קשר שנצרב בדם

מחשבות מרגשות שנצברו בשבת מירונאית, ושתי איגרות מרגשות לפתיחתה של שנת לימודים

עם דמדומי חמה, מצאתי את עצמי מטפס לעבר 'הציוּן'. מימיני ומשמאלי, מלפניי ומאחוריי – עוד מאות יהודים כמוני, שבאו לכאן, לעשות שבת אחרונה של 'בין הזמנים'. אין זמן מתאים יותר משבת מברכים, ערב ראש חודש אלול, להיות במירון.

כמו במשפחות רבות בישראל, הדיונים על הלוקיישן והתאריך נמשכו אצלנו עד לרגע האחרון. איפה נופשים ואיך, האם כדאי לשכור צימר ולסחוב צידניות או עדיף מלון שבו הצוות דואג להכל (ואנחנו רק מרוקנים את הארנק), או – כפי שהעליתי סברה ברגע אחד של ייאוש מכל הכאב־ראש הזה – השנה נסתפק בבריכת כדורים במרפסת.

בסוף, כשהשַמָש שמעיר את הספרדים לסליחות כבר כמעט נקש על הדלת, וראש הישיבה הליטאי כבר כמעט דפק על הבימה בזעקת האלול המפלחת כליות, וכשהמשפיע החסידי כבר כמעט הכריז עם כוס 'משקה' ביד ש'המלך בשדה' – נזכרנו לצאת לשדה. כמו שְׁלֶעפֶּערְ'ס, ברגע האחרון. אבל עדיף מכלום.

כך מצאנו את עצמנו שובתים בצריף מירונאי רעוע (זה המקסימום שהיה ניתן להשיג ברגע האחרון), מוקפים בהרי הגליל המוריקים, מנסים לשאוף אל הריאות אוויר אחרון של 'בין הזמנים' תשפ"א. במירון פחות משגיחים בענייני נוחות ופאר: העיקר להיות אצל רֶבְּ שִׁימֶע'ן. העומס כאן, בלתי נתפס. אינני זוכר את ההר עמוס כך, פרט לל"ג בעומר כמובן.

גם המגוון מזכיר את ל"ג בעומר. כל סוגי היהודים כאן, עד שאי אפשר לתת בהם סימנים. בדרך להר אתה פוגש באלה שאלתרו לעצמם פתרונות שאין צורך לשלם עבורם סכומים מפולפלים לבעלי המְשקים במירון: זה בקרוואן נגרר שמשורר עם ילדיו פרקי תהילים מתחילת השבת ועד צאתה, אלו באוהלים לוהטים שיש בשהייה בהם מסירות נפש של ממש, ואלה שבאו לבדם ואינם יודעים היכן יניחו ראשם, העיקר 'להיות אצל הצדיק'. בתווך נמצאים אלה שזכות התגלגלה לידם – לפרנס כהוגן את אלה שיושבים על מכרה הזהב הנדל"ני של מירון. גם ברוכים יהיו, ובלבד שהמזגן יעבוד כהוגן ובחצר תהיה איזו טרמפולינה סבירה.

"צדיק, בוא תברך עִשְׂבֵּי", קידם אותי יהודי יקר בכניסה לחצר הציון, העמוסה מתפללים. בשלב הזה כבר הייתי מיוזע כהוגן, מחמת קושי הטיפוס ההרה. אבל כשיהודי יקר מציע לברך 'עִשְׂבֵּי' בפתח ציון הרשב"י – אין מסרבין. במיוחד כשנזכרים במעשה המובא בגמרא על רבי שמעון ורבי אלעזר שיצאו מן המערה לאחר שלושה עשרה שנים, ראו זקֵן נושא שתי אגודות הדסים לכבוד שבת, ושיבחו את חיבוב המצוות של עם ישראל. לא רק 'עִשְׂבֵּי' בירכתי, גם 'עַצֵי'.

ובפנים הציוּן – עומס עצום. בליל של נוסחאות וסגנונות. כאן אני רואה את בנו של הצדיק מקארלסבורג זצ"ל, שהתעטף בשיראֵי זהב כמנהג אביו שנסתלק זה עתה, והוא עומד אצל הציון ובאידיש הונגרית מתגלגלת הוא אומר: "אחינו הספרדים יתחילו לומר סליחות ביום ראשון השבוע. אנחנו, האשכנזים, אמנם איננו אומרים סליחות מתחילת החודש – אבל זה לא תירוץ להמשיך לישון. גם אנחנו צריכים להשכים. אפשר ללמוד, אפשר לומר תיקון חצות. אפשר תהילים. ואפשר", הנמיך את קולו והוסיף בלחישה, "גם לומר סליחות. עבירה זו לא".

אני מתקדם פנימה, אל היכל רבי אלעזר, ומצטרף ללימוד מאמר עם חסידי חב"ד, כאשר לצידנו משוררת חבורת לובשי לבנים מנהירת-פנים את 'יגדל אלוקים חי' שאחרי התפילה, מחמת שמנייני ספרדים במירון – זריזין הן, ואינם מורגלים בגרירת הזמן האופיינית לתפילת החסידים. חידוש השנים האחרונות כרוך בנוכחותם המסיבית של יהודים ליטאים בשבתות-מירון, שכן רבי שמעון – לכֹל הוא, והכל שווים אצלו.

רוצים לדעת עד כמה הכל שווים? הסכיתו ושמעו לסיפור זה, שעיניי ראוהו ולא זר. לאחר שנסתיימה תפילתנו, נכנס אל הציוּן אחד מגדולי הנגידים בעולם התורה והחסידות. יהודי של תורה וגדולה, ששמו מונצח בעשרות בנייני תורה, אם לא במאות. על שמו רשומים נכסים בשווי מאות מיליונים מעבר לים וידו פתוחה שנים לצדקה. הוא נכנס לציוּן, מלווה בבניו המסורים, ואלו חיפשו עבורו כיסא, על מנת להושיבו בקדמת המניין שארגנו.

דא עקא – בציון רבי שמעון אין כסאות פנויים, ולמעשה אין כיסאות בכלל. רק ספסלים. הבנים המסורים גייסו את כל יכולות הארגון, ביקשו עזרה מכל מי שהיה בסביבה – וכיסא, איִן. כל אותו הזמן עמד היהודי הנכבד והמבוגר על רגליו, המתין עד בוש. ובאותו רגע למדתי: אתה יכול להיות יהודי שחצי מבירה אירופית חשובה רשומה על שמך, אבל אצל רבי שמעון תתקשה לאלתר אפילו כיסא פלסטיק. גם על פניו של היהודי המכובד לא ראיתי רטינה כלשהי, חרף רגליו הלֵאות. עונג היה לנגיד – ששולחנות 'מזרח' נפרשׂים בפניו בשגרה – לגלות שכל היהודים שווין אצל רבי שמעון.

עוד הרבה יש לספר על שבת שכולה תפילה – עיקר העניין אצל רבי שמעון – ועל דרשתו של רב היישוב, רבי מאיר שטרן, בשבת בבוקר על "חודש אלול, שצירופו 'וצדקה תהיה לנו כי', ועל מלך שמראה פנים שוחקות לכולם". אפשר לספר על החסד הנשפך במקום, ועל כך שכולם במקום הזה מאירים פנים האחד לרעהו, מכבדים זה את זה בעליות ללא תשלום. עוד אוכל לספר, על קריאת התורה בבוקרו של יום בהיכל רבי אלעזר, שבו השתתפה משפחה מגולדרס-גרין הלונדונית שחלמה להעלות את נער המצוות שלה לתורה בפעם הראשונה במירון. חלמה והגשימה. ככה זה אצל רבי שמעון: הסיפורים האנושיים כל כך, הנוגעים ללב כל כך, מתגלגלים על המרצפות העתיקות. רק להתכופף ולאסוף – ואפשר למלא עשרה טורים עסיסיים.

אבל בחודשים האחרונים יש נושא נוסף שקשור לרשב"י, שאודותיו אבקש להקדיש את הקטע הבא.

זה היה עבורי הביקור הראשון במירון מאז האירוע הקשה בל"ג בעומר השנה. כאן אצטרך להיחשף מעט יותר מהרגיל, אבל אין ברירה: כמי שהיה בקרבת מקום בשעה שהכל אירע – חשתי רתיעה מסוימת. לא ידעתי איך לגשת לנושא. חרף האמונה על כך שארבעים וחמישה הצדיקים נקראו להיכלו של רשב"י ואין לנו שמץ הבנה בכבשונו של עולם – בחודשים האחרונים הסתובבתי במעין הרגשה של 'עבד שבא למזוג כוס לרבו ומזג לו רבו קיתון על פניו'.

הגיעו הדברים לידי כך, שבחג השבועות האחרון, כאשר הלבבות עוד רעדו מהשמועה הטרייה על הנעשה בגבעת זאב בכניסת החג – לא עליתי כמנהגי לכותל המערבי, אף ששהיתי בירושלים. הייתה מעין הרגשה של מידת הפך-הרחמים שמתוחה, וכי משמים אומרים לנו: 'אל תעשו טובות ואל תבואו. תעשו מה שצריך וזהו'. אם שגויה היא ההרגשה – והוא רחום יכפר. אבל מהסיבה הזו, נרתעתי בשלושת החודשים האחרונים מלעלות למירון.

ואז אתה מגיע למקום – ומגלה שעם ישראל לא מוותר. לא רק שלא מוכנים להרגיש לא רצויים לפני המקום – אלא שמאמצים עוד יותר את האחיזה בעץ החיים. עם קשה עורף – היינו תמיד. אלא שעתה נוסף כאן נדבך אחד: הקשר של עם ישראל למירון – הוא קשר שנצרב בדם. לא סתם מקום שעולים אליו כשהכל שווה ומסתדר. עכשיו, אחרי שיהודים מסרו את חייהם כדי להיות קרובים לרשב"י – הקשר רק התעצם.

זו הייתה עבורי חוויה מתקנת. במהלך השבת הכתה בי התובנה: לא רק של"ג בעומר תשפ"א לא אמור להקהות את הקשר למירון – הוא אמור לחזק אותו. זוהי קִרבה נפשית ונשמתית, שאי אפשר להסביר אותה במילים, ואי אפשר להגדירה בכלים הגיוניים. בפטירתם ההרואית של ארבעים וחמישה הקדושים – הם ציוו לנו את הידוק האחיזה ברבי שמעון ובמקום מנוחתו, כמובן בבטחה ותוך דרישה לתיקונם של הררי הכשלים והליקויים הבטיחותיים על ההר שסובל בשנים האחרונות מיותר מדי חאפריוּת.

לפני פרדה מהציוּן, אתה מוצא את עצמך פונה לרבי שמעון במילים פשוטות, ישר מהלב: "רבי שמעון צדיקאי! כל כך הרבה סבל יהודי נוצר בתשפ"א, וכל כך הרבה מזה אירע דווקא בארבע אמותיך. איננו מתיימרים להבין דבר, אבל אנו מבקשים ומתחננים שתפטור כבר את העולם מן הדין ותפעל בפני אדון העולם שתהיה לנו אחרית־שנה טובה, ושנת תשפ"ב מבורכת ומתוקה, בלי צרות ובלי קשיים". תפילה שבוודאי עשתה פלאות.

כשחזרתי הביתה, ציפתה לי בתיבת המייל הודעה שכמו התכתבה עם המחשבות שלי במירון. הכותבת היא אמא לילדים מביתר עילית שאחד מילדיה התחיל את השנה בכיתתו של 'רֶבֶּ'ה גולדברג', וסיים אותה אצל רב'ה אחר, יבלח"א, שכן המלמד רבי אלעזר גולדברג ז"ל נקרא בליל ל"ג בעומר להיכלו של רבי שמעון. את הרב'ה גולדברג הכרתי מהישיבה ומהעיר, ובעת שבאתי לנחם בביתו – ביקשה ממני האֵם בדמעות כתובת שאליה ניתן לשלוח דברים לזכרו.

וכך נכתב במונולוג המרגש, שנושא את הכותרת 'הכוכבים שם למעלה':

"חודש אלול. ברחוב כבר נשמעים קרקושי המזוודות של הבחורים היקרים בדרכם לישיבות וצפירת ההסעה שמחכה למטה. דקה לפני הצלצול, רצינו להסב את תשומת הלב לאנשים שמחכים לילדים שלנו מעבר לדלת הכיתה: אנשי החינוך וההוראה.

"בל"ג בעומר האחרון איבד עם ישראל 45 אנשים יקרים ונדירים. בתוכם היה איש נדיר, ר' אלעזר מרדכי גולדברג זצ"ל. ר' אלעזר היה רב'ה בת"ת 'אדרת אליהו' בביתר עילית. זכינו, ושני הבנים שלנו למדו אצלו. אחד – השנה.

"רב'ה גולדברג היה אדם. זו הגדרתו. 'מענטש': ישר, שקט ומלא תוכן. נמרץ, אבהי. אדם מסודר כל כך – שאפשר להשתגע. דפי קשר מוכנים היו מתויקים אצלו מתחילת השבוע. השנה אצלו הייתה מלאה אידישקייט, ועמוסה בהווי יהודי חם שנחרט בלב.

"הוא היה חזק בפרטים הקטנים. לא היה דבר שנעלם מעיניו, וההשקעה ניכרה בכל פינה: ביצירות מגוונות ומלאות שימוש, בקריאה יסודית, בסיפורי פרשת השבוע מרתקים. ואכפתיות – המון אכפתיות. דוגמה? במסיבת החומש, תוך כדי השירים ותנועות הידיים של הילדים המתוקים – הוא ניגש לסדר לילד את הכתר הגדול שהתגלץ' לו על העיניים. שייראה מסודר, שלא יתבייש. תמיד ידענו שהתמונות מהחיידר שהוא ישלח הביתה – יֵצאו מדהימות, כי הוא תמיד בחר לשלוח את התמונה הכי מוצלחת של כל ילד. הוא רצה שלהורים תהיה תמונה טובה ונאה לתלות על המקרר, שלא יצטערו שהילד בדיוק גירד באף תוך כדי שצילמו. היה לו אכפת.

"הוא היה רב'ה שהרגשנו תמיד בנוח אצלו לשאול, להתעניין מה קורה עם הבן וקצת 'לנג'ס' על ענייני הכיתה. תמיד ענה ברוגע ובנועם, ומעולם לא נתן את ההרגשה שהוא עסוק. מבחינתו, התלמידים נמצאים תמיד לפני הכל. תמיד.

"בבוקר שקדם לאסון, עוד התקשרנו לשאול אותו על עניין זניח – קטטה שהייתה בין ילדים – והוא הקשיב (בסבלנות! תוך כדי שהילדים קוראים ברקע). לבסוף אמר לנו: "כן, ראיתי. אני אטפל בזה בעזרת השם". כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, באמצע הבוקר, כשמסביב ייהום הסער ואתה בלחץ לעלות לצפון.

"האסון היכה בכל עם ישראל קשות, בכל הגוונים והמגזרים. רובנו מכירים לפחות אדם אחד שנספה, בקרבה זו או אחרת. והחיידר שלנו איבד את אחד מטובי המלמדים שישנם. לאחר שבועות של צער וכאב, רצינו לעשות משהו לזכרו. שאדם כזה מיוחד יישאר בתודעה. להביא דווקא זיכרון הנותן כוח לאלו הנותרים מאחור ומתגעגעים: למשפחה, לתלמידים בעבר ובהווה, ולצוות המורים שהוא היה להם לאח וחבר".

אל מכתבה צירפה האֵם יצירה גרפית מרגשת, הנושאת את תמונתו של רב'ה גולדברג ז"ל, עם הפסוק 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' – פסוק מספר דניאל שעליו אומרים חז"ל: "אלו מלמדי תינוקות". היצירה מציגה ציטוט שמופיע בספר 'קול יהודה', על כך ש"המלמדי תינוקות נראים בעיני הבריות כקטנים, כי המִשרה שלהם לא כל כך גבוהה, אבל לאמיתו של דבר – הם מעולים מאוד מאוד. וזוהי הזכות הגדולה שיכולה להיות, כמו שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים, אבל לאמיתו של דבר, כל כוכב הוא עולם מלא. ידוע שישנם כוכבים גדולים שגודלם פי כמה מכדור הארץ".

הפנייה מסתיימת בהצעה למנהלים ולמנהלות של מוסדות החינוך: "הדפיסו בבקשה את הטקסט ותתלו אותו בגדול בחדר המורים, למען יֵדע כל רב'ה ותדע כל גננת, יֵדע כל משגיח ותדע כל מורָה בכל מוסד – כי הם עושים מלאכת קודש שאין לה תחליף. הכוכב הוא המצפן כשאתה נאבד בלילה. המורים, המלמדים, ה'עויזרים', המורות והגננות, מעבירי המסורת והשמועה – אתם ככוכבים! שמעתם? ככוכבים! אז זקפו קומתכם והכירו בערככם!"

"יהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו של מלמד יקר ונדיר – ר' אלעזר מרדכי גולדברג זצ"ל".

נ.ב.

איגרת מבן ישיבה

מכתבים שנשלחים כתגובות לטורים, מקומם בדרך כלל בעמוד המכתבים למערכת המיוחד לכך. אבל יש מקרים חריגים. כמו המכתב ששלח בחור ישיבה בעקבות הטור הקודם, שנשא את הכותרת 'מכתב לעצמי הצעיר'. התפעמתי מגילוי הלב, מכישרון הכתיבה, מזיקוק החששות והתקוות, ובעיקר – נחרדתי מגודל האחריות שמוטלת על כותב. כל פסיק שיוצא מהמקלדת – יכול לבנות עולמות. ומחמת שכותב המכתב ניחן בכישרון כתיבה מושלם, המכתב מוצג כאן ככתבו ממש, ללא כל שינויי עריכה.

"ר' אריה היקר!

"אני כותב אליך שעה לפני שאני יוצא אל הישיבה הגדולה החדשה אליה אני עולה. לזמן אלול.

"זה עתה ממש סיימתי לקרוא את האיגרת שכתבת לעצמך-של-לפני-שמונה-עשרה-שנה.

"הקריאה של התיאור המפורט של החששות לפרטיהם, ההפתעות כסדרן מכל דבר חידוש ושינוי מהישיבה הקטנה אל תוך עולם אחר וחדש – מהפחד מארזי הלבנון המזוקנים ועד לאימה מכך שבמקום שאת המחברת ימלאו הוויות אביי ורבא יופיעו בה קשקושים שישורבטו בעוד יום אפרורי של חידלון במיטה בפנימייה, כמו היו סיכום וגיבוש הפחד שלי עצמי, ממה שמחכה לי ממש מעבר להתחלה החדשה. הערב ובבוקר של מחר.

"הכותבים בעיתון לא שמים כנראה לנגד עיניהם עד כמה יכולות המילים שכתבו הם לעצמם, כאל תוך עצמם בעולמם שלהם – לפגוש את הקורא בזמן ובעיתוי שלו, ולהכניס במילים עומק, נופך ורבדים כל כך טעונים ברגש שנוגע לחיים שלו עצמו. תוכן אותו דמיונו של הקורא יוצק אל תוך מילותיו של הכותב בלי שהתכוון בכלל.

"ועד כמה שגדולה הייתה ההזדהות עם ליל חלומות הביעותים ההוא [כן, חששתי שכך יעבור גם עלי הלילה הקרוב] – בא, מעודד מנחם ומחזק המשפט שמתאר את השבוע שאחרי. שאחרי העלייה על המסלול ודרך המלך.

"כש'הישיבה גדיילה' אינה עוד שק של ציפיות רועדות מעתיד בלתי ידוע – אלא מהווה עונג צרוף שנחרט על לוח הלב כ'השנים הערבות ביותר בחיים'. שההתרפקות עליהן מעלה דמעות של עושר, געגועים וכיסופים – ולא של כאב [לכל היותר – כאב על חוסר ניצול הזמן. ואל תביאנו לא לידי ניסיון…]

"מרחיבים הרבה על העלייה לישיבה קטנה. כמעט ולא על הישיבה גדולה. לי זה חסר מאוד, ואני מניח שכך גם לעוד הרבה מחבריי שהיום יגיעו עם חיוך מרוח – ולב מצומק מביעותים. המכתב שלך היה עבורי המפלט – תעלת הניקוז לפחד של 'הרגע שלפני'. וכן – דמעות היו שם באותה התעלה. אציין גם את המסר המעודד של הרב דרוק על 'המעלית אשר בקרבך'. גם הוא נסך בי עידוד וחיזוק, ועל כך לר' מנחם פינס התודה.

"אולי אני חוטא בכך שאני נזכר להגיב על תכני העיתון רק בעת כזו. ובכל אופן מפאת קוצר הזמן (מה גם שהמכתב הוא בעניין נקודתי), אשמור את הדברים לעת אחרת.

"בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, אחד העולים לישיבה גדולה.

"[נ.ב. תוכל באם תרצה לפרסם את המכתב, אם כי כמובן בהשמטת שמי – בפרט שעכשיו השידוכים כבר קרובים יותר מתמיד…]"