
עכשיו הגיע הזמן להחזיר את המוח מהשבי
זהו, נשברתי.
אחרי חמישה עשר חודשים של המתנה מורטת עצבים, נראה שאין ברירה, חייבים ללמוד את השיטה. אין ברירה, הזמן הולך ואוזל ואנחנו חייבים לפעול.
אני קורא לכל אחד ואחד מחמשת קוראיי הנאמנים: קומו, הצמידו סיכה לצווארון החלאטל ורוצו אל המראה. הניפו שלט מחאה בכל שפה שרק יש, ותצרחו: "תחזירו אותם עכשיו!" "ברענג זיי צוריק, יעצט!"
היו נחושים. אל תביטו בשום שוטר של השר ההוא, כי זו שאלה של פיקוח נפש. אתם לא זזים מהמראה עד שמקבלים את העסקה הבאה:
הם יקבלו מה שהם רוצים: כסף, כוח ושלטון, ובתמורה ישחררו בפעימה אחת קצרה את התודעה והשכל שלנו, שנמצאים בשבי כבר כמה עשורים.
מפחיד לראות את התמונות של החטופים. השכל שפעם היה ישר כל כך, חטף כזו עקמומיות. התודעה שפעם הצליחה לראות משהו, מתהלכת כמו מסוממת.
והם יושבים באולפנים ולא מפסיקים. מעקמים, מבלבלים, מסממים. תראו מה הם עשו לשפה העברית. כל מיני מילים שפעם היו ברורות, קיבלו את המשמעות ההפוכה. כשמדברים על "רע" אין לך מושג למה מתכוונים; כשמישהו מדבר על עובדות, צועקים שהוא "תלוש" או "הזוי"; כשמישהו מתחנן על חייו, מסבירים שהוא "משיחי". המילון הישן הוא אפילו לא "המלצה".
בניגוד לשובים נורמליים שמתהלכים בכובעי גרב ורובים, הם מעדיפים חליפות ועניבות. ההגנה שלהם היא התקפה. והדבר שהכי מפחיד אותם, הוא עובדות.
אומר את האמת, התייאשתי מלנצח אותם. בשלב זה, אני רק מבקש עסקה. שישחררו אותי. שיאפשרו לי להמשיך להשתמש בשכל בלי שישטפו אותו.
הפסקת אש.
אם יצא לכם להסתובב במחוזות השמאל התל אביבי, ודאי יצא לכם לשמוע מילה חדשה שנמצאת כל הזמן בשימוש: גזלייטיניג.
במקור, מדובר במחזה אמריקאי, שבו רואים פושע שמחליט לגרום למישהו לחשוב שהוא מטורף. הוא כולא אותו בחדר ועושה כל מיני פעולות בבית, מדליק אורות ומכבה, ואז מכחיש אותן. לאט–לאט האדם מתחיל להטיל ספק בזיכרונות ובתחושות שלו, הוא מתחיל לחוש שהוא מטורף.
מכאן נובע המושג. (אגב, האקדמיה ללשון עברית חידשה לכך את המילה 'גִּזְלוּת' מלשון גזל–דעת.) למרבה האימה, בעידן המודרני העניין הזה נפוץ מאוד. אנחנו מופגזים במראות, סרטונים ועיבודים – שגורמים לנו לפקפק בכל התפיסות שלנו.
בדרך כלל, התנהגות מהסוג הזה מיוחסת לראשי–כיתות ורודנים שעושים את זה לנתיניהם. הם לא רק מתעללים פיזית, אלא גורמים להם לאבד את השיפוט האישי. הם מסוגלים לחשוב על רע שהוא טוב ולהפך.
אלא שככל שחולפות השנים, מתברר שדווקא אלו שרוממות הדמוקרטיה וחירות המחשבה בגרונם – אנשי האקדמיה ואולפני התקשורת – הם הגזלייטרים הכי מסוכנים שפגשנו. משום שכלי התקשורת המודרניים, מסוגלים לשלוט לנו בתודעה בעוצמה שאין ראש–כת אחד שעשה זאת בעבר.
[חשוב לומר: זה לא רק בערוצי השמאל! לאחרונה גם בערוצי הימין למדו את השיטה, אם כי עדיין יש להם כברת דרך לעשות.]
ומה שמטריד יותר, שאין את מי להאשים. רוב הגזלייטרים, לא מודעים בעצמם למעשיהם. הם עצמם פועלים מתוך אותה מניפולציה.
בשבוע כזה, חייבים לדבר על עסקת החטופים.
בואו ניזכר מה חשב השכל הישר עד לפני שסיממו אותו. ובכן, כבר באותו יום מר של שמחת תורה, כששמענו שיש בידי חמאס כך וכך חטופים, כולנו נחרדנו בבעתה. למה נחרדנו? בעיקר משום שרק כמה שנים קודם לכן, כולנו עמדנו וצהלנו ומחינו דמעות, כשראינו את החייל גלעד שליט חוזר הביתה.
לעולם לא אשכח את הרגע הזה. חשתי את שערותיי סומרות מהתרגשות. כמה מרגש לראות את עם ישראל ערב זה לזה. התמונות שלו צועד ליד ראש הממשלה הרחום והחנון, פודה השבויים המפורסם, השתיקו את כל השונאים.
רק כמה שנים אחרי, באותו בוקר מר ונמהר – כשקלטנו שאותם מחבלים משוחררים הבינו שהיבלת הכי חשופה שלנו היא 'חטופים', הם החליטו שהפעם הם ישיגו הרבה יבלות כאלו. הפעם הם יראו לנו מה זה. הם נשבעו לשחרר את אחיהם, והדרך היחידה לעשות זאת היא 'חטופים' והרבה.
המסר הזה זעזע אותנו. באותו יום נשבענו לעצמנו, שהפעם נעשה את זה אחרת. הפעם נהיה זהירים יותר. הפעם נפעל בצורה נחרצת. נשחרר את החטופים אבל בדרך שלא תותיר יותר מדי חשק לסיבוב נוסף.
אלא שאז התחיל מהלך ה'גזלייטיניג'. במקרה הזה הוקם 'מטה' שלא התעניין בכלל בחטופים. הוא התעניין בעיקר בהפלת הממשלה. ישבו שם אותם אנשים שכמה שבועות קודם לכן פעלו תחת אדרת אחרת. אבל הפעם, העצב היה חשוף. הוקמו אוהלים, חולקו סיכות, ואט–אט התודעה של כולנו החלה להסתמם.
כל מי שרק העז – כולל הורי חטופים! – להזכיר שרק לפני חודש נשבענו לעצמנו לעשות זאת אחרת, הואשם ב…אהבת מוות. באכזריות. ברוע. במשיחיות. בשלב ראשון זלזלנו בקמפיין הזה. אבל כמו שנהוג לומר בליובאוויטש, "חזקה על תעמולה". המוח הלך ונשטף, הלך והתעקם.
מי שניצח על התזמורת, היו אותם מחבלים משוחררים מאתמול. כן–כן, יחידת הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס. הם דאגו לסייע לשטיפת המוח. הם הוציאו סרטונים מושקעים, דייקו מסרים ואפילו תזמנו אותם למוצאי שבתות, כדי שישמשו לתעמולה בהפגנות.
בשלב ראשון השכל הישר שלנו ממש התקומם. הוא צעק שזה טירוף. הוא אמר לנו שבעצם אלו שמפרסמים תמונה של ילד ג'ינג'י מתוק וקוראים לשחרר דווקא אותו, הם לא "רחמנים" אלא "אכזריים" שהופכים את הילד הזה לג'וקר יקר במיוחד.
אבל כמו שקורה בתהליך גזלייטינג, אנחנו פירשנו את המציאות בצורה הפוכה. אותם גזלייטורים לא הרפו. הם לקחו אמא יקרה, הגב' צנגאוקר, וגרמו לה להפוך את בנה לקלף מיקוח יקר ומשובח. וכל זה במעטה של "רחמים". היא הפכה ל"גיבורה" הלאומית, בעוד הורים חכמים יותר שביקשו להוריד את הפוקוס מבניהם הפכו ל"אוכלי מוות" שמצפים למות ילדיהם.
כמו שכבר למדנו מהעבר, לראש ממשלתנו יש המון מעלות. עמידה נחושה מול דעת–קהל היא לא אחת מהן. בשלב מסוים הוא נשבר. והאמת שאי אפשר להאשים אותו.
כך יצאה לפועל העסקה. כל מי שקרא את הפרטים שלה והשתמש בשכל, שואל את עצמו אם העסקה הזו לא מסוכנת ליתר החטופים, ואם היא לא חוטאת לעצם המטרה. אלא ששטיפת המוח מנצחת. מי שמעז לשאול את השאלה הזו הוא "אכזר".
מי האדם הכי מושמץ השבוע בישראל? אחד, איתמר בן–גביר. הוא ה"אכזר" שרוצה להשאיר את החטופות בשבי. שהורים כאובים לא מעניינים אותו. ומי יצא ה"רחמן"? ובכן, טיפוסים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה. כי הם "מרחמים" על ההורים מכל הצדדים.
והגזלייטינג נמשך בכל העוצמה. לכל אחד בשפה שלו. לחרדים בטיעונים פסאודו הלכתיים של "פיקוח נפש" – כאשר המונח הזה יכול לשמש בדיוק להפך; לימניים – כ"ביצור שלטון הימין", ולשמאל – במילים של רחמים נאורים.
אותה תקשורת שכל שבוע פותחת מהדורות על כמה קשישים שמפגינים בקפלן, לא טרחה אפילו לספר שירושלים נצורה מהפגנה של מתנגדי העסקה. ככה זה בגזלייטינג, אסור שאפילו תדע שיש מישהו שחושב אחרת. זה רק המחשבות המטורפות שלך.
השדרים שלא הזילו דמעה בהלוויות של מאות הרוגים, מיררו בבכי בשידור. אתאיסטים שמתנגדים להדתה – קראו בקול "ברוך מתיר אסורים". והכי מטריף, בכל כלי תקשורת שידרו שוב ושוב את "ההקלטה ההיסטורית" שהשמיע מפקד חיל האוויר, ברשת הקשר של שלושת המסוקים שבהם הוטסו החטופות.
"כאן מח"א מכלל משפחת חיל האוויר וצה"ל כולו, אנחנו ממריאים בהתרגשות עצומה למשימה החשובה מכולן – השבת אחינו ואחיותינו שנחטפו על ידי החמאס. רומי, אמילי ודורון אנחנו מחזירים אתכם סוף סוף הביתה למשפחות שלכם".
והשכל הישר רוצה לצרוח: לא אדוני! לא זו המשימה החשובה של חיל האוויר! להטיס שלוש פדויות שבי, יכולה גם חברת 'ארקיע'. המשימה החשובה שהייתה לכם ב-7 באוקטובר הייתה להיות שם ולגרום שלא יחטפו אותן מלכתחילה! אחרי שכשלתם, לפחות תנסו לתקן.
ושלא יובן לא נכון: כמו כל יהודי עם לב, גם אני חשתי שמחה עצומה על ההצלה מהשבי השבוע. זה אכן מרגש ומסעיר. קשה שלא לדמוע מול המראות והקולות. אבל באותה נשימה, החיים מספיק מורכבים, כדי שיהיה מותר להשתמש בשכל ולזכור שיש גם צד שני, ומי שחושב עליו אינו "אכזר" או "מושחת".
[ועוד משהו, במחילה מכל הח"כים היקרים שלנו שכתבו דפים נחמדים, רגע לפני שיצאו לקבלת שבת. נכון שקיבלתם הוראה מרבותיכם, אבל העסקה הזו היא סוגיה הלכתית סבוכה במיוחד. להשתמש בטיעון של 'אין לך מצווה גדולה של פדיון שבויים', זה במקרה הטוב – השטחה של דיון שלם. בתשובה שכתב הפוסק הגר"י זילברשטיין, הוא לא מצליח להכריע, והוא כותב שכדי לדון בזה "צריך סנהדרין של שבעים ואחד". אין מצווה לשמש שופרות תעמולה של אנשים שההלכה היהודית מעולם לא עניינה אותם.]
והדברים נכונים גם כלפי ראש הממשלה וחסידיו. נכון, נאלצתם לעשות את העסקה הזו. היא נכפתה עליכם. ואולי גם קיבלתם החלטה מושכלת שאין ברירה אחרת. אבל כל זה לא מתיר לכם לזלזל באינטליגנציה שלנו, לשקר בפרטים מרכזיים ובעיקר לתקוף את מי שחושב אחרת.
וכמו מכת ברק בתוך האפלה, נשמע השבוע נאום הבכורה של נשיא ארה"ב החדש, ידידנו טראמפ.
אי אפשר לומר שזה היה מופת של נאום. טראמפ אינו פילוסוף גדול. הוא גם סובל מנרקיסיזם וקטנוניות. ולמרות כל זאת, אם החושים ההיסטוריים שלי לא מתעתעים בי, העולם עוד יזכור את הנאום הזה.
נשיא המעצמה החזקה עמד השבוע על הדוכן, ואמר לכל מבלבלי הדעות באשר הם – חברים, לא עלי!
אותי לא תבלבלו. לא תספרו לי מי הרע ומי הטוב, לא תשברו את מבנה המשפחה המסורתי, ולא תגידו לי איך מנהלים כלכלה.
מי שצרך את הנאום הזה דרך הפילטרים של תקשורת הגזלייטרית, שמע כמובן על "טירוף", "סכנה", וכמובן "התנכלות למסכנים". אבל מי ששמע את הדברים במקור, הבין ש"הדיון", כמו שאמר טראמפ, "הוא על השכל הישר".
אנחנו בעד קצת שכל ישר.