שיעור בערבית

מהמקום הכי נמוך בעולם, כשצפון רצועת עזה מתפורר לאבק, בעוד הנהגת חמאס מתחפרת אי שם במנהרות דרום הרצועה, ממשיך מנהיג חמאס יחיא סינוואר להתל בישראל. במשך שני עשורים של שהייה בכלא הישראלי למד סינוואר לדבר עברית, כפי שנוכחו לראות בעיניהם הקרועות מאימה כמה מהחטופים. כמי שצורך באובססיביות תקשורת ישראלית בשפת המקור, ממשיך מנהיג החמאס לשחק ברגשותיו של עם שלם גם כעת.

היממות הטרופות שחלפו מאז החליט הקבינט לאמץ את מתווה החזרת החטופים, לימדו את העם היושב בציון כי למרות המכות שספג חמאס – במערכת ההפעלה של ארגון הטרור הרצחני לא השתנה דבר. חמאס המשיך לעכב, לדחות ולמסמס את הסיכומים, ולבצע את ההליך ממרכז העיר, כאילו לא חטף מכת מוות במשך שבועות ארוכים של לחימה.

בפעימה הראשונה שיחק חמאס בשעות השחרור ועיכב את ההסכם ביממה, בשנייה הפריד בין אימהות לילדיהן והביא לעיכוב של שבע שעות בביצוע הפעימה. אחר כך באו הפעימות הבאות, ומתגובתה הרופסת של ישראל, חמאס למד שאפשר להמשיך ולחשק ברגשות. הטרור הפסיכולוגי נמשך, לעיני כל ישראל והאומות.

כל המשחק המעוות הזה קרה אחרי שנתניהו, גלנט וגנץ מיהרו להקדים ולכנס מסיבת עיתונאים בסופ"ש שעבר. ראש הממשלה שחזר להתהדר בחליפה אזרחית, ובהמשך אף יצא מגדרו וענב עניבה, דיבר על חיסול ראשי חמאס, בה בשעה שהממשלה בראשותו ניהלה מו"מ עם מנהיגיו. ממשלת ישראל שוב נתפסה בתודעה הישראלית והעולמית, כמי שמשחררת הצהרות ריקות מתוכן. צ'קים עם כיסוי של כסף קואליציוני בשעת מלחמה.

יחיא סינוואר, מן הסתם, צפה ממקום מסתורו בדיווחים האובססיביים של התקשורת הישראלית שעקבה במשך שעות אחרי התמהמהות המהלכים. למעשה, זו הייתה מטרתו של סינוואר: להוכיח שחמאס, למרות המכות שספג, ממשיך להכתיב את התנאים ואת קצב המאורעות. כמה מבני משפחות החטופים האומללים – שאליהם כמובן אי אפשר לבוא בטענות והמשכיל למשמע דבריהם יידום – השמיעו דברים ברוח זו בשעות ההמתנה הארוכות.

ראשיה, שריה ויועציה של ממשלת ישראל לא ידעו להיכן להוליך את החרפה וניסו לתקן טעות בטעות. מוקדם מהמתוכנן, ובניסיון להיחלץ מהמצר, הצהירו הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט על כוונתם לחזור לפעילות מלחמתית מלאה מייד אחרי סיום פעימות השחרור. נתניהו הגיח לעזה בעקבות גלנט, ובמקריות מדהימה, לשכתו פרסמה את התמונות מהרצועה במקביל לתשדירי התעמולה של חמאס משחרור החטופים לקול צהלות ההמון והנחיות הבימוי של החמושים בלב הרצועה. העם בישראל מלומד בהצהרות, ואת האווירה הכבדה, שום אמירת רהב לא הצליחה להקל.

אחד בפה

מימוש מתווה השחרור באותה דרך ערמומית, צינית ומרושעת של חמאס, החזיר באחת לתודעה את הוויכוח הראשוני בדרג מקבלי ההחלטות, בנוגע לקידום עסקת החטופים. בתוך קבינט המלחמה, הסתמנו מראשית הדרך שני מחנות. המחנה האחד היה של נתניהו וגלנט שתמכו במיטוט החמאס כמטרה המוצהרת של המלחמה ורק לאחר מכן הוסיפו את הנדבך של שחרור החטופים כמטרה שנייה.

מנגד התייצבו שני המצטרפים לממשלה ב'צו 8', גנץ ואיזנקוט מ'המחנה הממלכתי', שדיברו למן הרגע הראשון על שחרור החטופים כמטרה זהה ואולי אף קודמת בחשיבותה למיטוט החמאס.

המטרה של חמאס בביצוע העסקה דווקא עכשיו, ברורה לכל. במשך קרוב לחמישים ימי לחימה, חמאס איבד את צפון הרצועה, שרוסק ונותץ. אם התמרון הקרקעי היה נמשך ולא נעצר, הרי שבהתאם לתוכניות הצבא, בשלב זה כבר היינו מצויים בליבה של המערכה לכיבוש דרום הרצועה. פסק הזמן להתארגנות היה נצרך לחמאס כאוויר לנשימה, תרתי משמע.

האינטרס של חמאס בקידום העסקה דרך פטרוניו הקטארים היה כפול, וזאת מפני שהילדים והקשישים שנחטפו, הפכו עבור הנהגת החמאס מנכס לנטל. האשראי הבין־לאומי שישראל ממשיכה לקבל בעיקר מהצד האמריקאי, נובע בין השאר מחוסר הלגיטימציה המוחלט להחזקתם בשבי של תינוקות, נשים וקשישים. חסימת קו האשראי הבין־לאומי של ישראל היא אינטרס חמאסי עליון, בראש המנהרה.

אילו העסקה הייתה מתקיימת לפני שבועיים, חמאס לא היה מסתפק במחיר שקיבל כעת. הדילמה אם להמשיך ולדחוק את הנהגת החמאס אל הקיר ולייצר בהמשך תנאים טובים יותר לעסקה משופרת, או שמא להחזיר כאן ועכשיו את מי שרק אפשר – היא הסוגיה המרכזית שעמדה בפני מקבלי ההחלטות. בין גנץ ואיזנקוט שתמכו בעסקה, לבין גלנט שנטה להתנגד לה – ניצב נתניהו שהתלבט והתחבט עד שהכריע בעד.

"אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון לחכות עוד פרק זמן, כי ייתכן שעד אז כמה מהחטופים כבר לא יהיו בין החיים", אמר נתניהו. המוצא שאפשר להגיע לנוסחה מוסכמת בתוך קבינט המלחמה היה, לקצוב את הפסקת האש בזמן ולהצהיר מראש שהפעילות הצבאית תחודש עם סיום העסקה.

יו"ר שס אריה דרעי, המשקיף-המקדש בדיוני הקריה, השמיע שיקול נוסף שעלה בקבינט המלחמה. "גם עבור הצבא, הפסקה של כמה ימים תועיל להתרעננות הכוחות, כך שמבחינת ישראל, מעבר לערך החשוב של פדיון שבויים, הייתה גם חשיבה טקטית ואסטרטגית מאחורי קבלת העסקה".

אין לקנא במקבלי ההחלטות הניצבים בפני דילמה מייסרת כליות ולב. ההחלטה שנפלה בקבינט המלחמה הייתה לקבל את העסקה על דעת כל החברים, אך במקרה הזה ולנוכח חילוקי הדעות מאחורי הקלעים, אפשר לומר לסיכום שזו הייתה החלטה "פה אחד" – של אחד בפה ואחד בלב.

 קבינט הקונספציה

את הידיעות על העסקה הנרקמת, למדו חברי הקבינט המדיני ביטחוני מהתקשורת, במה שמלמד על יחסי הכוחות האמיתיים בשלב זה של ניהול הלוחמה. קבינט המלחמה אינו רק הגוף העליון בהיררכיה אלא הגורם היחיד שמנהל את העניינים.

הקבינט המדיני ביטחוני שבו שותפים גם בן גביר וסמוטריץ', מתכנס בעיקר לפרוטוקול כדי לאשר את מה שכבר נסגר בקבינט המלחמה המצומצם. מתחת לפורום הזה, מתכנסת מפעם לפעם גם 'ישיבת ממשלה' בהשתתפות כל שרי הממשלה. "אנחנו מרגישים שסניקים", אמר לי השבוע אחד משרי הליכוד, וכששאלתי למה התכוון המשורר, הסביר: "כולנו מגיעים לישיבות הממשלה בתקופת המלחמה כמו שרי שס בשגרה. הישיבה מתנהלת באווירה רצינית, יש דיונים, מתקבלות החלטות אבל כולנו יודעים שמדובר בהצגה. ההחלטות מתקבלות במקום אחר, ותפקידנו הוא לשמש כחותמת גומי ולענות אמן".

מה שהתרחש בישיבת הממשלה שקדמה לביצוע העסקה, חרף האי־רלוונטיות של הפורום בניהול המלחמה, משקף במידה רבה את הלך הרוח ברחוב הישראלי. לא צריך להימנות עם קהיליית מצביעי בן גביר רחמנא ליצלן, כדי להבין שבפעם הזאת יש היגיון בטיעוניו. אל הוויכוח שהתנהל בינו לבין נתניהו אי אפשר להתייחס רק כפופוליזם, בוודאי לנוכח מבחן התוצאה, עם השפלתה המתמשכת של ישראל על ידי חמאס בכל שלבי ביצוע העסקה.

"בהחלטה על עסקת החטופים והפסקת האש במקביל, אתם יוצרים תקדים מסוכן של שחרור מחבלים בעסקה לפדיון אזרחים, אבל גרוע מזה – עוצרים את המלחמה ברגע הכי חשוב", אמר בן גביר לנתניהו. רה"מ השיב: "אנחנו לא עוצרים את המלחמה. בדיוק להפך, נמשיך להילחם מייד אחרי ביצוע העסקה".

"אני לא מפקפק בכוונות שלך", השיב בן גביר, "אבל להתנהלות בשטח יש דינמיקה משלה. אתה עוצר את החיילים כשהם באמצע המרוץ, ואחר כך אי אפשר יהיה לחזור לאותה נקודה. בעיניי, יש פה פגיעה ממשית במאמץ המלחמתי".

צריך לנטרל כל דעה קדומה על בן גביר – ששרי סיעתו, עוצמה יהודית, היו היחידים שהתנגדו לעסקה – ולהאזין לטיעון שהשמיעו גם גורמים בצה"ל בישיבות קבינט המלחמה שקדמו לאישור העסקה. עד ל-7 באוקטובר, סינוואר שלמד להכיר את הדי-אן-איי. הישראלי ולשחק בו, נתפס כמי שיודע לדבר עברית נטולת מבטא, בעוד ממשלות ישראל לדורותיהן דיברו ערבית באין־ספור שגיאות.

"התחלנו לדבר ערבית", היה הכיתוב המוביל על בתי הרצועה אחרי כיבוש צפון עזה. מאז מוצאי שמחת תורה, נראה היה שישראל אכן למדה את השפה, שינתה את הקונספציה והיא פועלת במלוא עוצמתה, ללא מגבלות וכבלים.

כיהודים מאמינים האמונים על הערך הנעלה של פדיון שבויים, ובלי לפקפק בהיגיון שעמד מאחורי קידום עסקת החטופים, אי אפשר להתנער מהתחושה שערבית עזתית – ממשלת ישראל עדיין לא למדה לדבר. אם אחרי כתישה של חמישים ימים סינוואר יכול להתל כך במדינת ישראל, אין מנוס מהמסקנה שלמרות כל ההישגים הצה"ליים, חמאס עדיין לא מורתע, וכל השאר – דיבורים.

צריך להודות ביושר שאזהרותיו של בן גביר מפני הלחץ הבין־לאומי שיופעל נגד חידוש הלחימה, התממשו אחת לאחת. מכל שלל איומי הסרק ששוגרו בצד הישראלי מראשית המלחמה, בן גביר מתכוון לעמוד בדיבורו ולפרוש מייד וללא תנאי, אם הפסקת האש תהפוך לקבועה ללא חידוש הלחימה. ואם הלחץ הקואליציוני הפנימי רק ייתן לנתניהו תנופה לעמוד בלחץ הבין־לאומי, דיינו.

חניון לילה

כעשרים מנדטים של מצביעי ימין שהלכו לקלפיות בבחירות האחרונות והזניקו את הגוש ל-64, יושבים על הגדר ואינם מתכוונים להצביע אם הבחירות יתקיימו מחר. זהו הנתון הדרמטי שמופיע בסקרי עומק שונים שנערכו עבור הליכוד וכמה ממפלגות הימין.

קבלו נתון נוסף, דרמטי לא פחות: תומכי 'המחנה הממלכתי' בסקרים, הם הפריכים ביותר והפחות נאמנים מכל מצביעי המפלגות – כשהם נשאלים מהי רמת הביטחון בהצבעתם למפלגה בבוא יום הבחירות.

שני הנתונים הללו מובילים למסקנה אחת: בבוא יום הבחירות שייערכו אי שם בשש אחרי המלחמה, שום דבר לא ייראה כפי שהסקרים צופים בשלב זה. עשרים המנדטים הימניים ימצאו בית חדש לחזור אליו. ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ואולי גדעון סער בחבירה מחודשת לימין, ינסו לגול את האבן מעל פי הבאר, שממנה אפשר לשאוב עשרים מנדטים של בוחרי ימין.

רבים מבוחרי 'המחנה הממלכתי' שהסוקרים מגדירים אותם כמצביעי אווירה השוהים בחניון לילה במפלגתו של בני גנץ, ימצאו גם כן עד לבחירות מפלגה טרנדית יותר. לכשתוקם ועדת החקירה והימין יסמן את גנץ כמי שישב במוקד קבלת ההחלטות ברצף של עשרים שנה, הדימום הפוליטי של גנץ יהפוך למסיבי. אין לדעת בשלב זה אם גנץ שנמצא בשיאו, יוכל לשמור על מיצובו כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר בסקרים גם ביום שאחרי.

הטיימינג שבו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ יפרשו, יהיה הרגע שבו תיגמר המלחמה ותחל מערכת הבחירות הבאה. בניגוד לרושם שנוצר ולפיו בן גביר הוא עקב האכילס של ממשלת הימין, במפלגות הקואליציה מסמנים את חברי הליכוד כאבן הרופפת של הקואליציה. כל עוד נתניהו שלט ביד רמה והוביל בסקרים, נפל פחדו עליהם. מהרגע שגנץ יכול לקרוץ ולהבטיח להם חלופה, הרשות נתונה לאי אלה מח"כי הליכוד שזה עידן ועידנים ממתינים להיפרע מנתניהו.

שיחות התחזוקה של נתניהו שבמסגרתן האיש מדבר על עצמו כיחיד שיוכל לעמוד בלחץ בין־לאומי להקמת מדינה פלסטינית, מתמקדות בימים אלה בשרי ובח"כי הליכוד. בהפגנות הענק הצפויות שבהן יככבו בני משפחות החטופים שיקראו לו "לך", גם ביבי מבין כי השרים הליברלים מתוך הבית הליכודי הם החוליה החלשה.

חשבון בבקשה

זו הייתה הישיבה הראשונה מאז הוקמה ממשלת החירום שבה עלו האוקטבות, עד ששרים נטשו את הישיבה בטריקת דלת. ההתנגדות של שרי 'המחנה הממלכתי' גנץ, איזנקוט וטרופר להקצאת הכספים למורים החרדים הוציאה את השרים החרדים מדעתם. השר במשרד החינוך חיים ביטון פנה אל גנץ ישירות ושאל בכאב, מדוע החליט לנהל קמפיין תקשורתי על גב המורה החרדי.

אפשר להתאכזב עמוקות מגנץ, להתגולל קשות על דרישתו לעצור את הכספים הקואליציוניים שהם הלחם והחלב של המורים והאברכים, ולהתנפל בזעף על חברו למפלגה חילי טרופר, יועצו לשעבר של פירון. אך בצד כל הטענות שמוטחות במצטרף הטרי גנץ, אי אפשר להימנע מעריכת חשבון נפש עם מי שישב בבית הימני שנה תמימה בלי לקיים את הבטחתו לבוחר.

הנה תזכורת קטנה למה שנחשף כאן לפני שבועיים ימים. בהתאם להסכמים שנחתמו עם שס ו'יהדות התורה' – תקציבי הישיבות ומלגות האברכים, התקצוב המשלים של הת"תים מ-55 אחוזים ל-75, כמו תקציבי החינוך – אמורים היו להיכלל בבסיס התקציב, בדוגמה למודל הנהוג במערכת החינוך הממלכתית. זו הייתה הבטחת בחירות ברורה, לא רק של שס ו'יהדות התורה' אלא גם של נתניהו עצמו. באוזניי שמעתי זאת, כשישב לישיבות הפיוס בין 'דגל' ל'אגודה', והבטיח לשני הצדדים כי בממשלת הימין הבאה, היחס אל הילד החרדי כאל בן חורג יופסק, והתקצוב ייכלל מהשקל הראשון ועד לאחרון, בבסיס התקציב.

היעד למימוש ההבטחה היה במועד העברת התקציב, ואחרי שהחרדים נשכבו על הגדר ונעמדו לימין הממשלה ברפורמה המשפטית – זה הגיע להם על פי כל דין. כששאלתי להיכן נעלמה ההבטחה ואיך היא לא יושמה בשנה שחלפה בין הקמת הממשלה לפרוץ המלחמה, המענה שקיבלתי מגורם בכיר באוצר היה חד וברור: כך סיכמנו עם החרדים, ערב העברת התקציב.

"ההסכם הקואליציוני עם החרדים על הכללת תקציבי החינוך בבסיס התקציב נחתם אך לא קוים", השיב הגורם באוצר וגם הסביר. "אגף התקציבים לא הסכים להכניס את תקציבי החינוך החרדי לבסיס התקציב, ומי שגיבו את הפקידים היו שר האוצר סמוטריץ' וראש הממשלה נתניהו שישבו עם החרדים והציעו להם חלופות. ההסכם הסופי נסגר רגע לפני אישור התקציב כשב'יהדות התורה' הצליחו לחלץ הבטחה על העברת 250 מיליון לכוללים מעודפי התקציב, אם יהיו כאלה. זה היה תרגיל מחוכם של האוצר, אבל אף אחד לא חשב שניקלע למצב ביש כזה, שבו הכסף הקואליציוני כולו יבוטל".

הקונספציה התקציבית החרדית קרסה באבק המלחמה. מגיעה מילה טובה לשר האוצר סמוטריץ' שנעמד לימיננו, אך צריך לזכור שבעבר, בעת העברת התקציב – הוא עצמו תקע את הסכין בגבנו ונמנע מהכללת תקציבי החינוך החרדי בבסיס התקציב. לשם האנלוגיה בלבד ולהבדיל כמובן, אפשר להשוות את סמוטריץ' לאותו קצין אמ"ן שנרדם בשמירה ומחפה כעת על המחדל בתוספת שעות נוספות במפקדה.

גם לנציגים החרדים יש כמובן חלק ונחלה במחדל. הוויתור על ההבטחה הברורה הותיר את הרושם שחלק מהנציגים פשוט נהנים להמשיך ולשבת על השיבר כמו היו 'גבירים' שמחלקים תקציבים ל'משולחים'. לנוכח טענת אחד מהנציגים החרדים כי הוויתור על ההכללה בבסיס התקציב נכפה עליהם בלחץ המחאה המשפטית, חזרתי אל הגורם באוצר, ותגובתו הייתה הצגת מסמך חתום על ידי נתניהו וסמוטריץ' מחד גיסא וגפני וגולדקנופף מאידך גיסא.

מועד החתימה: יום ב' בסיוון התשפ"ג, ערב חג מתן תורה והעברת תקציב המדינה. כותרת המסמך הקצר בן ארבעת הסעיפים היא: "הסכם בין רה"מ לסיעת יהדות התורה באשר לכספים הקואליציוניים", כשהתוכן מדבר בעד עצמו. שורו, הביטו וקראו.

"בהמשך להחלטת הממשלה מיום 14.5.2023, שר האוצר ינחה את החשב הכללי במשרד האוצר, לשלם לאברכים מענק חד פעמי בסך הפער בין התמיכה לאברך ששולמה בחודשים ינואר עד מאי 2023, לבין התמיכה שתשולם החל מחודש יוני 2023, כאשר הפער שייווצר בתקציב, ימומן מתוך יתרות בלתי מנוצלות של כספים קואליציוניים לחינוך החרדי, ככל שיהיו. הסכום המשוער הנו כ-250 מיליון ש"ח".

אל תתעמקו בפרטי הפסקה הקודמת שמנוסחת בפתלתלות חשבונאית, כי מה שחשוב יותר הוא הסעיף הבא, שהוא למעשה כתב הוויתור שעליו חתמו הנציגים החרדים בתמורה לציפור התקציבית שעל העץ: "הסכם זה מהווה סיכום סופי באשר לדרישות התקציביות של יהדות התורה לתקציב השנים 2023-2024 וקיום כל ההתחייבויות הכספיות בין הצדדים". המשמעות, ההבטחה על הקרח הקואליציוני למתן כרבע מיליון שקלים, ניתנה באופן ברור בתמורה לוויתור חרדי על כל יתר ההתחייבויות הכספיות, ובראשן הכללת תקציבי החינוך החרדי בבסיס התקציב.

כמו באסון מירון ואירועי ה-7 באוקטובר, שרי קואליציית הימין, ובכללם החרדים, לעולם לא יקבלו אחריות על מחדל שהתרחש במשמרת שלהם. הכישלון תמיד יישאר יתום, ואת הקדיש – שיאמר בבקשה עוזרו של שי פירון.