העיתוי המוזר שבו חוגגים האילנות מלמד אותנו כי הוא חג תקוות העייפים מהחיים
הפה כבר גדוש במתיקות מתועשת שהוסיפו לפירות היבשים והדביקיים.
חג לאילנות. כל כך חג, עד שכל אחד מתעד את הצבעוניים שהניח על שולחנו ולא יוצא לראות אותם בסביבתם הטבעית, כי את אלו שהחג סובב סביבם אין מה לצלם. בחוץ הכל אפרורי ומדכא, הצמחים היחידים שאפשר להצטלם איתם כשהם ירוקים ורעננים הם מלאכותיים.
אז מה יש בו, בתאריך שנקבע ליום חשוב זה היות שכבר ירדו רוב הגשמים האמורים לרדת בחורף?
איזה יום יפה זה יכול היה להיות אם התאריך היה מוזז קצת, אל ימי האביב, לצד ברכת האילנות. יום לראות את הפריחה המרהיבה, את תחושת החגיגיות של כל הירוק הירוק הזה.
למה עכשיו?!
* * *
"כי האדם עץ השדה", נאמרות שוב ושוב מילות הפסוק המדבר על כך שאין לכרות עצי פרי, והכל מכוונים – בטעות – רק לפירוש אחד, הבא לומר שהאדם הוא כמו עץ, בעוד רוב מפרשי הפסוק לומדים אותו בלשון שאלה: "וכי בן אדם הוא העץ? האם יכול הוא לברוח במצור?"
אדם אינו עץ סתמי, וזהו בדיוק כוחו הגדול. הוא יכול לקום, לנוס מקיפאון חייו, מהמצור שהטיל על עצמו או שסגר אותו בתוכו העולם. לקום ולפרוח. במובן הזה, הוא הרבה יותר מעץ, הוא עץ-על.
"בעצם ימי החורף", כותב הרש"ר הירש במילותיו המופלאות, "מצביע לנו מנהג ישראל בשקט ובסתר על האילנות הקרחים ומוסר השכל הוא לוחש לאזננו: הנה, אלה חוגגים היום את יום הולדתו של האביב הבא. מתחת לקליפה הקפואה, הקרועה, האפלה והקרה הזאת כבר החלו חיים רעננים, חדשים, מפכים בחום. מוסר משמיעים לנו דברים אלה, בשורת האביב הזאת מפי אילנות החורף העטופים שלג!
"הנה, מתהלכים בני האדם מלאי דאגה, כפופים מצער, אכולי יגון – כה יפה ציירו לעצמם את עתידם, בדמיונם חזו את פריחת עשרם, ראו את עצמם בני חורין וחזקים, בגאון חשבו לראות את כתר פרי עמלם על ראשם, חשבו כי למרחקים יגיע כח השפעתם ומעשיהם.
"והנה, בא כח אלמות ושלל מהם את פירותיהם. באו סערות החיים והעתים, שברו את ציצי תקוותיהם ושמחותיהם, השמידו את עדי חייהם והשליכו ארצה את גאון עוזם, הפכו אותם לעניים, בעירום ובחוסר כל עזבום לנפשם ולא השאירו בידם אלא מה שנושא האדם בחובו, מה שגדל על שדה לבבו – ועדיין סערות החיים והעתים משתוללות סביבם, עדיין סערות הברד והרעם ניתכות על ראשם… שכחו לגמרי להסתכל בפנימיותם, להביט למקום ממנו בלבד תפרח תקוותם, יפרח עתידם וכח חייהם.
"צאו, 'עניים סוערים לא נוחמו', בט״ו בשבט, ביום הולדת האביב, בעצם ימי החורף, צאו וראו את האילנות ביום הולדת אביהם. לא מפוארים היו בעדי פירותיהם, בכתר עליהם, בפאר ענפיהם? פירותיהם נשדדו, עליהם כמשו, באורחות הסתיו וסערות החורף הורידו אף את העלה האחרון, שברו ענף אחרי ענף, קרעו את הקליפה, שלחו את חיצי הכפור עד לשד לבם, הסתערו עליהם בכח שטפון גשמיהן – ובכל זאת לא נשברו, ובכל זאת חוגגים הם היום בתוך תוכם לנוכח פני החורף וסערותיו את חג תחייתם.
"- – – צאו לכם החוצה בט״ו בשבט ולמדו לחוג את חג הולדת האביב בעצם החורף, ברוח וסער! הורידו דמעתכם על הענפים שנשרו, אך אל נא תתאבלו! בכו על שיכלו לנשור ולא על שנשרו! אין הסערה שוברת ענף רענן, ירוק, מלא חיים. מה שנשבר ברוח הסערה, שבור בפנימיותו עוד מלפני כן. כל הנופל ברוח הסופה, נפל בפנימיותו זה מכבר, ניתקה יניקתו מעורק חייו של הגזע, זה מכבר חדל מלהשתייך אל הגזע".
* * *
מבט נכון אל יום האילנות הזה, אל הסיבה שבשלה תיקנו חז"ל לציין אותו, להביט פנימה, אל תהליך הצמיחה המתרחש – בכוחו להחיות את האדם המביט עכשיו אל חלון חייו, אל רחובות נפשו החשופים, מלאי הכפור. הכל רועד וקפוא, כלום לא יציב, דברים נושרים, הצמיחה לא נראית באופק היבשושי הזה. רק סערה מקפיאה ושוברת, מנענעת ללא הפסקה.
כן, זה החג שלכם.
יום התקווה של העייפים, של אלו שאזלו להם הכוחות, שמסתכלים במראה ואומרים: "זהו, לא נשאר ממני כלום, הכל נגמר".
ט"ו בשבט הוא היום של כל מי שמבין שחושך גדול הוא שנייה לפני האור, שאם הלכה כל האופטימיות זה רק בגלל שאין לנו מושג איך עכשיו, ממש עכשיו, מתחילה בתוכנו הבנייה של הפריחה החדשה שפסק לנו הבורא ברחמיו.
זה לא קל, לראות את החורף ולחשוב על האביב. לראות את הנפילה ולהבין שאלו הם הרגעים הראשונים של קימה. אבל זה סודו הגזעי של האדם, זה המוסר שמלמד אותנו היום הזה, שיותר משהוא חגיגת האילנות הוא יכול להיות ההזדמנות שלנו לראות את הדברים אחרת.
כי אם אתם רואים דבר צומח יותר מדי ירוק ורענן באופן קבוע, סיכוי גדול שמדובר במשהו מלאכותי.
החיים לא מתחלקים לתקופות טובות ורעות, שחור ולבן. בימים הקרירים, הסוערים והחשוכים, כשאין דבר שצומח, סיכוי גדול שדווקא אז "עלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים". זה בדיוק הזמן שבו מתחילה הפריחה.
הביטו אל חוסר היציבות, אל הנשירה, אל הרעד והחשכה –
כך נראית צמיחה.
פרק שירה
צְמִיחָה
וְאַחֲרֵי חֲגִיגוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה
לָאִילָנוֹת יֵשׁ שֶׁקֶט רוֹעֵם
עֵץ רוֹעֵד בְּלִי מַשְׁעֵנָה
אֶת הַמָּתוֹק אֵין טוֹעֵם
וְאֵיפֹה כִּי הָאָדָם
וּלְהֵיכָן עֵץ הַשָּׂדֶה פָּרַח
מִי יִשְׁאַל מָחָר אֶת הָעֵצִים
אִם קַר לָהֶם בַּגֶּשֶׁם הַזֶּה
וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲצִים, וְאֵין עוֹד מַחֲזֶה
כְּשֶׁהֵם צוֹמְחִים שָׁם בִּדְמָמָה
מִצְטַמְרְרִים בִּכְפוֹר מְרַשְׁרֵשׁ
סוֹפְגִים הַכֹּל אֶל אֲדָמָה
אֵין אִישׁ אוֹתָם מְבַקֵּשׁ
כִּי כָּכָה זֶה בָּעוֹלָם
אוֹהֲבִים אוֹתְךָ
חֲגִיגִי וּמָתוֹק
שָׁלֵם, בָּשֵׁל, מֻשְׁלָם
צְמִיחָה, תַּעֲשֶׂה
לְבַד וְרָחוֹק
מנחם פינס
