמעות ברורה: זה לא מאבק על תקציב, אלא על זהות.

בליאק זועק: "לאשר 4.5 מיליארד שקל בשעתיים? זה חסר תקדים". אך אזולאי כבר מתרומם ממקומו, מחזיר את הכיסא לגפני. האופוזיציה דורשת חוות דעת כתובה מעו"ד אפיק ומאיימת להחרים את ועדת הכספים. אבל הקואליציה לא מתרגשת. עם סדרת האיומים הבלתי נגמרת מבית ומחוץ, הנציגים כבר למדו להתמודד.

באוצר מיהרו להשיב כי הכל נעשה כחוק, ובכך נחתם עוד פרק זעיר במאבק על פך השמן של החינוך היהודי השורשי. המספרים אולי יבשים, אבל המשמעות עמוקה: הקרב הזה גדול מסך חלקיו.

השוק העזתי

הלחץ הציבורי לעסקת חטופים הולך ומתגבר כגל המתעצם בדרכו אל החוף, בעוד מאחורי הקלעים מתנהל משחק שחמט מורכב. בחדרים סגורים בדוחא ובקהיר המתווכים מעבירים הודעות הלוך ושוב. העיתון 'א–שרק אל–אווסט' הסעודי, המיטיב לקרוא את המפה האזורית, חשף השבוע את הקלפים שעל השולחן.

חמאס, כסוחר ותיק בשוק העזתי, מציב דרישות כרשימת מכולת של ארגון המתעלם ממצבו: מסמך מפורט עם מפות מדויקות כבהסכמי שלום היסטוריים, לוחות זמנים נוקשים לנסיגה ישראלית מלאה, וקריטריונים לשחרור אלפי אסירים פלסטינים. בינתיים הארגון אף מסרב לחשוף את המידע ההומניטרי הבסיסי: רשימת החטופים ומצבם.

הוויכוח על הגדרת חטוף כהומניטרי נראה מנותק מהמציאות. במצב הנוכחי, כיצד ניתן לקבוע מי מהחטופים נחשב מספיק חולה או פצוע אחרי יותר משנה בתופת? במנהרות האפלות של עזה, שבהן האוויר דחוס וטחוב, כל יום הוא פצע פתוח. החטופים, רובם אזרחים שלווים עד שמחת תורה תשפ"ד, הפכו לקלפי מיקוח במשחק אכזרי.

הנהגת חמאס ברצועה, שמתמרנת בין ההריסות, משחקת משחק כפול. מצד אחד היא מנסה להציג חזית של ארגון שעדיין שולט במצב, שיכול להכתיב תנאים. מצד שני היא אוחזת בחטופים כמו בחבל הצלה אחרון, מבינה שברגע שישוחררו כולם היא תאבד את הקלף החזק ביותר שנותר בידיה. לכן היא מתעקשת לשחרר בשלב הראשון רק מספר מצומצם, שומרת את השאר כ"תעודת ביטוח" ליום סגריר. הצד הנוסף של המטבע, שבמסגרתו ייתכן שאין לחמאס כלל דרך לדעת היכן מוחזקים כל החטופים, עולה לדיון לא פעם בחדרים של מקבלי ההחלטות בישראל, שם מביעים ספקנות רבה אם יש בכלל פרטנר ראוי בצד העזתי.

בלית ברירה המשלחות ממשיכות לטוס הלוך ושוב בין תל אביב, קהיר ודוחא, והתוצאות נראות כמו יוני דואר שאין כל בשורות בפיהן. בחדרי המלונות המפוארים בקטאר, הרחק מהעשן ומהאבק של עזה מתנהל משא ומתן איטי ומתיש. התזוזה, אם בכלל, היא כמו מחוגי שעון בשעת דמדומים: כמעט בלתי נראית. הדיפלומטים המעורבים כבר למדו להכיר כל פיתול בדרך, כל מכשול אפשרי.

בינתיים חמאס ממשיך להיאחז בדרישותיו כמו טובע בקרש הצלה: סיום המלחמה, נסיגה מלאה, שחרור מחבלים המוני ושיקום הרצועה. זה נשמע כמו רשימת משאלות של ארגון שעדיין לא הפנים את עומק המכה שספג: אלפי לוחמים שחוסלו, תשתיות שהושמדו, מנהרות שקרסו. אבל במזרח התיכון לפעמים דווקא כשאתה הכי חלש – אתה מציג את הדרישות החזקות ביותר.

אולי רק כניסתו של טראמפ לבית הלבן בעוד פחות משלושה שבועות תצליח לטלטל את הקופסה ולשנות את כללי המשחק. בינתיים השעון ממשיך לתקתק, והחטופים ממתינים במנהרות האפלות. כל יום שחולף הוא כמו נצח.

מהלך התקפי

כשמתבוננים על מזג האוויר הנוכחי קשה שלא לחשוב על מי שנמצא בימים הללו בעזה, בעיצומו של חורף מקפיא. ערפל סמיך מכסה את שמי ג'באליה ותמונת מציאות מורכבת מתגבשת. בפעם הרביעית מאז תחילת המלחמה אוגדה 162 נעה בין ההריסות. הפעם זה שונה, הרבה יותר הרסני וקטלני. רוב בתי המחנה קרסו במהלומות של צה"ל, ולצערנו רק בתמרון הנוכחי איבד עם ישראל ארבעים חיילים שנפלו בקרבות העקובים מדם. המראות מהרצועה מזכירים את סטלינגרד. רק שכאן, במקום השלג הרוסי, האוויר רווי באבק בטון וריח כבד של עשן.

על המהלך ההתקפי המהותי שמתרחש בשבועות האחרונים בג'באליה התקבלה ההחלטה כבר בחודש החגים האחרון. זה היה בשעה שהדי מבצע הביפרים בדרום לבנון הדהדו, וצלקת הירי הקטלני במג'דל שמס, שגבה את חייהם של שנים עשר בני נוער, עוד הייתה טרייה. המערכה הכפולה בימים הלא רחוקים ההם, בצפון ובדרום, הובילה לדילול הכוחות ברצועה. אבל דווקא אז הוחלט לצאת למבצע טיהור קיני הטרור, כדי שלא להחמיץ את המומנטום.

בשבוע האחרון, עם התרחבות הפעולה לבית חנון, ראשי מערכת הביטחון טוענים שהתוצאות ניכרות בשטח. אין כמו הלחץ הצבאי, שאף התגבר בשבועות האחרונים, כאמצעי לקידום המו"מ על החטופים. מה חבל שבשטח המציאות מצטיירת אחרת. המגעים תקועים, הפסקת אש נראית רחוקה כמו כוכב בשמי ליל חורף, והתקווה לראות את החטופים שבים הביתה נמשכת כמו מטוטלת אין סופית.

חמאס, כמו חתול רחוב ערמומי, עדיין שולט באספקה ההומניטרית ומרוויח ממנה הון. אמת, הארגון, שספג מכה קשה ביכולותיו הצבאיות, כבר אינו איום משמעותי. הרקטות האחרונות שנותרו במלאי וראינו אותן השבוע משוגרות מצפון הרצועה, נראות יותר כמו הפגנת נוכחות מאשר איום אסטרטגי. עיקר המאמץ של חמאס מתמקד בגביית מחיר כואב מהכוחות בג'באליה, ומדי פעם במסדרונות נצרים ופילדלפי.

בהיעדר הסכם לשחרור חטופים באופק, סביר שהפעולה הצבאית תתרחב לעוד אזורים בצפון הרצועה, אזור שהולך ומתרוקן מיושביו. אין בלתי מעורבים ברצועה. האוכלוסייה שנחשבת אזרחית, זולגת לאזורים דרומיים יותר, סמוך לרפיח, אלא שאם יש נעלם במשוואה הזו, הוא העובדה שהשליטה האזרחית של חמאס ברוב שטחי הרצועה נמשכת, למרות המכה הקשה שספג.

בנסיבות האלה קשה לראות סוף למלחמה בעתיד הקרוב. הניסיון ההיסטורי מלמד שבמזרח התיכון לפעמים גם ניצחון בכל הקרבות עלול להוביל למלחמת התשה ארוכה. איך מסיימים את המצב הזה בלי להיגרר למצב אין סופי של לחימה בבוץ העזתי? בלי עזר עליון שמימי, השאלה הזו תיוותר לעת עתה פתוחה.

החיים עצמם

בין תיקונים לחסדים

חיינו נעים בין שני צירים מרכזיים: רגעי חסד ורגעי קושי. אלא שלא תמיד התגובות שלנו זהות. בדרך כלל, אנו נוטים להגיב אינסטינקטיבית למצבים שאנו חווים. לעיתים התגובה מהירה מדי, בלי שהות למחשבה או התבוננות פנימית. למעשה, זה טבעי: אנשים נקלעים לסחרור בכל תחום. בתעסוקה, במשפחה, בחינוך הילדים ובצומתי החלטה משמעותיים. אלו הם ה"תיקונים" בשפה היהודית; תקופות אתגר שעלינו לצלוח.

מנגד, ישנם רגעים של הארה. לעיתים אנו מתעוררים לבוקר שבו ההצלחה מאירה פנים הרבה מעבר למאמצינו, כמעט בגדר נס. רגעים שבהם נדמה שהשמיים נפתחים והשפע זורם ללא גבול. ועלינו להכיל את שתי הסיטואציות הללו: גם את התיקונים וגם את החסדים. את המסדרון המעורפל שבו אנו צועדים בתקווה לאור, כמו גם את הרגעים שבהם הלב מתרחב אל מול שפע שחורג ממידותינו.

כמי שצועד בשבילי החיים ומתבונן בתהפוכותיהם, עם השנים הבחנתי בתופעה מעניינת, שניכרת במיוחד בקרב ציבור החרדים לדבר השם. החלוקה לעיתים כה ברורה וחדה, עד שהיא מחייבת התבוננות מעמיקה ובחרתי לשתף במחשבות ובתובנות הללו את הקוראים, שחלקם מלווים את טוריי, בחסד השם עליי, עשרות שנים.

בין שני מישורים

ישנה קבוצה שאצלה פועל מנגנון מובהק: כל עניין של 'תיקון', 'גזרות' או 'דינים' – כפי שאנו, הספרדים, מכנים זאת – מיוחס לקב"ה. את הגזרות מקבלים באהבה, כאילו אינן תלויות בנו או באחריותנו. זוהי התפיסה הפנימית וגם החיצונית. אולם כשמגיעה הצלחה אישית, כלכלית או כל אירוע מבורך אחר, מייד עולה הקול: "ברוך השם, איך ידעתי לזהות את ההזדמנות, אלמלא חושיי החדים, אלמלא האינטואיציה שלי". ההתפארות מטפסת לגבהים, כאילו שכחנו לרגע מי הוא מקור כל הברכה.

במילים אחרות, החלוקה ברורה: הצרות משמיים, וההצלחות – פרי מעשינו. הגזרות מלמעלה, והטוב והעושר מלמטה. אך האמת הפוכה לחלוטין. חכמינו לימדונו שאין רע יורד מלמעלה; משמים יורד אך ורק טוב. מעשינו, בחירותינו והיצר שמוביל אותנו, הם שהופכים את הטוב הזה לרע במסעו משמיים לארץ, מחסד לדין.

אם כן, הדינים הם תוצאה של מעשינו, לא גזרה חיצונית. ואילו החסדים, העושר וההצלחות, אינם מעשי ידינו כלל, אלא מתת שמיים טהורה. ראו, מסביבכם אנשים מוכשרים וחכמים יותר, שהשקיעו רבות בחינוך ילדיהם ועמלו לפרנסתם בדקדקנות, ובכל זאת לא השיגו מחצית מההצלחות שחנן אותכם הבורא בהן.

עלינו להבחין בין שני מישורים: השפה החיצונית שבה אנו משוחחים עם העולם, והשיח הפנימי המהותי שכל אדם מקיים עם עצמו. אומנם טבעי לשתף אחרים בהצלחותינו, אך המבחן האמיתי טמון בתודעה הפנימית, באותם רגעים של חשבון נפש אמיתי – כיצד אנו תופסים ומפרשים את המציאות בינינו לבין עצמנו. לעיתים אדם חי באשליה, כמי ששרוי בגן עדן של שוטים, דבק באותה אקסיומה מוטעית שלפיה הטוב נובע מכוחותיו בעוד הרע נגזר עליו משמיים.

לצאת מן הבור

בסיום פרשיות בראשית אנו עדים לטלטלות שעברו על יוסף הצדיק, מיום מכירתו כעבד ועד עלייתו למשנה למלך מצרים. דרכו מדגימה גישה שונה לחלוטין: הוא אינו עסוק ברחמים עצמיים, בחיפוש אשמים או בייחוס הטוב לעצמו והקשיים לשמיים. להפך, בכל אירוע הוא מכריז: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה". הוא מבטל את עצמו ומייחס הכל לקב"ה. כל מתנה, כל הצלחה, מגיעה לידי ביטוי כששם שמיים שגור בפיו.

זוהי תובנה עמוקה שמלווה את המסורת היהודית לאורך הדורות. ספרי החסידות מלמדים שלכל אדם מאיתנו נקצבו רגעי החסד והתיקון שעליו לעבור בחייו. אפשר לנסות לתקן ולשנות, אך כל אחד פועל במסגרת המפה שהותוותה לו מלמעלה, כחלק מתוכנית אלוקית מדויקת ומכוונת. העיקר טמון בגישה הפנימית שאנו בוחרים לאמץ בשיח עם עצמנו.

בכל דור ודור, בכל מצב ובכל נסיבות חיים, כולנו שואפים לצאת מה'בורות' שלנו – מהיצרים, מהחולשות, מהכישלונות ומהקשיים. אך הדרך מהבור לארמון המלוכה עוברת דרך הבנה עמוקה: כשאנו פועלים בהכרה שמשמיים ייטיבו עימנו, מכירים בכישלונותינו לא כעילה לרחמים עצמיים אלא כהזדמנות לתיקון, ומסרבים לתת למציאות להכריע אותנו – או אז זוכים אנו שהישועה תבוא במהרה, "ויריצוהו מן הבור".

דווקא בתקופתנו, כשהאתגרים מורכבים והניסיונות רבים, וכשאנו מכריזים "בלעדי, אלוקים יענה" ומבינים שהכל מאיתו יתברך, שהרי משמיים יורד רק טוב – או אז זוכים שגם מלכות הארץ, בבחינת 'פרעה', תכיר: "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". כך ניתן בידינו הכוח להתעלות מעל המציאות היום יומית לקבל כביכול כוח ושליטה על מערכות החיים ולגלות את האור הטמון בכל אתגר, את החסד שבכל תיקון.

כי בסופו של דבר, היכולת להכיר בכך שכל רגע בחיינו הוא חסד, בין אם הוא נראה כתיקון ובין אם כברכה גלויה, היא המפתח להתעלות אמיתית ולחיים של משמעות.