אנחנו נמצאים בימי בין המצרים והשאלה החשובה היא אם הם נמצאים 'בתוכנו'. האמת שבשנה הזו הם כבר נמצאים עמוק-עמוק בתוכנו. השנה ימי בין המצרים לא התחילו בי"ז בתמוז, הם הקדימו ובאו אלינו כבר בחודש תשרי.
מאז שמחת תורה שרויים אנחנו בעלטה גדולה ונוראה. כלל ישראל עסוק באבלו, בכאבו, ובמלחמתו על קיומו. בשנה זו הגוון של ימי בין המצרים הוא שחור משחור.
אם כל השנה האחרונה אנחנו נתונים במצב שנקרא בין המצרים, הרי שבימים אלו אנחנו נמצאים בבין המצרים שבתוך בין המצרים, בחינה של ההסתרה שבתוך ההסתרה.
בכל בוקר אנחנו פותחים את תפילת שחרית בפרשת העקדה. סיפור הניסיון העשירי של אברהם אבינו, שעקד על המזבח את יצחק בנו, ועקד את רצונו ואהבתו אליו מפני אהבת השם.
מדוע ראו חז"ל מסדרי התפילה לקבוע פרשה זו בפתח היום?
התשובה שמקובל לומר היא: כדי שהאדם ישים מול עיניו את דמותו של אברהם אבינו ויחנך את עצמו, כבר בתחילת היום, לבטל את רצונו ולעשות רצון השם, כמו שאברהם אבינו בניסיון העקדה הוכיח שעיקר העיקרים הוא ביטול הרצון העצמי מפני רצון השם.
אם זוכים לעשות את רצון השם כמו שצריך, אזי אפשר לבקש מהשם יתברך אחרי העקדה 'ותביט באפרו לרחם עלינו', כפי שאנחנו אומרים בתפילה שאחרי פרשת העקדה.
אולם יש להתבונן היאך אנו אומרים בלשון הזו: 'ותביט באפרו לרחם עלינו'? הרי יצחק אבינו לבסוף לא נעקד ומהיכן יילקח האפר?
המפרשים מבארים כי מסירות נפש בעשיית מצווה מעלה את המצווה בדרגה גבוהה עד אין קץ. ככל שהאדם מתייגע ומתאמץ בקיום מצווה, כך מוכפלות ומשולשות זכותו ודרגתו, על דרך שאמרו חז"ל: "טובה מצווה בצער ממאה שלא בצער".
מסירות הנפש של אברהם אבינו בעקדה הייתה כל כך גדולה, עד כדי כך שלמרות שהדבר לא בא לידי גמר, עדיין אפשר להתייחס לעקדה כאילו יצחק נעקד ונשחט ויש אפר, ועל סמך זה, על סמך אותה מסירות נפש, אנחנו יכולים לפנות ולבקש מהשם יתברך שיביט באפרו של יצחק לרחם עלינו.
כדי להמחיש את הדבר נוכל להיעזר בדוגמה הבאה: אדם שירים ראשו השמיימה במהלך היום ויסתכל על השמש שזורחת, אם יביט שוב לאחר חצי שעה או שעה הוא יראה שהשמש זזה והתקדמה קצת, נטתה מעט לכיוון מערב. והגם שמכאן, מכדור הארץ, נראה שהיא התקדמה רק בכמה צעדים קטנים, מטר או חצי מטר, הרי שבפועל בשמיים היא התקדמה אלפי קילומטרים ועשתה מרחקים עצומים.
ללמדנו שלא מה שאנחנו רואים בעינינו הוא מה שקורה בשמיים ממעל, ולא לפי הערך והדמיון שאנחנו מחשיבים את הדבר, כך מחשיב אותו בורא עולם.
אצל בורא עולם יש צורת מדידה אחרת: דברים שהאדם עושה במסירות נפש נחשבים יותר!
ולכן גם לענייננו, הגם שהלכה למעשה העקדה לא יצאה לפועל, אפשר לבקש 'ותביט באפרו', כיוון שכלפי הקב"ה הרצון הזה של אברהם אבינו נחשב כאילו ממש הייתה עקדה. מסירות הנפש של אברהם אבינו גורמת שנחשב הדבר כאילו יש פה הטפת דם, כאילו יש פה אפר. ועל סמך זה אפשר לבקש: "ותביט באפרו לרחם עלינו".
וכאז כן עתה, גם אנחנו נבקש מהקב"ה, שיביט באפרם של כל אותם שנשרפו ונטבחו בפועל ונעקדו על קידוש השם בכל התקופה האחרונה, שיביט באפרם של כל אותם שנעקדו בכל הדורות.
השנה ימי בין המצרים הם הזמן לבקש ולדבר על אודות מה שקרה בשמחת תורה. זמן שהפך לסמל, עד שכולם קוראים בכל העולם – גם אומות העולם – 'שבעה באוקטובר', תאריך שהפך למותג.
היינו כל השנה באפר. כל השנה היינו באבל. בבכי וקושי, וכל שכן בימים אלו – בין המצרים שבתוך בין המצרים.
ולכן, ימי בין המצרים הללו הם הזמן והעת לבקש מהשם יתברך שיביט באפר ובמסירות נפש של כל אלו שנעקדו על קידוש השם. "עוקד והנעקד והמזבח". לייחל ולהתפלל לגאולה, ולהאמין שהיא יכולה לבוא בכל רגע.
עד היכן עלינו לייחל ולקוות למשיח?
שמעתי מעשה נורא מרבנו ה'קדושת לוי' מברדיטשוב זי"ע. פעם אחת הגיע אליו הבן שלו ומסר לו הזמנה לחתונה של הנכד. הרב ראה את ההזמנה וקרע אותה לשני חלקים. כששאלו מדוע, השיב הרבי לבנו: "כתבת פה שהחתונה תיערך בבית הכנסת הגדול בברדיטשוב".
– ומה תרצה שאכתוב, אבא?
"תכתוב", השיב הרבי, "שהחתונה תתקיים בעזרת השם בירושלים הבנויה. ולמטה תוסיף שאם לא ייבנה בית המקדש, חלילה, נערוך את החתונה בבית הכנסת בברדיטשוב".
עוד שמעתי מספרים על הרבי, כי פעמים רבות כשהיה מתפלל היו רואים תלמידיו שבאמצע העמידה הוא מסתובב לאחור ושוב חוזר וממשיך בתפילה. ואחרי זמן, שוב נעצר ומסתובב לאחור ושוב ממשיך בתפילתו.
פעם אחת העז תלמיד ושאלו על כך והרבי השיב לו: "כשאני מבקש על ירושלים ועל הגאולה, אני אומר לעצמי: אולי כבר המשיח הגיע, ואין מה לבקש כזו בקשה. אני חושש שאולי זו תהא חס ושלום ברכה לבטלה, ולכן אני מסתובב אחורה, וכשרואה שכולם עדיין עומדים על מקומם וממשיכים בתפילתם, אני מבין שהמשיח טרם הגיע, ואז אני גם יכול להמשיך בתפילתי".
ועל כך אנו אומרים "כי לישועתך קיווינו כל היום", לא אמר קיווינו כל יום, אלא כל היום, מהשחר עד הערב, מזריחת החמה ועד לזריחתה שוב ביום שלמחרת.
הימים הללו מקודשים לתפילה ולבקשה על החורבן. זה הזמן לעורר ולבקש על מצבנו, ולזעוק כי יחיש השם לגואלנו. ימים שצריך להתפלל בהם על ישועת הכלל והפרט, זמן מסוגל לבקש בו גאולה בקרוב.
אולם צריך לזכור שהבכייה שלנו, הבכייה שנדרשת פה, היא לא צער ולא עצבות, אלא בעיקר תפילה! בכי שכולו אומר שירה והודיה להשם על שבחר בנו מכל העמים, ועל אשר השליך חמתו על עצים ואבנים.
השם לא חפץ שנהיה עצובים ומדוכאים, אלא שנבין את העומק והעוצמה של השבר, ומתוך ההבנה הזו תבוא גם הצמיחה והגאולה. וכפי שאנו אומרים בתפילה "הבוחר בשירי זמרה" – הקב"ה בוחר ושמח שאנחנו שרים ומזמרים לפניו.
גם כאשר נבכה על החורבן, גם כשנכאב על הגלות, הקדוש ברוך הוא רוצה שבעומק של הדבר נדע להבחין בין בכי של צער ושבר לבין בכי של קבלת הדין. בין בכי של תוגה ודיכאון, לבין בכי של שמחה ואושר על שזכינו להיות בניו.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב "תשכון בתוך ירושלים עירך… כאשר דיברת!" אמן.
