אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַשׁ ד'

שני מקרים מזעזעים בכולל חזון איש ובנתניה, מכות ואלימות בבית מדרש בירושלים, אברך שהולך לאיבוד ולב ציבורי שהתקהה לגמרי

אריה'לה מבתי אונגרין, הילד התמים והשחרחר בן השתים־עשרה מתקשה עד היום להשתחרר מהטראומה. היא מתעוררת אצלו מדי פעם, מופיעה אצלו בסיוטים, והוא לא מסוגל לשכוח את היום הזה. היום שבו הוא נחשף למקרה שחרץ בו חריצים של פחד וכאב.

אריה מביתר עילית, האיש שכבר איבד את תמימותו (ומתחיל טיפין לאבד את שחרחרותו), התקדם כבר בחיים, התחספס וכבר לא ממהר להתרגש, פיתח עם השנים קהות חושים. אבל האריה'לה הקטן שבתוכו, הילד הרך שנותר חבוי אי שם בתא נסתר ורדום בלב, עדיין מרגיש את הטראומה. ועד עכשיו קשה לו להשתחרר ממנה.

הילד הזה, אריה'לה התמים מבתי אונגרין, הוא אני. גדלתי מאז. פיתחתי הסתכלות בוגרת על החיים, וכמו רוב בני גילי, דברים כבר עוברים לי ליד האוזן ואני מפטיר כדאשתקד.

מה היה שם, בשעה ההיא של אחר הצהריים בבתי אונגרין שכל כך זעזע את ליבי? זה מה שהיה: בשכונה שלנו התגורר יהודי חייכן ועדין, איש עמל מחסידות 'תולדות אהרן', ששמו גרינפלד. והיה האיש ירא אלוקים וסר מרע, מטופל במשפחה ברוכת ילדים. ויום אחד, בלי שום רקע רפואי והודעה מוקדמת, קיבל שבץ בליבו.

בדיוק חלפתי אז, בדרך חזרה לחיידר, וראיתי את הכוננים והאמבולנסים נכנסים לבית. הילדים הרכים עמדו בחוץ ויהודים טובים ניסו להרגיע אותם. כל הזמן הזה נכנסו עוד ועוד כוננים והמתח היה רב. אני, ילד סקרן מבתי אונגרין, עומד בחוץ, ורואה את המתח והכאב. מישהו יוצא החוצה אומר "דֶער מַצֶב אִיז נִישְׁט פשוט", המצב לא פשוט, ומבקש לומר תהילים.

צילום: אלחנן טולדנו

אחרי שעה ארוכה של מתח התקבלה הבשורה המרה. הרב גרינפלד, היהודי הטוב והנחמד שהחיוך מעולם לא מש מפניו, הסתלק לביתו עולמו. חזרתי לחיידר עצוב והלום, ואני זוכר שכל הכיתה דיברה על זה. אפילו המלמד היה מזועזע, שיתף אותנו בפרטי המקרה. אני זוכר שאמר: "נתנו לו הרבה מכות חשמל, אבל נגזרה גזרה". כאן אדגיש: החיידר שבו למדתי לא היה שייך לחסידות 'תולדות אהרן', לגרינפלד המנוח לא הייתה כל זיקה לחיידר. אבל היה שכן רחוק. התגורר במרחק כמה וכמה בניינים.

והזעזוע היה מוחלט. יהודי נפטר מדום לב! האם אפשר להכיל אירוע כזה? איך אפשר להמשיך בחיים כשאלמנה וילדים קטנים יושבים שבעה בבית קטן ואין מי שידאג להם? אֵיכָה יֶעֶרַב אָכוֹל וְשָׁתוֹ?!

הרבה שנים עברו מאז. שמעתי מאז על הרבה מקרים קשים. חלקם החרידו אותי יותר, חלקם פחות, אבל המקרה של גרינפלד נשאר חרוט עמוק בליבי. בלי לפלוש לסגנון כתיבה של עמית מוערך, אזכיר רק בקצרה שיש לתופעה הזו אזכור בספרות הפסיכולוגית. קרל גוסטב יונג, הפסיכיאטר ותלמידו של פרויד, כתב על 'ארכיטיפ הילד' – אותו חלק בנפש שלנו שאינו מתבגר באמת, אלא נושא עימו את זיכרונות הילדות ואת פצעיה. השנים חולפות, האדם משתנה וצובר חוויות שונות, אבל הילד ההוא ממשיך לחיות בתוכו. החיים מוסיפים שכבות של ניסיון, אך הפצע שנצרב בילדות נשמר כפי שהיה. כך קרה גם לי.

הילד הזה שותק רוב הזמן. המבוגר מנהל את החיים, מקבל החלטות, מתמודד, שורד. אבל יש רגעים שבהם הילד ההוא פוקח עיניים, וכל השנים שחלפו אינן מצליחות להרחיק את הכאב אפילו במילימטר. ובכן, אריה'לה, הילד בן השתים־עשרה מבתי אונגרין שמזדעזע עד עמקי נשמתו ומתהלך ימים ארוכים חסר מנוח בגלל יהודי אחד שקיבל דום לב והלך בדרך כל הארץ – ובכן, הילד הזה עדיין חי בתוכי.

אנחנו חיים בתי"ו שי"ן פ"א ו"ו, אלפיים עשרים ושש למספרם, ואני לא יודע כמה אריה'לך מסתובבים בתוכנו. אנחנו שומעים על מקרים קשים, צרות שמתחדשות בכל יום, לכאורה מקרים מחרידים הרבה יותר מיהודי שלקה בדום לב, אבל לא נראה שהציבוריות שלנו מתרגשת יותר מדי. הפן החדשותי נוכח בכל אחד מהאירועים, המרוץ בין כלי תקשורת וקבוצות עדכונים למיניהם להיות הראשון שמעדכן, הוא החלק הדומיננטי יותר בכל אירוע נורא שקורה. והלב, אותו לב שפעם היה מזדעזע אפילו ממקרה רפואי נפוץ, כבר מתקשה להזדעזע ממקרים קשים הרבה יותר.

הנה משהו שלא עסקו בו כמעט בעיתונות החרדית. הסיבה היא אנינות דעת וחוסר רצון לחשוף את הקוראים למקרים קשים שחורגים מהנורמה. זוהי סיבה ראויה, אבל התוצאה עלולה להיות הגדלה של קהות החושים הזאת, בואכה אזור סכנה של אדישות מוחלטת לכאב הזולת.

בערב חג השבועות הגיעה בשורה מרה. ב'כולל חזון איש' שבבני ברק אירע מקרה קשה מאין כמותו, חסר תקדים בכל שנות היהדות החרדית בארץ הקודש. האברך הרב ישי פור זצ"ל נרצח על הסטנדר בעת ששקד על תלמודו עם בנו בן השלוש־עשרה. האירוע החריג באמת איים לכמה שעות לטלטל את הרוח הציבורית של כולנו, אבל אז התברר: הרוצח מתמודד נפש. שוין. עוד כמה כתבות והמשכנו הלאה. החסרי משוגעים אנחנו? התקדמנו הלאה בחיים ובמאבקים.

יהודי נרצח! ב'כולל חזון איש'! בעת שלמד תורה! לעיני בנו בן השלוש־עשרה! האם אנחנו מסוגלים לדמיין מצב כזה? האם ביהדות החרדית של לפני עשרים ושלושים שנה, גם אז האירוע היה עובר מהתודעה במהירות כזו? כמה אנשים הצליחו להצטער באמת מהאירוע? לא רק לצקצק בלשון, לברר כל פרט על מסלולו של הרוצח, ולהמשיך הלאה? האם מישהו נתן לב לצור בצרת המשפחה שאפילו שבעה בקושי הספיקה לשבת? האם הבלינצ'עס המתוקים שנאכלו למחרת בחג השבועות היו מלווים באיזשהו טעם חמוץ, במחשבה כלשהי על משפחה ענייה מבני ברק שברגע אחד איבדה את המשענת שלה? האם מישהו מלבד כמה עסקנים טרחו בכלל להתעניין במצבה של המשפחה?!

עוד לא יבש דמו של רבי ישי פור זצ"ל, ושוב הגיעה בשורה דומה, הפעם מנתניה. הרב עמוס כמוס גואטה זצ"ל, נרצח אף הוא. מישהו נכנס לביתו ורצחו נפש. כאן כבר הייתה קצת יותר התעניינות ציבורית, אבל לא בגלל עצם המעשה אלא בגלל הפרופיל הציבורי הגבוה. הרב גואטה היה מוכר שנים רבות בנתניה וסביבתה, היו לו אלפי תלמידים ואוהדים, ובעיקר עקבנו אחר קהילת התלמידים המתאבלת בדרכה שלה, בונה מצבת ענק ומקימה אתר תפילה גדול בנתניה.

כמה אנשים מתוכנו עצרו את חייהם אחרי שני המקרים האלה כדי לחשוב מה קרה לנו כחברה? להתבונן על מה עשה השם ככה לארץ הזאת? לנסות ולהבין מה חורי האף הגדול הזה? איך הפכנו מחברה שהתפארה בעבר ש"אצלנו אין רציחות", לכזו שעוברת על סדר היום כמה דקות אחרי שנודע על רצח בלב ליבו של הכולל הכי ותיק וחשוב בבני ברק או בבית מדרש בנתניה?

אז נכון, בשני המקרים מדובר במתמודדי נפש. אבל ממה־נפשך: אם עצם המעשה לא מזעזע "כי הרוצח משוגע" (אגב, מתמודד נפש אינו 'משוגע'; זו עוד סטיגמה שצריך לעקור מהלקסיקון) – אולי צריך להתחיל לשים לב לעצם התופעה של התמודדות נפשית שאינה זוכה למענה? לברר עליה יותר, לשים לב אם בסביבה ישנם אנשים בסיטואציה דומה ולדאוג שתוגש להם העזרה המקצועית הנכונה? אולי הגיע הזמן להפסיק לטאטא בעיות נפש מתחת לשטיח?

אבל נדמה שברגע שהתברר שהרוצח הוא מתמודד נפש, משהו בעוצמת הזעזוע הציבורי מתפוגג. כאילו שתי המילים הללו – 'מתמודד נפש' – הפכו להסבר שמאשר לכולנו להמשיך הלאה. וזו, רבותיי, סתירה שאי אפשר לחיות איתה. אם אנחנו סבורים שאין מקום לזעזוע ציבורי גדול כל כך, משום שעושה המעשה הנורא לא פעל מתוך שנאה או אידאולוגיה אלא מתוך מצוקה נפשית קשה – הרי שבאותה נשימה אנחנו מוכרחים להזדעזע מן המציאות עצמה. לשאול איך אדם מגיע למצב כזה, האם היו סימני אזהרה שלא זכו למענה, האם יש סביבנו עוד אנשים המתמודדים עם מצוקות קשות שאינם מקבלים את הטיפול הדרוש, ומה האחריות שלנו כחברה כלפיהם.

ואם גם מן השאלות הללו איננו מזדעזעים, אם גם כאן אנחנו מושכים בכתפיים וממשיכים הלאה, הרי שלא הפחתנו מחומרת המעשה עצמו, אלא פשוט הפסקנו להזדעזע. מצאנו נוסחת קסם שמרדימה את המצפון: שני מקרים של רצח בתקופה סמוכה אינו מטלטל את הנפש כי 'הוא מתמודד נפש', ומצוקת הנפש עצמה אינה מטלטלת כי 'זה קורה'. שתי הטרגדיות מבטלות זו את זו, והלב נשאר שקט.

אבל האמת היא שהוא לא באמת שקט; הלב פשוט קהה. חברה שאינה מצליחה לבכות לא על הקורבן שנרצח ולא על המציאות הקשה שהובילה אדם לאבד את צלם האנוש שלו, היא חברה שאיבדה משהו מיכולתה לחוש את כאב הזולת, ואת האובדן הזה אסור לנו לקבל כמובן מאליו. יצרנו לעצמנו מנגנון הדחקה שמאפשר לנו לברוח מהתמודדות עם מציאות שאין שום דרך להשלים איתה ולעבור מולה לסדר היום.

הציבור החרדי אחרי אסון מירון, בדומה לציבור הישראלי אחרי אסון שמחת תורה, כבר מתקשה להזדעזע. יש נִרמוּל חדשותי של מקרים קשים. כשמאות צעירים מגלגלים על הלשון את הקריאה 'נמות ולא נתגייס', כאילו המילה 'נמות' היא איזו שעשוע לשון גרידא, בלי שהם שמים לב שהדבר אולי גורם להם ולסביבתם לאבד את הפחד הטבעי בלב מהשורש המילולי הזה, שיהודים בכל הדורות היו טורחים לעקם שבע מילים כדי לא להוציא אותו מהלשון.

שימו לב כמה פעמים בגמרא ובמדרשים חז"ל משתמשים במונח 'שונאיהם של ישראל' כשהם רוצים לתאר אירוע קשה. ותראו כמה פעמים רש"י אומר "פיו הכשילו" על אדם שאמר על עצמו מילת קללה. רק בשבת שעברה לימד אותנו רש"י הקדוש – שהטור הזה נכתב בעיצומו של היארצייט שלו – שיהודי צריך להיזהר ש"לא יעשה את דבריו חולין". יש משמעות למילים שיוצאות מהפה. אבל בתשפ"ו, כחלק ממאבק מוצדק מאין כמותו, נערים מתחנכים לגלגל על הלשון את המילה 'נמות' מאות פעמים בכל הפגנה, בקלילות וכסיסמה שגורה, ואף אחד כבר לא מתרגש. נוּרְמְלוּ המציאויות קשות. כבר לא מזדעזעים ולא שמים על לב.

זה לא מצב נורמלי. אנחנו בימי זיכרון החורבן, וחז"ל מספרים לנו במסכת גיטין שכאשר נבוזראדן, הרמטכ"ל של נבוכדנצר, נכנס לבית המקדש, הוא ראה מראה בלתי נתפס: דמו של זכריה הנביא, שנרצח מאות שנים(!) קודם לכן בעזרה, עדיין היה שותת ורותח. הוא שאל: "מהו הדם הזה?" תחילה ניסו להשיב שזהו דם של קרבנות, אך הוא ערך ניסוי והוכיח שאין הדבר כן. לאחר מכן הודו בפניו: "זהו דמו של זכריה, שהיה מוכיח אותנו בדברי השם, וקמנו עליו והרגנוהו".

כששמע הרשע שזהו דמו של הנביא שנרצח בחצר בית השם, הבין שאין זה עוד כתם על רצפת העזרה אלא כתם על המצפון. כל עוד לא ניתן מענה לזעקת הדם השותת, הוא סירב לשקוט. הוא ביצע מעשים מזעזעים ונפשעים, עד שאפילו הוא עצמו כבר לא היה מסוגל להמשיך. "זכריה, זכריה! טובים שבהם איבדתי בשבילך. האם רצונך שאכלה את כולם?"

באותה שעה נח הדם. והגמרא מסיימת במפנה מפתיע: נבוזראדן נחרד ממראה עיניו ואמר לעצמו: "אם על נפש אחת כך, אני שהרגתי נפשות רבות, על אחת כמה וכמה". מתוך כך התעורר לתשובה, ברח והתגייר.

הגמרא אינה ספר היסטוריה חס ושלום. חז"ל ביקשו ללמד כיצד אמורה חברה יהודית להגיב לשפיכות דמים. דם שנשפך אינו הופך לשגרה. הוא אינו מתייבש למחרת בעיתון של אתמול. הוא אינו נבלע בין עוד ידיעה, עוד כותרת ועוד עדכון. הוא ממשיך לזעוק. נבוזרדן, שאז עוד היה צורר גוי (רק בהמשך הצליח הזעזוע לטלטל גם אותו והוא התגייר), חשב שהדרך להשקיט את המצפון הוא לשפוך עוד דמים.

ואת כל זה מתארים לנו חז"ל בניסיון לטלטל את הנפש שלנו, לזכור עד כמה חיים של יהודי הם קודש קודשים ופגיעה ביהודי אמורה להישאר צרובה כטראומה לנצח נצחים. בכל שנה, יום אחרי ראש השנה, אנחנו צמים ומתענים בגלל יהודי אחד – אחד! – ושמו גדליהו בן אחיקם שנרצח.

אם חז"ל מתארים דם שאינו נח מאות שנים, אולי הם מבקשים מאיתנו לומר שגם הלב היהודי אינו אמור למהר כל כך להירגע. זעזועים כאלה, אסור להם לחלוף במהירות. כאבים כאלה, אסור להם להפוך לעוד ידיעה בארכיון החדשות. כל עוד הדם זועק, גם המצפון צריך להמשיך ולזעוק.

הנִרְמוּל של מעשים קשים ממשיך ועובר לאורך כל הציר. בלי להשוות חלילה בין מקרים: כמה מתוכנו מזדעזעים כאשר אנחנו שומעים בעצם ימים אלה על מכות ותגרות אלימות שמתנהלות בכל יום ויום בבית כנסת ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ולכל היותר 'מנייעסים' על המקרה בלי לחשוב עד כמה הוא מופרך? עד כמה כולנו הפכנו קֵהֵי חושים מעצם העובדה שאירועים כאלה הפכו לנייעס בלבד? איככה יורד לטמיון שמה וכבודה של חסידות חשובה בגלל מכות משני צדדים ואיככה יורד לטמיון הרגש שלנו כלפי אירועים כאלה שמתרחשים, ועוד מול ארון הקודש בבית המדרש?

בשבת האחרונה נעלם אברך בן 25 מרמת בית שמש. בבוקר יום השבת יצא מביתו ובמוצאי שבת החלה משפחתו להבין שההיעדרות הזו איננה טבעית. חפ"קים הוקמו, ארגוני זק"א יצאו למשימת חיפוש, מאות מתנדבים התפרסו על שטח של מאות קילומטרים בעיר ולאחר מכן בדרכים המובילות ממנה. משעה לשעה הלך מפלס הפחד והתגבר. האם סופו של המקרה הזה יהיה כסופם הטראגי והעצוב של אירועי היעדרות קודמים?

והנה, אחרי שלושים שעות נשמנו לרווחה. היהודי אותר על צלע הר, תועה בסבך עצים סמוך לנס הרים, תוך שהוא צועק: "אני צריך לשמוע הבדלה". עוד כמה נִיוּסִים (מלשון נייעס), עוד כמה מאבקי קרדיט בין ארגונים – והמשכנו הלאה. האם מישהו עצר לחשוב מה מביא אברך נורמטיבי לעשות כך? ואם החובות הם שהכריעו אותו והביאו אותו לשעות של בלבול ותעייה – האם הייתה התארגנו כלל–ציבורית לעזור לו? האם בכלל הייתה מחשבה כללית איך מונעים מקרים כאלה? איך ממגרים את העוני הקשה ומביאים אור לבתים?

אז כן, החברים הקרובים של היהודי התארגנו וגויס סכום מסוים. אבל למה לא כל אחד ממאות האלפים שבחשו בסיפור, שיתפו את ההיעדרות, ביררו כל פרט ועקבו אחרי כל התקדמות בחיפושים – לא חשב על האפשרות לשלוף את כרטיס האשראי ולגהץ איזה חמישים שקל?

והתשובה היא: החושים שלנו קהו. קהו לחלוטין. והסבל של הזולת הפך לסחורה הכי מצויה במחוזותינו. היהודי מבית שמש נמצא בריא ושלם, אז אפשר להמשיך הלאה. וב'כולל חזון איש' מדובר בבעל מחלת נפש, אז אפשר להתקדם. ובסדיגורה מדובר בסכסוך משפטי, אז לא צריך להתרגש. החשיבה על הזולת, על החריגות של מקרים חריגים ועל איך צריך לשרש אותם לגמרי ממחננו – הפכה למצרך נדיר. התרומות וההתרמות הם לדברים גדולים של תיקון העולם.

אריה'לה מבתי אונגרין כבר לא מתרגש במהירות. וכמוהו כל האריה'לך של העולם. והשבוע הזה, שבו עם ישראל נוהג לא לכבס ולא להתקלח ולא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה – השבוע הזה קורא לנו לעצור. להתבונן. לקלף את שכבות החספוס שצמחו להם מעל הלב שלנו, ולחשוב ברצינות על תופעות ציבוריות שראוי להקדיש להן מחשבה.

ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה.