יוסי אליטוב
כ"ח אייר התשפ"ב
קשה לדמיין פער תרבותי ומהותי גדול יותר מזה שחוצץ בין טל גן צבי לשמרית מאיר – שני הבכירים הנאמנים שעזבו את לשכת ראש הממשלה נפתלי בנט בתוך שבועיים ימים. עזיבתם המפתיעה, איש בתורו, מאפשרת לנו להציץ לראשונה אל הסביבה הסגורה והדחוסה של בנט, ראש הממשלה הכי משונה ובלתי שגרתי שידעה המדינה. ראש ממשלה ללא גב ציבורי, ללא קהל יעד טבעי, וכעת גם ללא לשכה פעילה.
שמרית מאיר צמחה בערוגות התקשורת, סיקרה במשך שנים את התחום הערבי, עד שהפכה בהדרגה ל'ערביסטית' הבכירה בתקשורת הישראלית. פרשנויותיה המלומדות זיהו הלכי רוח ומגמות בעולם הערבי ובמקרים רבים קלעו אל המטרה. כשנשלפה מהתקשורת ללשכת ראש הממשלה – היא הגיעה נטולת גייסות, ללא שאיפות פוליטיות, בשאיפה לחולל תמורה ביחסיו של נפתלי בנט, איש הימין הרדיקלי לשעבר, והעולם הערבי הרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
טל גן צבי, שנשלף מלשכתו של ראש עיריית ירושלים דאז, ניר ברקת, הישר ללשכת בנט – הוא הנאמן הקלאסי: יתרונו העיקרי – זו הנאמנות האבסולוטית לבוס, לצד הבנתו הרוחבית במשעולי הציונות הדתית, על רבניה, עסקניה, מאכעריה ובוחשיה. גן צבי מכיר כל סמטה וכל רחוב בנפתולי העולם הציוני־דתי. הוא האיש שנאלץ להתמודד עם המשימה הכי מסובכת בעולם הפוליטי: לחבר את בנט המנותק רגשית והשונה ערכית מקצה לקצה מול עולמותיהם של המפד"ל וחוגי המתנחלים – ולחבר אותו לעולמות, לשפה והערכים של המגזר.
בנט נקלע לציונות הדתית לגמרי במקרה, שלא בתכנון ושלא ברצון. זה קרה כאשר הבין שדרכו לליכוד חסומה, בשל הסלידה העזה שהופגנה כלפיו מכיוונה של משפחת נתניהו. תנועת 'ישראל שלי', שהקים יחד עם איילת שקד במטרה לחבור לליכוד ולהפוך לחטיבה במפלגת השלטון – לא השיגה את מטרתה. בנט עמד בצומת דרכים, ואז זיהה הזדמנות להשתלט על 'הבית היהודי'. הקרב היה קל מאין כמותו: ההייטקיסט והלוחם הקרבי עם האש בעיניים והביוגרפיה הימנית הלוחמנית, הביסה בקלי־קלות את עסקני המפד"ל העייפים והאפרוריים, ובנט הגיע לצמרת הציונות הדתית כבשורה על־מגזרית שלראשונה תוציא את המגזר המצומצם אל מחוזות ההנהגה הלאומיים.
הייתה רק בעיה אחת: כל קשר בין נפתלי בנט וערכי הציונות הדתית – היו מקריים בהחלט. "פוליטיקה גבאי בתי כנסת", הוא כינס בבוז ובזלזול את העסקונה הציונית-דתית. עם יחס כזה – הדרך לכישלון הייתה עלולה להיות מהירה. כאן בדיוק נכנס לתמונה טל גן צבי.
גן של שושנים
גן צבי, הבחור הסרוג והנמרץ, עם המבט הנחוש והתכליתי בעיניים, הדיבור המהיר והלא מצועצע והסחבקיות המופגנת – היה האיש הנכון במקום הנכון: עד מהרה הפך להיות הדבק שחיבר את הכיפה הקטנטונת של בנט אל הפדחת של הציונות הדתית, אף שמאז ומעולם היה החיבור מלאכותי ורופף.
העִסקה בין השניים – הייתה ברורה: בנט מבטיח להיות הפוסטר הצייתן שצועד בראש־כפוף בעקבות מפת הדרכים שטל גן צבי מסמן בעבורו. בנט לא באמת התחבר – לא לרבנים, לא לתנועות הנוער ולא למתנחלים. כשהייתה מגיעה הוראה מגן צבי להגיע לטקס יום ירושלים ולהתחיל לרקוד עם ראשי ישיבת 'מרכז הרב' – בנט התייצב ופצח בריקודים. צריך לעלות ולנאום בהתנחלות? בנט מגיע, מקריא את הנאום שגן צבי דאג שמישהו יכין, וחוזר לרעננה. החבר'ה האלה אף פעם לא עניינו את בנט, אבל זו העִסקה וזו הפלטפורמה.
מצד שני, גן צבי לקח על עצמו את כל כאב הראש המסועף של התעשייה הסרוגה. "שחרר אותי מכל הטיפוסים האלה", נהג בנט לסנן באוזני גן צבי כל אימת שעסקנים סרוגי כיפה המתינו לו בפתח הלשכה במשרד הכלכלה, במשרד החינוך, במשרד הביטחון או בכל משרד שבנט חנה בו. כל גדודי הסגנים, מנהלי הישיבות, ראשי האולפנות, חברי המועצות המקומיות, פעילי ההתנחלות, קבלני הקולות והמאכערים של המפד"ל לגלגוליה. את כל העולם הזה, שנראה לבנט כמו עולם של חייזרים – גן צבי לקח על כתפיו החסונות. בנט היה ההייטקיסט שביקש רציף שלטוני נוח לקראת הקרב הגדול על ירושת נתניהו, וגן צבי סיפק את הקרקע הכי נוחה שאפשר לדמיין.
כאן, אולי, אפשר לתת נקודת יתרון מסוימת שפתאום מתבלטת מתוך הכהונה המטורללת של בנט: בניגוד לפוליטיקאים רבים שעושים לביתם או לבתי מקורביהם – בנט באמת רחוק מכל התעשייה הזאת. הוא רוצה רק כבוד ושלטון, לא את המנעמים הנלווים ולא את התופינים וההטבות. מעולם לא עניינו אותו מינויים, תקציבים, משרות למקורבים וכל מה שקשור למאכעריות שלטונית. את כל אלה הפקיד בידיו של גן צבי, שעשה בתחומים הללו כבתוך שלו, אפילו מבלי להתייעץ עם הבוס.
בנט חיפש שלד בורסאי נוח וכנוע שאפשר לעשות עליו סיבוב בדרך לבלפור – ומצא אותו בבית היהודי. את כל העבודה המלוכלכת עשה גן צבי. הוא ישב בבתי קפה, סגר דילים, הבטיח משרות ותפקידים ועשה את כל זה עם לב גדול, דיבור מהיר ותכליתי. וכשהוא היה נצמד עם המבט התכליתי והחברי – היה קשה להגיד לו לא. ניגוד מוחלט לבנט המתוכנת, הקר כקרח, איש ללא חברים, ללא רגש וללא דרך.
אבל הכל נגמר השבוע. בניגוד למה שחשבו רבים בתקשורת – לא גן צבי החליט ללכת הביתה, אלא בנט הוא זה שהראה לו את הדלת. אבל הסיפור מורכב מכפי שהוא צויר בתקשורת. כאן צריך להרחיב יריעה ולהביא את הסיפור המלא. על כך – בפסקאות הבאות.
ערבוב של קלפים
זה קרה לפני שנה. לאחר מהלך מתחובל שהחל בל"ג בעומר והסתיים עם הקמת הממשלה השברירית והמוזרה בתולדות המדינה – עלה בידו של בנט לחטוף את ראשות הממשלה. הוא נכנס ללשכה שיכור־ניצחון, לא מאמין שזה קרה לו. מעמדת ראש מפלגה מהקטנות בכנסת, הוא הצליח לרכב על שנאת השמאל לנתניהו ולקבל את התפקיד הנחשק שלשמו הוא נכנס לפוליטיקה.
ואז היה צורך לאייש משרות. משרד ראש הממשלה רווי בתקנים ובפונקציות יוקרתיות שצריך למלא. עד מהרה צץ השם שמרית מאיר. היא, הפרשנית המוערכת לענייני ערבים, יכולה לספק מבט אחר ומקורי על העולם הערבי (אגב, בתפקידה כפרשנית, הרבתה מאיר לתקוף את הרעיון האומלל להקים ממשלה שנשענת על רע"מ, וזו דעה של אחת שיודעת מה היא מפרשנת).
בנט פנה למאיר, מאיר שקלה את ההצעה, ולאחר כמה ימים השיבה בחיוב. המשבצת שאליה נכנסה, הייתה משבצת מדינית. תפקידה היה לרקום קשרים מדיניים, בדגש על העולם הערבי, במיוחד לנוכח הירושה התובענית והמחייבת שנתניהו הותיר, בדמותם של הסכמי אברהם שזה עתה נחתמו. זו הייתה נקודת זינוק מצוינת – להמשיך ולרקום את הקשרים המפתיעים שנרקמו מול האמירויות ועוד מדינות ערב, ולנסות לפתח אותם הלאה.
מהר מאוד, מאיר טרפה את הקלפים ומינתה עצמה לביג-בוסית בלשכת ראש הממשלה. היא עזרה לבנט להקים את הממשלה והשתלטה על הזירה המדינית כולה – מהבית הלבן ועד הקרמלין, דרך כל הבירות הערביות שעימן מקיימת מדינת ישראל קשרים מדיניים ישירים או עקיפים. כל מי שרצה להניע תהליך מדיני – ידע שהמפתחות בידיה של מאיר, ואפילו ליאיר לפיד, שר החוץ וראש הממשלה החליפי, אין משמעות כשמאיר בסביבה.
בתקופה הראשונה, מערכות הדיפלומטיה הישראלית לא ידעו איך 'לאכול' את הדמות. באופן מסורתי, פני הדיפלומטיה הישראלית מופנות מערבה, לוושינגטון, ללונדון, לפריז, לבריסל, לא למדינות ערב. לאט ובהדרגה השתלטה היועצת המדינית על הזירה והצליחה לשנות את קו החשיבה הדיפלומטי. ניתן לומר שרגעי הנחת הבודדים בקדנציה עמוסת התלאות וההשפלות של בנט – נרשמו אך ורק בזירה המדינית, בה הביאה שמרית מאיר הישגים נאים.
בכהונתה כיועצת מדינית ניתן למנות חמישה הישגים בולטים: ההישג האחד – 'פסגת קהיר' שנערכה בהשתתפות נשיאי מצרים והאמירויות יחד עם בנט, כשהדגל הישראלי מתנופף מאחוריהם. ההישג השני – הביקורים של בנט בירדן, שחלקם לא פורסמו עד היום. השלישי – האירוח של בנט בבית הלבן של ביידן. להוציא ההירדמות המפוהקת של ביידן באמצע השיחה – בסך הכל מדובר בהישג נאה, בתמונה שכל מנהיג ישראלי משתוקק לקבל. גם ה'וי' הזה נרשם, די סמוך לתחילת הכהונה. ההישג הרביעי – ביקורו הצפוי של ביידן בישראל. בין לבין ניתן למנות גם את מסע הדילוגים בין פוטין לזלנסקי, שבמבט לאחור ניתן לגחך עליו לנוכח הנאיביות וחוסר התוחלת שהניב, אולם בזמן אמת – הסבב הזה שיווה לבנט דימוי קצר־מועד של שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית.
ההישג האחרון הושלם דווקא לאחר צאתה של שמרית מאיר מהלשכה: זוהי הודעת הבית הלבן שנמסרה השבוע, לפיה 'משמרות המהפכה' של איראן לא יוצאו מרשימת ארגוני הטרור, גם במקרה של חתימה על הסכם הגרעין עם איראן.
קן של צרעות
הבעיה של שמרית מאיר הייתה, שהיא לא נשארה רק בזירה הבינלאומית. היועצת המדינית של בנט השתלטה על כל התחומים בלשכת ראש הממשלה. וכמו שקורה במקרים כאלה – הפעלתנות היתרה הזו הביאה לרקימתה של קואליציה נגדה מקיר לקיר: מראש הסגל טל גן צבי, דרך מזכיר הממשלה שלום שלמה וראש המל"ל אייל חולתא – ועד לבני גנץ ויאיר לפיד שאל תחומיהם פלשה בלי סוף. בתווך הייתה כמובן איילת שקד, בת הברית הגדולה והוותיקה של בנט שנדחקה לשוליים ודעותיה לא נשמעו באף תחום כמעט.
למרבה הפלא – ואולי זה דווקא לא כל כך מפתיע – בנט העדיף להפנות עורף לכל סביבתו הוותיקה וללכת במסלול של שמרית מאיר גם בעולם הפוליטי, לא רק המדיני. זו לא הייתה גחמה גרידא: לגברת מאיר הייתה תזה, לפיה בנט סיים לתמיד את תפקידו בימין, ולכן עליו למצוא בית חדש במרכז-שמאל הישראלי. לפיכך, היא יצרה עבורו מסלול מדיני שעליו יוכל לצעוד לקראת הבחירות הבאות ולמצוא את מקומו במחוזות השמאל.
גן צבי, לעומת זאת, לא ויתר על החלום. הוא סבר שמקומו של בנט נשאר בימין, וכי בבוא היום תימצא הדרך לשקם את יחסיו עם מצביעי הימין הפגועים והנבגדים. וכך החלה כרוניקה הזויה: מאיר מושכת שמאלה, גן צבי מושך ימינה, ובתווך בנט שנראה כמו שיכור מזגזג שבוקר אחד ממלמל "הגדה המערבית" ובבוקר שלאחריו משגר סרטון ברכה לעסקן בהתנחלויות. אבל רוב הזמן, ידה של מאיר הייתה על העליונה.
כיפופי הידיים בין גן צבי למאיר הפכו עד מהרה למלחמת הכל-בכל, ושיבשו את עבודת הממשלה לכל אורך הציר. הערמומיות של מזכיר הממשלה שלום שלמה – איש של יאיר לפיד באופן די מובהק – הובילה לשורה של היתקלויות שנגרמו לשמרית מאיר במטרה להביכה בכל הזדמנות. עד שבבוקר אחד, לפני כשבועיים, קמה מאיר והודיעה לבנט: עד כאן. הדרכים נפרדו, והמערכת הפוליטית נותרה בהלם. בנט נותר ללא יד ימינו, או יותר נכון – יד שמאלו.
אם בתחילה חשבנו שעזיבתה של שמרית מאיר תבסס את כוחו של גן צבי בלשכה ותרפד את השבירה של בנט בחזרה ימינה – בתוך מספר ימים התברר שהשבר בתוך הלשכה רק הלך והעמיק. למרות חסד הנעורים – סר חִנו של גן צבי בעיני בנט, שהתקשה לסלוח לנאמנו הוותיק על האינתיפאדה הפנימית שהוא חולל בלשכה עד לגירושיה של הדמות שעליה הכי סמך בלשכתו. עבור בנט, מאיר הייתה עוגן מדיני, והוא מתקשה להתאושש מעזיבתה.
בנט נדרש להחליט – או מאיר, או גן צבי. בסוף הוא נשאר בלי מאיר ובלי גן צבי. בלי עתיד, בלי לשכה, בלי מנדטים.
סיפון של טיטאניק
עזיבת גן צבי את הלשכה – הותירה את בנט בלי נאמן צמוד, ובלי מישהו שינהל עבורו את שרידי התמיכה במעוזי הציונות הדתית. לפחות בעיני בנט, את יתרון הנאמנות איבד גן צבי בקרבות שהוא ניהל עם מאיר. לגבי הקשרים בציונות הדתית – אלה כבר אינם רלוונטיים מבחינת בנט. בין כה וכה אין לו שום תוכנית לבלות את הפרק הפוליטי הבא שלו במחיצתם של דמויות נכבדות כמו הרב אלי סדן, מוטי קרפל או יוסי דגן. זו תהיה או חבירה רחבה לליברמן ולסער, או חזרה לעולמות ההייטק עם הטייטל 'ראש ממשלת ישראל לשעבר'.
גן צבי הבין זאת מהר, והוא קם והלך הביתה. בכך הקיץ הקץ על עשר שנות הליכה צמודה של השניים, כאשר גן צבי משמש בתפקיד המגן האנושי והצייתן העיוור, שמפרק כל מוקש, תופר קצוות, מכבה שריפות והולך אחרי הבוס להרפתקאות הפוליטיות הכי הזויות – מעל לאחוז החסימה ומתחתיה, עם בנט בראש ועם שקד בראש, בתוך הבית היהודי ומחוצה לו, כל דבר וכל קפריזה. ועכשיו הכל נגמר.
רק על נקודה אחת בנט לא חשב כאשר הראה את הדלת לאיש אמונו הוותיק: אדם כמו ניר אורבך – לא קשור לבנט בשום צורה. המחויבות שלו הייתה מאז ומעולם לטל גן צבי. הוא זה שדאג מדי יום ביומו לתחזק את הקשר ולהבטיח את החזקת המעמד של אורבך בקואליציה חרף הלחצים האדירים מבית, מאהלי המחאה ותחנוני הרבנים. עכשיו, הקשר של אורבך לקואליציה – הפך להיות רופף יותר מאי פעם.
בנט, שניסה לנקות את הרעשים סביבו ולרענן את המערכת – יתקשה למצוא אנשים מוכשרים שיחליפו את מקומם של העוזבים. מיהו הפראייר שמוכן להתנדב להצטרף לספינת הטיטאניק הפוליטית בשלבי הטביעה המתקדמים שלה? מיהו המתנדב שמוכן כי בדף הקורות החיים שלו ייכתב שכיהן כראש הסגל בלשכת ראש הממשלה במשך שבועיים? מי הכסיל שיסכים להיות יועץ מדיני ליממה וחצי? מספינות כאלה – עכברים נוטים לברוח. לא להצטרף.
אז לאן מועדות פניו של בנט? איך ישרוד את השבועות הרבים בקואליציה השברירית שלו, שכל שעה בה מזמינה משבר פוליטי חדש? שימו לב לתוכנית שבנט רוקם בימים האחרונים עם יאיר לפיד: לכנס הקיץ הנוכחי נותרו פחות מחודשיים. לפיד ובנט מתכננים סדר יום פרלמנטרי דל ומצומצם, עם מינימום מהלכים וחקיקה, העיקר לשרוד. לא להרגיז אף אחד, ולצלוח את השבועות הללו בשלום, כשקופת המדינה תעמוד פתוחה לצרכיהם של הח"כים הערביים מ'המשותפת' ומרע"מ ולספק להם כל דרישה שתעלה על הדעת. עם חגורת הביטחון שעודה וטיבי מספקים – יהיה קשה יותר לאופוזיציה להפיל את הממשלה.
לאחר מכן תצא הכנסת לפגרה של שלושה חודשים, שבמהלכה בין כה לא קורה שום דבר. כך צולחים את חגי תשרי ומגיעים לתחילת החורף, חבולים אך מרוצים. מכאן ואילך – הם מקווים שהמזל ימשיך איכשהו להאיר להם פנים נגד כל הסיכויים והתחזיות. עבור ממשלה רעועה כזו, כל שבוע של נשימה הוא נס בפני עצמו. אכול ושתו כי מחר הבאסטה מתפרקת. את החשבונית נשלם כולנו – כל האזרחים היהודים במדינת ישראל.
שיח חירשים במירון
נעבור למירון.
אחת החוויות המדכאות שעוברות על כל חרדי בשעה שנפגש עם הישראליות – מתרחשת במפגש התכוף שלו עם השוטר בכביש או במחסום. במקום שיחה נורמלית בין אזרח במדינה לנציג החוק – בדרך כלל מתנהל שיח חירשים, בטונים צורמים וחורקניים. ביותר מדי מקרים זה נגמר בפיצוץ, בשפה נמוכה ודוחה, ובהרמת ידיים לשמים, לאמור: 'למה זה לא יכול להיראות אחרת?'
לא ברור האם הפרופיל האנושי של רבים מאלה שמתגייסים למשטרת ישראל גורם לכך שאי אפשר לצפות מהם להתנהגות תרבותית ולכבוד כלפי האחר, או שסתם מדובר בניכור כל כך קיצוני בין הקבוצות, עד שאין לשוטרים יכולת להכיל ולהבין מיהו חרדי, מהו אורח החיים שלו ומהן אמונותיו. כך או כך, בכל פעם שחרדים, בטח מהקצוות, נתקלים בסיטואציה של שוטר ומשטרה – אפשר לספור את השניות עד להשמעתן של אמירות מתריסות משני הצדדים.
את החוויה הזו חשתי במוצאי ל"ג בעומר, בשעה שבע בערב, כאשר ניסיתי להתקרב למירון. כל ניסיון להתקדם לאזור ההר – נתקל בשוטרים עצבניים שמנופפים בידיים ולא מוכנים להחליף איתך מילה. לא מוכנים לשמוע מי אתה, מדוע באת, ולשקול להכניס אותך. מבחינתם אתה מטרד שצריך לסלק. כמה מהם ניבלו את הפה בגסות רוח וניסו בעוינות להדוף את הניסיון המחתרתי, המופרך והבלתי חוקי להתקרב להר מירון, משל מדובר בשטח צבאי סגור ולא באתר תפילה לגיטימי שיהודים רוצים לעלות אליו ולשפוך את צקון לחשם.
בסוף, איכשהו, הגענו. התחלנו לטפס בהר, ושם – שוב נתקלנו בסיטואציה הכל כך קשה של פיצוץ בין חרדים לשוטרים. שאלתי את אחד הקצינים בהר: האם השוטרים נערכו למפגש עם החרדים? האם מישהו ניסה להסביר להם איך נראה חרדי, מה חשוב לו, מה זה מירון בשבילו? נעניתי באותה תשובה גולמית מלווה במשיכת כתף: "אנחנו פה כדי שלא ימותו אנשים. יותר מזה לא מעניין אותנו כלום".
התעקשתי לקיים שיחות סתמיות עם עוד שוטרים לאורך ההר. לא יכולתי שלא להבין גם את המצוקה שלהם; שוטרים שנתלשו מסביבה תרבותית שונה בתכלית. סביר להניח שאף אחד לא הדריך אותם ביחס למגזר החרדי. הם לא באמת מבינים מהו ל"ג בעומר עבור מאות אלפי יהודים חרדים. מה חשוב להם, מה מחבר אותם למקום, ומדוע הם עושים מאמץ כה כביר בנסיעה בת שעות ארוכות, בשמש הקופחת, כדי להצטופף ליד הציון ולו לכמה דקות. זוהי זרות טוטאלית לכל עולם הערכים החרדי.
השוטר הרע והשוטר הבּוּר
ועדיין, אפשר להשמיע דברי סניגוריה כלפי אותו דרג נמוך של שוטרים שמוצבים בשטח. לְמַה כבר אפשר לצפות משוטר שלא הכינו אותו ולא הסבירו לו? הכשל הוא בדרג הבכיר של הקצונה. אלה שמקבלים משאבים אדירים מהמדינה כדי להיערך במשך שנה לאירוע המורכב של מבצע מירון. ואז אתה חושב בסערת נפש: שלושה-עשר חודשים עברו מאז האסון הנורא; היה לכם את כל הכסף שבעולם, כל המשאבים, להרים מבצע ראוי לשמו ולאפשר באמת למאות אלפי חוגגים לבוא בבטחה ולחזור לחיים ולשלום. אחרי השנה שעברה – הקרדיט היה מלא. כולם היו מוכנים להוריד את הראש – רק תרשו לנו לבוא לרבי שמעון, באילו תנאים שלא יהיה. גם הממשלה אמרה: תקבלו כל תקציב שיידרש ותארגנו את האירוע הזה.
ואז אנו מגלים גלגול אחריות קולקטיבי, כאשר כל בעל סמכות זורק את האחריות לזולתו. כך למשל, מתחמי הוויסות שהוכנו בצורה רשלנית, וליתר דיוק – לא הוכנו כלל. ללא מים, ללא מזון, ואף ללא שירותים ברוב המתחמים. אם לא די בכך – היה מי שדאג לסגור את כל הקיוסקים בסביבה. הציבור שוטרים גברתנים שחסמו את הדרך לתחנות הדלק הקרובות, כדי שאף אחד לא יוכל חלילה להשיג בקבוק מים או שירותים סבירים. ואתה מורט את שערות ראשך ושואל: לאן הלכו תקציבי העתק שנועדו להקמת חניוני הוויסות? האם אי אפשר לדאוג לכמה קונטיינרים של בקבוקי מים? האם לא ניתן לערוך הפרדה בין גברים לנשים בשירותים, או בכלל להציב שירותים? האם לא ניתן לדאוג להצללה סבירה?
נעבור למשטרה: איזה מוח מעוות מחליט, על דעת עצמו, להוריד את מכסת המתפללים משישה-עשר אלפים לתשעת אלפים בלבד? מה החכמה בחניקת האירוע והפיכתו ללא־אירוע, רק כדי להכריז בסוף היום ש"האירוע עבר בשלום". חכמה גדולה: הוא עבר בשלום כי לא היה אירוע.
רבבות אנשים התלבשו במלבושי חג, קישטו את ילדי החלאק'ה, נסעו שעות בדרכים, בשביל שאחרי שעות של היטלטלות יאמרו להם – 'לכו הביתה, אתם לא ממשיכים למירון'. האם באיזושהי הופעה של להקה בריטית בפארק הירקון – מישהו היה מתייחס בצורה כזו לאזרחים שקנו כרטיס? האווירה המכוערת, המנוכרת, כלפי אנשים ששילמו מכיסם למדינת ישראל והוחזרו במפח נפש הביתה – היא בלתי מתקבלת על הדעת. האנשים האלה אמרו לעצמם – אם ככה מדינת ישראל מתייחסת לאמונה שלנו, אנחנו לא רוצים להכיר יותר את המדינה הזו.
הניצחון של הקנאים
בשעת לילה מאוחרת, הצלחנו להשתחל פנימה, אל החצר של רבי שמעון. השוטרים המכים כבר אינם כאן – הם גורשו על ידי הציבור המתקומם וחסר האונים. הייתה שם שמחה טהורה. בתוך רגע השתלבנו במעגלים. שרנו: "אב הרחמן שמע קולנו בהילולא דבר-יוחאי", והיינו חלק מאווירה קדושה ומלוכדת. היה גם אתגר: בכל פעם ששלפתי מכשיר טלפון כדי לצלם את הריקודים, נתקלתי בגערות. "לא מצלמים כאן", הודיעו לי. ניסיון שני לשלוף את הטלפון נגמר כבר בחבטה על הכתף, אבל כדאי הוא רבי שמעון. ברוכים הבאים לבעלי הבית החדשים. עד השעה שלוש, משטרת ישראל הייתה בעלת הבית – עכשיו אלו הקנאים ממאה שערים, שבצוק העתים והאטימות הפכו לגיבורים של כל הציבור החרדי.
אותם ירושליימער'ס חביבים מצאו דרך לעקוף את נחשי הברזל ולהגיע לציון בלי טובות. הנהרה על פניהם של הקנאים הייתה מושלמת: סוף סוף הם ניצחו את החרדים הממלכתיים, שנשענו על מוסדות המדינה, רכשו כרטיסים, התנהגו כמו ילדים טובים – וחזרו על עקבותיהם. רק הם, שרמסו את הכללים, ניצחו והגיעו עד הציון. "אמרנו לכם, עכשיו אתם ראיתם מי הם הציוֹינים", הם הביעו תרועת ניצחון.
ביציאה מהציון, במורדות ההר – שירת השמחה בוקעת מהדירות. המון הילולות קטנות, בצבעים שונים ובמנגינות מגוונות. כאב לי מאוד לגלות שהציבור הספרדי לא נוהה לכאן כמדי שנה. מסע ההפחדה של המשטרה, פלוס הארגון הכושל – השאירו אותם בבתים. הכרטיסים חולקו לקבוצות המחוברות והמרושתות. לכל ההרצלים והסולטנות, היהודים הצדיקים שבאים לרבי שמעון עשרות בשנים, במסורת של דורות – לא היה מי שידאג. הם לא הכירו את הכתובת שבה מתקמבנים עם כרטיסים קבוצתיים.
עודנו מהלכים במשעולי הכפר, והנה צועד לפנינו מפקד המחוז הצפוני במשטרה, ניצב שמעון לביא. מבטו היה מאופק, אבל גם הוא נראה היה מאושר משהו. "העיקר שלא היו הרוגים", הוא חוזר על המנטרה כשאני מנסה לשאול אותו על מידת ההצלחה של ההילולא בעיניו.
מתקדמים עוד קצת, משתלבים בתוך ריקוד של חסידי תולדות אהרן, מלא להט אותנטי. מתקדמים עוד, והנה בוקעת שירה מביתו של רבי עמרם אבוחצירא, בנו של האדמו"ר רבי אלעזר זי"ע. קולות השמחה של ספרדים ואשכנזים רוקדים בחצות לילה של מוצאי ל"ג בעומר לכבוד רבי שמעון, תופסים את הלב והנשמה.
ביציאה אנו פוגשים שניים מאריות ההסברה של מבצע מירון – אבי בלומנטל ומני חדד. אולי אפשר לומר: החכמים היחידים בחלם. במשך שלושה שבועות הם הפכו כל אבן כדי להנגיש מערך מסוכסך ומבולבל למאות אלפי אזרחים. הם עשו זאת בכישרון גדול, אבל גם ידיהם היו כבולות. היה מכמיר לב לראות איך הם כמעט נופלים מהרגליים אחרי המאמץ הכביר והמתיש של מבצע ל"ג בעומר. מכאן הם יוצאים להפקת הלקחים שלהם.
אבל גם לי יש הפקת לקחים חשובה: מי שבחש בהר בתשפ"ב – שלא יתקרב לבחוש בתשפ"ג. תחסכו לנו את התירוצים, ותשאירו את הלקחים לוועדת החקירה. מגיע לנו לחגוג את הילולת רבי שמעון בבטחה ובשמחה.
