המושג: דרך אכילה
בתורה נאמר וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה (ויקרא כה ו), ולמדו חז"ל: לאכלה – ולא להפסד. הפסד של פירות שביעית הוא לא רק הפסד כפשוטו שוודאי מוזהרים עליו, אלא כל שינוי מצורת האכילה המקובלת בעולם נחשבת להפסד. המונח 'מקובל ונהוג בעולם' אינו מחייב שכל האנשים בכל העולם ינהגו באופן דומה בפרי או הירק, אלא מספיק שיש קבוצה של אנשים בעולם שנוהגים לאכול את הפרי או הירק בצורה מסוימת – וכבר מותר.
ודוגמאות לדבר:
סלק – בעוד בשנים עברו לא היה מקובל לאוכלו לפני בישולו, היום יש אנשים ומקומות שמגישים סלט עם סלק חי, ולכן הירק מותר לאכילה חי וזה לא נחשב להפסד.
אבל לאכול תפוח אדמה חי, אפילו שלא מפסידו בכלל כי אוכלו – מכיוון שאין נהוג לאוכלו חי, נחשב הדבר להפסד פירות שביעית, ואסור.
ובכלל – כל מאכל שדרך אכילתו היא באפייה, בישול או צלייה – לא יאכלנו חי, אלא בצורתו המבושלת.
מאכל שדרך אכילתו היא בצורתו החיה, כדוגמת בננה – לא יאכל אותה כשהיא אפויה או מבושלת.
מאכל שדרך העולם לסוחטו, כדוגמת התפוז, מותר לסחוט ממנו מיץ, אבל אם זו אינה דרך העולם, לדוגמה אפרסק, לא יסחט אותו. (יש דיון גדול בפוסקים בנוגע לסחיטה של ירקות ופירות קשים כדוגמת גזר, סלק, תפוחי עץ ועוד.)
מאכל שמקובל למעוך ולרסק אותו – מותר לעשות כן גם בגידולי שביעית, אבל אם אין דרך העולם בכך, לא יעשה זאת, אלא אם מדובר בצורך עבור תינוק, לדוגמה: אגס מרוסק שנועד למאכל תינוק.
מותר לקלף פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית שנהוג לקלפם, כדוגמת מלפפון – גם אם ניתן ומקובל לאכול את הקליפה. אולם בגידולים שאין הדרך לקלפם, כדוגמת שזיף, לא יקלפם, אלא אם יסיר חלק מהפרי או הירק יחד עם הקליפה באופן שהגידול לא ייחשב לפסולת, ואז יניח בפח שמיטה.
סובו ציון
המקום: לוד
לוד השוכנת בטבורה של הארץ, הייתה מאז ומעולם בית לתלמידי חכמים כמו גם לאנשי מסחר. לוד הייתה עיר מוקפת חומה עוד מזמן יהושע בן נון (מגילה ד א) ועל פי המדרש, העיר נבנתה אחרי מעשה פילגש בגבעה, בימי השופטים.
אחרי חורבן בית שני, חכמי ישראל שישבו בלוד היו מעברים את השנה ומשם יצאה ההוראה לכלל ישראל. לאחר שגברה יד הרומאים על אנשי לוד, התדלדל היישוב עד שאמרו עליה (על לוד) "עשרה חלקים עניות בעולם, תשעה בלוד ואחד בכל העולם כולו" (אסתר רבה א טז).
שביעין חביבין:
בערב שנת השמיטה תשי"ט, פנה הרה"ג אברהם ברוך רוזנברג זצ"ל אל חקלאי היישוב גמזו בתחנונים והפציר בהם לשמור שמיטה כהלכה.
"שנת השבע קרבה ובאה", הסביר בנעימות, "אנא מכם, קבלו עליכם לשמור על גדרי השמיטה ותנו לאדמה לנוח כפי שציווה הבורא".
"איננו יכולים לשמור על השמיטה ולקיים את מבוקשך", השיבו החקלאים לרב ומשכו בכתפיהם בחוסר אונים. "אם לא נעבוד בשדה, מאין תבוא פרנסתנו?"
"הבטחה הבטיח הקדוש ברוך הוא שידאג לכל גיבורי הכוח שלא יינזקו", ניסה הרב לסבר את אוזניהם, אבל אוזניהם היו ערלות לשמוע והם סירבו להשליך יהבם על הזן ומפרנס לכל.
ראש השנה הגיע, ואחריו יום צום גדליה. בשעת בוקר מוקדמת קמו החקלאים כהרגלם, לקחו את כלי העבודה ויצאו אל השדות, ומה רבה הייתה הפתעתם כשראו את הרב רוזנברג ממתין להם שם…
"כבוד הרב?!" מצמצו החקלאים בחוסר אמון, "מה הרב עושה בשעה כה מוקדמת בשדות?"
"אני כאן כדי להגן על האדמה השובתת בגופי!" זעק הרב בקול גדול ונשכב במעילו הרבני על רגבי האדמה. "חקלאי שרוצה לחרוש את האדמה, יאלץ לעשות זאת על גופי! קדימה! תדרסו אותי נפש ותעבדו!"
דממה השתררה. חקלאי גמזו, שעמדו המומים מול מסירות הנפש של רבם, שמטו את כלי העבודה ומלמלו: "אם הרב מוכן למסור את נפשו בעד שמירת השמיטה, לא נוכל לזלזל כך ברגשותיו", ובאותה שנה אדמת גמזו שבתה.
