שכנים כן בוחרים

אב בית דין יהודי מנסח כלל יסוד ולא רק לילדים צעירים, אלא גם להוריהם

כנראה שאין אבא בעולם שלא מצא את עצמו ניצב מול בניו הצעירים ומזהיר אותם מפני הסכנה שיש בסביבה רעה. מי שניסח את העיקרון הכל כך חשוב הזה, הוא אחד מחכמי ישראל שאמרתו מפורסמת עוד יותר משמו, נתאי הארבלי. במשנה במסכת אבות הוא מזהיר: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע".

אלא, שמשום מה, ישנה טעות שפשתה בעיקר אצל האנשים המבוגרים. כולם לחוצים מאוד על הנוער, שתהיה להם חברה טובה. בגיל הזה שבו הנפש עוד לא בשלה. אבל הדברים הללו אינם נוגעים לאדם מבוגר ובר דעת, שהרי הוא כבר מחוסן מפני השפעתה של סביבה שאינה טובה.

למעשה, אפשר לומר שזו הדעה הרווחת בעולמנו. אנשים מבוגרים פחות לחוצים מהשפעת החברים שסביבם.

אלא, שמי שמעט מכיר את נפשו יודע שזו טעות מוחלטת. המדרש 'ילקוט שמעוני' בפרשתנו, פרשת שמות (רמז קס"ט), מבטא באופן חריף ביותר את הסכנה הרוחנית שצופנת בחובה סביבה רעה:

כשמבקש משה רבנו מיתרו כהן מדין, שייתן את בתו צפורה לו לאישה – ניאות יתרו בתנאי אחד מאוד מוזר: שהבן הראשון שייוולד לזוג הצעיר – יהיה מוקדש לעבודה זרה; יתר הבנים יוכלו לעבוד את השם.

ומה שהכי מפתיע זה, שמשה רבנו קיבל את התנאי הזה ונשבע ליתרו כי ימלא את הבקשה שנאמר בפרשה: "ויואל משה", ואין 'ויואל' אלא לשון שבועה. לפי אותו הסכם, לא מל משה את בנו בכורו, ורק בדרכם למצרים נטלה ציפורה – שלא נשבעה ליתרו – אבן צור וכרתה את עורלת בנה.

והמדרש הזה מעורר פליאות לא מעטות: איך יעלה על הדעת, שמשה רבנו, אב לנביאים, בחיר הנבראים, האיש שבו בחר הקדוש ברוך הוא להביא תורה לישראל – איך ייתכן, שהוא ניאות לתנאי כה מחריד ומזעזע?

בנוסף, מתמיהה מאוד עצם הבקשה של יתרו. והרי כפי שידוע לנו כשמשה רבנו פגש את יתרו הוא כבר פרש מעבודת כוכבים, לאחר שנוכח שאין בה ממשות. יתרו לא סתם עזב את העבודה הזרה, אלא אף פרסם את הדבר עד כדי כך שאנשי מדין נטרו לו איבה בשל כך והחרימוהו. איש מהם לא מוכן היה לרעות את צאנו, ולכן נאלצו בנותיו ללכת למרעה עם הצאן. זו גם הסיבה שהרועים גרשו אותן ולא אפשרו להן להתקרב לבאר המים (רש"י בפרשתנו).

יתרו גם היה היחיד מבין יועצי פרעה, שהתנגד לגזרת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ונאלץ משום כך לברוח ממצרים. אם כן כיצד ניתן לומר שהשביע יתרו את משה שבנו הראשון יהיה לעבודה זרה? כאשר הוא עצמו, בנחישות ובאומץ לב, פרש מעבודת כוכבים?

יש עוד דבר אחד תמוה מעט. מהי אותה שבועה שעליה מדבר המדרש. אמת היא כי 'ויואל' לשון שבועה היא (נדרים דף סה), אך מה הייתה השבועה? – בפסוק נאמר: "ויואל משה לשבת את האיש" – ורש"י מבאר שהשבועה הייתה ש"לא יזוז ממדיין – כי אם ברשותו". ואם כן, היכן נרמזת השבועה להעביר את הבן לעבודה זרה? בסך הכל יש כאן שבועה שמשה וציפורה יישארו לגור ליד אביהם.

התשובה לשתי השאלות הללו נמצאת בדבריו של נתאי הארבלי: 'הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע'. וההסבר הוא כדלהלן: יתרו היה אדם צמא דעת ומחפש דרך. חז"ל מתארים את החיפוש שלו אחרי האמת עד שהוא הלך ושירת כל מיני עבודות זרות – אלא שבכל עבודה זרה, הוא מצא את השקר והזיוף ופרש ממנה – עד שהגיע למסקנה "כי גדול ד' מכל האלוקים".

ואז פגש יתרו את רועה הצאן, משה. כבר ברגע הראשון חושיו המחודדים לימדו אותו, שמשה הוא משהו אחר. יש בו גדלות וחכמה – ובעיקר אמת. זו הסיבה שהוא ביקש ממנו שיתחייב להישאר לגור במדין. הוא פשוט לא יכול היה לוותר עליו. הוא רצה שישב עימו כדי שילמדו את תורת האלוקים. בדרך זו, חשב יתרו, יוכל משה להשפיע גם על בני מדין, עובדי העבודה הזרה. הוא ישנה את דרכם.

ואכן, משה הבחין כי לפניו פוטנציאל רציני להאדרת האמת, להפיץ שם ד' ולקדש שם שמיים והסכים להישאר במדין ולקבל עליו את המשימה הקדושה – לקרוא בשם ד'. יתרו ביקשו שישבע על כך, ומשה נשבע.

לפי זה מובן שכוונת יתרו הייתה לשם שמיים, ואף משה נשבע לשם שמיים. אולם, חז"ל רואים בבקשתו של יתרו ובהסכמתו של משה להישאר במדין בסביבה של עובדי אלילים, כאילו השלים משה עם העובדה שבנו שייוולד לו יהיה לעבודה זרה.

וכל כך למה? משום שהשפעת הסביבה גדולה מאוד. ילד הגדל בסביבה כמו מדין, נתון בסכנה מוחשית. שבועתו של משה רצופה הייתה בכוונות טובות, אבל למרות המטרה הנעלה יש בה כביכול משום הסכמה שהבן הבכור יהיה מוקדש לעבודה זרה.

מעניין לראות שמשה קרא לבנו הראשון גרשם 'כי אמר גר הייתי בארץ נכריה' – ואכן אצל בן זה הוכחה עובדת היותם גרים בארץ נוכרייה, מושפעים מתרבות זרה. המציאות הוכיחה את הסכנה שבהשפעת הסביבה הנוכרית, שכן בנו של גרשום אכן יצא לתרבות רעה.

בספר שופטים מסופר על נער לוי, שבא לשבת ולשרת את פסל מיכה. שם הנער הלוי היה 'יהונתן בן גרשום בן מנשה'. לפי המסורת, האות נו"ן שבמילה מנשה, נכתבת זעירה. ורש"י מפרש שמדובר בגרשם בן משה – אלא שמפני כבודו של משה הוסיפו את הנו"ן הזעירה. הרי לנו שהסביבה הקלוקלת אכן השפיעה על גרשום והובילה אותו למחוזות לא טובים.

ההסבר הזה מיישב את כל התמיהות על המדרש ומדגים באופן מוחשי ביותר, עד כמה מסוכנת השהייה בסביבה רעה, אפילו אם הבית הוא ביתו של משה רבנו, רבם של הנביאים ונאמן בית ד' (אגב, בספר 'מכתב מאליהו' מובא הסבר קצת שונה במקצת לדברי המדרש, אם כי המסקנה דומה).

הרי לנו מסר נוקב, לגדולים וקטנים, להתרחק משכן רע ולהתקרב לסביבה חיובית ומועילה.