פעם קראתי מאמר שעוסק בתאונות הרבות שמתרחשות בכביש הערבה. מדובר בכביש הנמתח לאורך קילומטרים רבים – מים המלח ועד אילת. לכאורה, כביש חשוב שמחבר את קצוות הארץ, אך מנגד, הנתונים שלו קשים לתפיסה. מאות תאונות דרכים, אלפי פצועים והרוגים רבים מדי… למעשה, כביש הערבה נחשב אחד הנתיבים הקטלניים בישראל.
המאמר הסביר למה הכביש מסוכן וציין כי מדובר בנתיב חד-גוני, ארוך ומייגע, עמוס במשאיות תובלה שמאיטות את קצב הנסיעה.
היינו מצפים לכאורה שנתונים אלו יפחיתו את מספר התאונות, שכן מה רע בנסיעה רגועה, 'משעממת' ואיטית?
אבל המציאות מוכיחה אחרת. המונוטוניות מעייפת את הנהג, וברגע אחד של חוסר תשומת לב, עלולים חלילה לגרום לתאונה.
- • •
חייו של יעקב אבינו לא היו קלים. הוא נאלץ לברוח מאחיו התאום שביקש להורגו, יצא לגלות ארוכה הרחק מהוריו, השתעבד בבית לבן וסבל ממנו מרורים, אך בד בבד הוא הקים את משפחתו שמנתה את שנים עשר השבטים, קיבל את הבטחת השם לעושר ולבנים והתיישב בארץ ישראל. סוף כל סוף הוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
יעקב אבינו מכיר בטובה, בונה מזבח ומודה להשם, אבל אז… מיטלטל עולמו בשנית. מעשה דינה ומייד לאחר מכן היעלמותו של יוסף, בנו אהובו.
"'וישב (יעקב)' – ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא: 'לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?'" (רש"י בראשית לז ב)
בשבועות האחרונים אני שומעת אנשים מדברים על המצב שבו יהיה עלינו "ללמוד לחיות עם הקורונה". בדבריהם הם מתכוונים לכך שצריך לדעת לחיות עם הלא ידוע ועם סימני השאלה שתופסים את מקום הוודאות. הם מנסים להסביר לנו שאי אפשר לאבד את השלווה רק כי אנחנו לא יודעים אם הילדים ילכו ללמוד או לא, ושעלינו ללמוד להכיל את העובדה שהשגרה היא מושג ישן שלא תקף עוד.
כשאני שומעת את אותם נואמים הקוראים לכולנו לנטוש את האחיזה ההישרדותית בקיים, בנוכח ובידוע, אני מרימה גבה בפליאה ולא מבינה למה בכלל צריך להסביר לנו את זה. הרי דווקא אנחנו, היהודים השומרים תורה ומצוות, מבינים יותר מכולם את המשמעות האמיתית של המושג הזה.
החרדים לדבר השם יודעים שאם יש זמן שמסוכן לנפש היהודי, הוא הזמן שבו הכל נראה שלֵו ורגוע. כשהחיים זורמים על מי מנוחות. כשקמים בבוקר והשגרה עוטפת את היקום.
דווקא אז, כשהביטחון המדומה בהלך החיים הטבעי ממלא את ליבנו, אנחנו מפסיקים לעמוד על המשמר, והתוצאה המיידית היא רפיון.
לא מאמינים לי?
לכו לספרייה היהודית בביתכם ותגלו שהיצירות הגדולות ביותר של עם הספר נכתבו בשנים של פרעות, רדיפות ואיומים, ואילו בשנים שעם השם ישב לבטח, היצירה דעכה.
ההסבר הפסיכולוגי למצב הזה פשוט ומתקבל על הדעת. כשאנחנו נמצאים במצבי קיצון המתח עולה, ואיתו הצורך להגיב באופן חד, ברור ובהיר, והאדם עסוק במיצוי כל כוחותיו כדי להתקדם ולשרוד.
- • •
במעגל השנה היהודי, הזמן שבו אנו עלולים להיכנס לשלווה מדומה, הוא בסוכות.
"…אבל בחג (סוכות) לפי שנטלו הנפשות דימוס (אישור חנינת חיים) שלהם ביום הכיפורים כמו שכתוב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא טז, ל) ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתוב שם שלש שמחות" (פסיקתא דרב כהנא).
המדרש מבאר מדוע חג הסוכות הוא החג היחיד שבו אנו מצווים שלוש פעמים על השמחה: בראש השנה אנשים חוששים מפני הדין, בפסח האדם נידון על התבואה והוא חושש שמא לא יהיה לו אוכל ופרנסה, ובשבועות האדם אמנם מכניס את התבואה לביתו אבל הוא נידון על פירות האילן וממילא אין שמחתו שלמה, ורק בסוכות השמחה מושלמת. לפיכך ציין הפסוק שלוש שמחות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", ונאמר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי השם… שִׁבְעַת יָמִים".
במילים אחרות, יושב אדם בביתו שבע רצון. התבואה והפירות שוכנים בטח, עושרו מובטח ואפילו הדין כבר נחתם… מה חסר לו? לכאורה כלום.
הרגע הזה הוא רגע מסוכן מאין כמותו. האופוריה עלולה להוביל לזחיחות, וזו בדיוק הסיבה שדווקא אז מצווה אותו הבורא: קום! צא מהשגרה ועבור לדירת עראי, עזוב את אשליית הביטחון והחלף אותה בדופנות עץ רעועות.
בכל שנה ושנה כשמגיע חג הסוכות, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אומר לי: עזבי את הבית שלך ולכי לשבת בסוכה הקטנטנה שבמקום צבע שפכטל מדוגם היא עטויה תכריכי בד לבנים, ובמקום ריצוף שיש מטר על מטר יש בה אדמה, פי-וי-סי או דשא סינתטי. תיפרדי מהכיור המרהיב של הקולקציה האחרונה ותחליפי אותו בכיור נייד.
עזבי את כל מה שמוכר וקל ושבי יחד איתי בסוכה… שבעה ימים.
שבעה ימים שבהם עלי להרים את העיניים ולראות את הסכך שגידולו מן הארץ והוא מזכיר לי: דעי שהכל מתחיל מהשורש. זכרי מאין באת ולאן את הולכת. תודי למי שברא את העולם ונתן לך את כל השפע – ותשמחי.
תשמחי שמחה שלמה, שורשית ואמיתית; שמחה שלא תלויה בדבר ולא צורכת כלום; שמחה שמתחילה עמוק בתוך הלב.
תשמחי כי נולדת לעם הנבחר; תשמחי כי השם הוציא אותך ממצרים להיות לך לאלוקים; תשמחי שקיבלת את התורה; תשמחי שאת יושבת בארץ חמדה, טובה ורחבה; תשמחי במתנות שמים שזכית להן – המשפחה, החברות, הפרנסה.
תשמחי באיבוד השגרה.
תשמחי ששום דבר לא יציב.
תשמחי שאת צריכה להרים את העיניים כל יום, כל היום, לפני מי שאמר והיה העולם.
תשמחי בי ואני אשמח בך.
