הרב נח פלאי
ט"ו סיון התשפ"ג
פרדה מהמנהיג שהכיר יותר מכולם את ההתמודדות הכואבת של נערים ונערות בדורנו
אני יושב לכתוב את הטור הזה רגע לפני היציאה ללווייתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל. הלב קרוע ומורתח. זהו, הפעם זה סופי. האחרון שבאריות מנהיגי העם מהדור הקודם הסתלק, ואנחנו יתומים, אבל על אמת.
כן, הוא ראש ישיבה, לומד תורה, מברך ומייעץ, אבל באמת אין לנו תפיסה אמיתית במדרגות ובקדושה שבהן הוא היה חי. מלאך הדר עם בני אדם.
מכירים את ההרגשה הזו בתפילת נעילה של יום כיפור, כשאתה עוצר לרגע להביט על עצמך ואתה מזהה באותם רגעים כאילו אתה דמות אחרת לגמרי? אותו גוף, אותן עיניים, אותו פרצוף, אבל האור הרוחני העצום שמטהר את הנפש ואת המחשבות, והמדרגה הגבוהה, גורמים לנו לא להכיר את עצמנו.
ואז, רגע או שניים אחרי צאת החג, צונחים למטה וחוזרים לדמות המוכרת מהעבר. זאת לא אשליה, אלא באמת. שתי דמויות באותו אדם. ברגעים מיוחדים ונעלים, הוא אדם עליון דומה למלאך; ורגע שני יורדים ל'אדם' מלשון 'אדמה'.
עכשיו, תנסו לחזור רגע לרמה הכי גבוהה שלנו אי שם בתפילת נעילה, תחושה מרוממת שאי אפשר לתאר במילים. אז זהו, שהתחושה שאותנו תוקפת פעם בשנה, היא היום־יום של אנשים כמו רבי גרשון, והרבה יותר מזה.
אלו יהודים שאין להם במחשבה כלום, חוץ מהרצון לעשות נחת רוח להשם יתברך.
רבות ידובר על תורתו וגדולתו, אבל בטור הזה תרשו לי לבכות ולהתאבל על הקול של ה'כבוד וידידות' שנדם. הצדיק שהיה ליבם של כל הנערים והנערות שנדחו ושנפלו; הצדיק שאהב אותם בכל ליבו; שכאב את הסבל והצער שלהם ושל הוריהם; המנהיג והפוסק שלימד את כולנו מהי דעת תורה אמיתית; מה הגישה והיחס הנכון לנשמות היקרות האלו.
הוא זצ"ל לא חת ולא פחד מאף אחד, וממרום שנותיו וצדקותו הוא התיישב לנסח את ה'שולחן ערוך' של הבן החמישי בדורנו. ועכשיו מי יבכה בשבילם, מי יחבק ויהיה להם מליץ יושר, כאן בעולם הזה? ריבונו של עולם, הפעם באמת כל סימני הגאולה התקיימו בנו, 'והאמת נעדרת' מקבל משמעות עצובה כשפרח לו בחטף איש האמת, ואנחנו נשארנו כאן לבד.
ודווקא ברגעים האלו, כשאנחנו ובעיקר צעירי הצאן מביטים ומתבוננים, ונדמה להם שרמה רוחנית כזו אינה בנמצא ולא שייכת בכלל אליהם, כדאי להביא כאן מדרש מעורר פליאה והשתוממות שנתקלתי בו בליל שבועות.
המדרש מובא בפירוש 'תפארת ישראל' על המשנה האחרונה במסכת קידושין.
זהו בעצם סיפור על משה רבנו: כאשר בני ישראל יצאו ממצרים וכל העולם כולו שמע וחל מפני איש האלוקים, המנהיג שהוציא את ישראל מעבדות לחירות, ועשה להם אותות ומופתים גדולים ועצומים. מלך אחד ממלכי ערב רצה מאוד להתוודע אל משה ולהכיר אותו. הוא שלח את גדול הציירים בממלכתו למדבר סיני כדי שיצייר את דמות דיוקנו של משה רבנו.
הצייר שב עם הציור ומציג אותו לפני המלך ולפני כל החכמים. המלך שואל את החכמים שבקיאים גם בחכמת הפרצוף מה הם חושבים על אופיו ותכונות נפשו של האיש, שהם לא ידעו מי הוא. להפתעתו, הם משיבים שהאיש הזה ניכר בו שהוא רע מעללים. גאוותן, חומד ממון, ויש בו כל החסרונות שבעולם. המלך השתומם וכעס מאוד. "אתם שקרנים", זעק, "האיש הזה הוא משה מנהיג ישראל ששמעו הולך לפניו ושאין גדול ממנו במעלות נפשו".
החכמים נבהלים ומאשימים את הצייר שכנראה הוא לא צייר כהוגן. הצייר לעומת זאת מתגונן וטוען שהחכמים הם שטועים ולא מבינים דבר בחכמת הפרצוף. המלך שלא ידע את נפשו מצער ומספק, מחליט לנסוע בעצמו ולראות מי טעה, הצייר או החכמים? הוא מגיע למדבר סיני וכאשר הוא רואה את משה רבנו מרחוק, הוא מוציא את הציור ולתדהמתו אכן הציור מדויק וקולע כחוט השערה. המלך מגיע לאוהל משה מבוהל ומשתומם, כורע ומשתחווה ומספר למשה את כל מה שקרה.
"עכשיו, כראותי כי תמונת פניך מכוונת לציור, אני מבין שכל יועציי הם חכמי אליל שהתעו אותי בהבליהם", אמר והתנצל.
אבל משה רבנו השיב לו: "יש לך טעות. חכמיך נפלאים בידיעתם. דע לך, שכל החסרונות שאמרו עליי קשורים בי בטבע, ואפילו יותר ממה ששפטו חכמיך. אבל אני בכוח אמיץ התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר התהפכתי לטבע השני הטוב והרחום. ודווקא בגלל זה, יקרתי והתכבדתי בשמיים ממעל ובארץ מתחת. אם לא הייתי צריך לעבוד על עצמי, אלא כך הייתי נולד, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש".
אני מספר את דברי המדרש הללו, כדי שיהיה ברור לכולנו בתוך כל שטף הסיפורים וההספדים ששמענו ועוד נשמע: ר' גרשון לא קיבל שום דבר במתנה. הוא היה ילד ככל הילדים ובחור ככל הבחורים. את המעשים הגדולים שלו כולם ראו וסיפרו, אבל את המלחמות והנפילות איש לא יכול לדעת ולראות. הם היו רק שלו אל מול קונו, אבל ברור שהם היו. "וכל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו".
יתרה מכך, אני בטוח ומשוכנע שכל עוצמות האהבה והרחמים שהיו לרבי גרשון לכל צעיר וצעירה שהתרחקו, גם אם הכי רחוק, יכלו להיות רק אצל מי שמכיר ויודע מהי התמודדות של נשמה יהודית. עוצמות כאלו גבוהות של אהבת ישראל יכולות להיות רק אצל אנשים ומנהיגים דוגמת משה רבנו, שיודעים ומרגישים על בשרם בצערם של ישראל; שמבינים מהו יצר הרע ומה הוא יכול לעולל.
לפני קצת יותר משנה זכיתי להיכנס אליו עם רשימת שאלות שפורסמו אז בגיליון פסח של עיתון 'משפחה'. השאלות כולן עסקו בעניני חינוך (תוכלו לקרוא את חלקן שוב במגזין הזה). אבל מה שקשה לכתוב זה את האווירה ורוח הדברים. הנחרצות שלו נגד כל דבר שיכול לפגוע בנפש. הוא זה שהבין שאי אפשר להכניס אידישקייט לנפש שבורה ומרוסקת, והוא אמר וחזר בהקשרים שונים: "לא לחנך בכפייה"; "לא לפגוע" ו"לא לדחות".
הוא לא לחש את זה. לא היסס. אלא זעק את זה מדם ליבו. הוא, רבי גרשון, ממרום קדושתו ודרגתו, ידע יותר מכולם על עומקי הנפש של האדם הרחוק ביותר.
ובסוף־בסוף אני עצוב מאוד ואין לי מילות נחמה מספיק טובות כדי לנחם את עצמי, ובעיקר את כל הילדים שבורי הלב והרוח שרבי גרשון היה האבא שלהם. לנו נשאר כרגע רק לבכות ולבכות, ולבקש גאולה ורחמים עלינו ועל כל ישראל.
