אבן הטיפשים

1.

לפני כשנה הודיעה סעודיה על פתיחת המרחב האווירי שלה לטיסות כחול לבן. חודש אחרי חנכה סיישל, מדינת איים השוכנת באוקיינוס ההודי, קו טיסות ישיר מישראל אליה וההפך.

בערב יום שני השבוע, מטוס A320, שעשה את דרכו מסיישל לתל אביב, שידר אותות מצוקה. תקלת חשמל אילצה אותו לבצע נחיתת חירום בעיר הנמל הסעודית ג'דה.

בתוך דקות ספורות עלו אנשי משרד החוץ מול הסעודים שדאגו לנוסעים הישראלים לסידורי לינה, אבטחה והמסתעף.

בבוקר יום שלישי הוציא דובר המשרד ליאור חייט את ההודעה הבאה: "נוסעי טיסת אייר-סיישל שנחתה אתמול בג'דה, סעודיה, לנו בלילה במלון הממוקם בשדה התעופה. משרד החוץ עומד בקשר עם נוסעי המטוס, עם חברת התעופה ועם הגורמים הרלוונטיים במערכת הישראלית במטרה להביא לסיום מהיר של האירוע".

אני מניח שבימים אחרים, נניח עד לראשית השבוע, אירוע כזה היה ממונף תקשורתית. נוסעי המטוס, חברת התעופה, הגורמים הישראליים, היו נדחקים מחוץ לטקסט. במקומם, הייתה מופיעה האמת: שר החוץ אלי כהן עמד בקשר עם מקבילו, שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן אאל סעוד, והביא לסיום מהיר של האירוע.

כהן אדם נבון, אבל גם פוליטיקאי שאפתן. לא בקלות היה מוותר על אזכור שמו. היעדרותו, כמו גם ההתעלמות ממעורבות מקבילו, באו כתשובת המשקל למשגה המחפיר, הבלתי אחראי, שעשה מוקדם יותר השבוע, עם חשיפת פגישתו בשבוע שעבר עם שרת החוץ הלובית, נג'לאא אל-מנקוש.

הפגישה תואמה מראש; על דעת ראש הממשלה עבד אל-חמיד א-דבייבה. היא לא תוכננה להתפרסם. מדויק יותר: היא תוכננה שלא להתפרסם. בוודאי לא בשלב הזה.

לוב, כמדינה, כבר לא קיימת. שולטות בה מיליציות חמושות שמנהלות קרבות שליטה פנימיים על טריטוריות. הממשלה בטריפולי בקושי שולטת בבירה עצמה, אבל זה מה יש. המערב תומך בה.

מנהיגיה מדברים ערכים ליברליים, ומסתייעים בנשק אמריקני ובכסף אירופי.

המפגש שיזם שר החוץ הישראלי, רכב על ערוץ חשאי שמתקיים בין המדינות מאז הדחת קדאפי ב-2011. כפי שיובהר בהמשך, כהן טעה בכתובת. הערוץ מתקיים, אבל ממש לא עם הגורמים שאיתם נפגש.

כך או אחרת, לוב איננה המדינה היחידה. קיימות נוספות, בעלות מאפיינים דומים, שמקיימות קשרים עם ישראל מתחת לרדאר.

המוסד הוא הגוף האמון על כך. כפיפותו, כידוע, לראש הממשלה. כהן, מסיבותיו שלו, התעלם מהצורך המתבקש לתאם. סביבת נתניהו טענה השבוע שרה"מ לא ידע על קיום הפגישה. "הוא נחשף לה בדיעבד", אמרו במענה לפניית כתבים. בהמשך, הוציאה לשכתו את ההבהרה הבאה: "ראש הממשלה הנחה את כל משרדי הממשלה לאשר מראש כל פגישה מדינית חשאית".

אפשר להטיל ספק אם ידע או לא ידע. במיוחד, כשכמה שרים שמעו ממנו זמירות אחרות. לטענתם, ידע גם ידע. עם זאת, ברור שהכוונה לפרסם את דבר קיומה לא הובאה לידיעתו.

כהן עשה את מה שמצופה מפוליטיקאי מהשורה. ריצתו אחר הכותרת לא יוצאת דופן מהלהיטות האינהרנטית שמאפיינת נבחרי ציבור. זה צימאון מובנה שבא בעסקת חבילה: כל מפגש מתועד, כל שיחה נשזפת, מיידית, באור השמש.

במקרה הזה, השיקול הפוליטי חצה גבול. השרה נאלצה להימלט מהמדינה, יחסי ישראל-לוב נפגעו, וממשלות נוספות הפועלות במתכונת דומה, שואלות את עצמן אם גם הן לא מסתכנות באאוטינג ישראלי.

בעוד כשלושה חודשים יידרש רה"מ לשאלת הרוטציה בין אלי כהן לישראל כץ. ערב הרכבת הממשלה, הסיכום בין השלושה העניק שנה לכהן, שנתיים לכץ, ושנה נוספת, שוב, לכהן.

אף על פי כן, האחרון לא ממהר לארוז. הוא משוכנע שעדיו לגדולות. עובדה: בפריימריז נבחר במקום השלישי; כץ מוקם מחוץ לעשירייה הפותחת.

ההבטחה שחילץ כץ מנתניהו הגיעה יממה לפני השבעת הממשלה, אחרי שאיים לחולל צרות לרוב הקואליציוני בכנסת. כנהוג בליכוד, מי שלוחץ יותר, מקבל יותר. כך לפחות עולה מדבריו שלו, כפי שפורסמו בהקלטה שהודלפה לתקשורת בימי המו"מ הקואליציוני.

עד שתורו יגיע, אם יגיע, שר החוץ הנוכחי נחוש לבסס את מעמדו כמדינאי.

מיומו הראשון, הוא מתרוצץ בין ראשי מדינות, מנהיגים בעולם הערבי, שרים ודיפלומטים. נוסע משם לשם, קופץ לכמה ימים לכאן, וחוזר לשם.

ההספק שלו, לכל הדעות, מרשים. בוודאי כשמעמתים אותו מול הלו"ז הדיאטטי של ישראל כץ בתקופת כהונתו במשרד.

לא בטוח שנתניהו אוהב את זה. מלכתחילה, ביקש למנות לתפקיד את מקורבו רון דרמר. האילוצים הפוליטיים שיגרו את דרמר למגדלי צ'מפיון בבני ברק, כשר לנושאים אסטרטגיים, ואת כהן מיקמו במשרד החוץ.

הלכה למעשה, דרמר משמש כשר חוץ לכל דבר ועניין. הסוגיות הרגישות – איראן, יחסי ארה"ב, המאבקים באו"ם – מובאות לטיפולו.

אלי כהן לא שבע רצון מכך, בלשון המעטה. אבל במקום לקטר, לעשות שרירים, לשחק ברוגז, הוא בנה לעצמו סדר יום עצמאי.

הנה מדגם מייצג בתשעה חודשים: פגישה עם הנשיא האוקראיני בבונקר בקייב; ביקור בגבול איראן-אזרבייג'ן; משם, קפיצה היסטורית לטורקמניסטן השכנה; מפגש עם נשיא טורקיה ארדואן; בליץ שיחות בפרגוואי שהסתיים בהחלטת הרפובליקה על פתיחת שגרירות בירושלים. בין לבין: מולדובה, חוף השנהב, גאנה, צרפת, בולגריה, הוותיקן, סרביה, אתונה, ליבריה, וושינגטון, דרום-קוריאה, פיליפינים, הונגריה, אוסטריה, סלובקיה, קרואטיה, שוודיה, הודו, גאורגיה, בלגיה, ספרד ועוד. בהחלט היו עוד.

עכשיו, מתבקש לבחון אם נכונות הטענות כי חלק מהביקורים הללו פלשו לטריטוריות שעליהן אמון אגף תבל במוסד ואם נעשו ללא תיאום. למשל: חשיפת המגעים עם אינדונזיה; התערבותו בקשרים שהתקיימו עם ניז'ר  – כשמשלחת שלה הגיעה בחשאי לארץ ולשכתו מיהרה לפרסם זאת; בחישתו במאמצים לחדש את היחסים עם מאוריטניה; התערבות בהחלטת הגורמים הישראלים שנוכחים בסומליה השסועה. כנ"ל, טענות דומות עלו בעניין עומאן וסודאן.

בכירים במשרד החוץ מכנים את התנהלות השר חובבנית. עוד לפני פרוץ המהומה, בשבוע שעבר, אמר לי אחד מהם את הדברים הבאים: "אלי כהן הוא איש חרוץ, נמרץ ואקטיבי. זה בוודאי לא ישראל כץ. הבעיה שהוא חדש בשדה הדיפלומטי. הוא לא מתמצא ולא מבין רגישויות. יחסים שנרקמו במשך שנים יכולים להיהרס בטעות קטנונית אחת".

בסביבת השר מציגים תמונה שונה. "הפרסום", אומרים האומרים, "הגיע בגלל ההדלפה. מספר עיתונאים שמעו על הפגישה והחלו לשאול שאלות. לפני שזה הפך לאייטם, מנכ"ל משרד החוץ רונן לוי התקשר ללשכת שרת החוץ הלובית ועדכן אותה על הכוונה לפרסם זאת רשמית".

אם יורשה לי, מדובר בטיעון חלש. במקרים כאלו, כשמדובר בדיני נפשות ובסיכון היחסים, הצנזורה נכנסת לתמונה. איש לא מנע ממשרד החוץ להפעיל אותה ולמנוע את הפרסום. ועוד דבר: השבוע גם פורסמה הקלטה של השר מהשבוע שעבר, שבה הוא נשמע חושף לשומעיו כי נפגש עם שרת חוץ במדינה ערבית שאיננה מקיימת קשרים פורמליים עם ישראל.

במילים אחרות: המדליף הוא כהן עצמו. לעיתונאים נותר לעשות בירור קצר על זהות המדינה.

גורם אחר במשרד החוץ מציג את הדברים באופן הבא:

הפגישה התקיימה, לבקשת הישראלים, ביום רביעי שעבר. סוכם בין הצדדים שהיא תקבל פומביות, אך לא סוכם מועד מדויק. "ביום ראשון החלו להתרוצץ שמועות, אז החלטנו להקדים את מועד הפרסום. בדיעבד, יכול להיות שהיינו צריכים להטיל צנזורה".

באשר לטענות המוסד, אומר אותו גורם כי אין כל חדש תחת השמש: "זאת מתיחות קבועה בין הגופים. המוסד לא צריך להתערב בדיפלומטיה ואנחנו לא מתערבים בפעילות מודיעינית ומבצעית".

בחינת עומק של ההתרחשויות מספרת סיפור מורכב יותר:

בלוב שולטות כיום שתי ממשלות. האחת יושבת בצידה המערבי, בבירה טריפולי; השנייה יושבת בצידה המזרחי, בבנגזי.

בעשור האחרון, מאז נפילת משטרו של מועמר קדאפי, ישראל ביססה את קשריה עם השליט בבנגזי, ח'ליפה בלאסם חפתר.

מדובר באדם שהיה בכיר במשטר הקודם ובמשך שנים רבות שימש סוכן מצרי במדינה. בשלב מסוים מרד בקדאפי ונמלט לקהיר. אחרי ההפיכה, שב ללוב ומיקם את שלטונו בבירת חבל קירנאיקה, בנגזי.

ח'ליפה נחשב ליריבו המושבע של ראש הממשלה היושב בטריפולי, עבד אל-חמיד א-דבייבה. שני הצדדים נעזרים בחמולות מקומיות שמנהלות עבורם את קרבות הדמים.

כאמור, המערב תומך בדבייבה. ישראל, משיקוליה, תומכת בחפתר.

אנשי המוסד פעילים בבנגזי. הם מספיקים מודיעין – ויש שמועות שגם נשק – לממשלו של חפתר.

קשה להפריז בזעם שתקף את ראשי הארגון כשגילו על דבר הפגישה. במיוחד הכעיס אותם הפרסום שקיומה בא כצעד בונה אמון לקראת נורמליזציה מלאה עם הממשל בטריפולי. לטענת הגורם שהעביר לי את המידע, בניגוד לפרסומים, הכעס איננו רק על הפומביות אלא גם ובעיקר על הפלישה הגסה לאזור הסכנה.

כלומר: בזמן שהמוסד – שלו ניתן המנדט לניהול הקשרים עם לוב – מטפח את הערוץ מול חפתר, הגיע אלי כהן ומכריז על ברית עם שנוא נפשו.

זאת ועוד, אומר אותו גורם, ממשלו של דבייבה הוא משענת קנה רצוץ. הוא לא באמת שולט במדינה, גם לא בטריפולי, אז על איזו נורמליזציה מדבר שר החוץ? חפתר לפחות, כך לדבריו, שולט על נמלי הנפט ואוחז בכוח צבאי לא מבוטל.

דבייבה, הוסיף ואמר, נשען על 20 מיליציות חמושות שמסוכסכות זו עם זו. אין שום היתכנות לכונן עם ממשלתו נורמליזציה. רובן קשורות לגורמים אסלאמיסטים, והם לא ייתנו לקיים יחסים רשמיים עם ישראל.

"לא מבין", הוא אומר, "מה בער לאלי כהן לרוץ ולהיפגש עם שרת החוץ הלובית. זאת ישות דמיונית שלא קיימת".

בימים אלו מציינים שלושה עשורים להסכמי אוסלו.

עם השנים, שקלו וטרו רבים בטיבם ובתועלתם.

המחיר הכבד ברור: יותר מ-1,300 הרוגים ישראלים. "קורבנות השלום", אמר עליהם רבין המנוח, ושלום אַיִן.

צריך לומר ביושר: איש אינו רוצה לשלוט במיליוני פלסטינים. מוסרית ואגוצנטרית. מרביתנו, להערכתי, לא מצדדים בטרנספר ולא תומכים במדינה דו-לאומית.

אז מה כן? זאת השאלה ששאלו בזמנו רה"מ רבין ושר החוץ פרס. בעוד האחרון היה נחרץ בתשובתו, רבין, רמטכ"ל ששת הימים, היה ספקני. חרף זאת, החליט לאמץ את מתווה אוסלו. שום ראש ממשלה שבא אחריו, משמאל ומימין, לא ביטל אותם. ההפך.

ברטרוספקטיבה, נדמה לי שמרבית התומכים מבינים שזאת הייתה טעות. הפלסטינים קיבלו וקיבלו ובתמורה השיבו באינתיפאדה רצחנית.

יאסר ערפאת אמר פעם כי העולם הערבי זה חולות נודדים; שום דבר לא בטוח. לא היה מישהו שהדגים זאת טוב ממנו. הישראלים היו נפגשים איתו, מסכמים סיכומים, ויום אחרי כאילו לא שוחחו מעולם.

היום האמת צריכה להיאמר: תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא הייתה מעוגנת במציאות. הישראלים הלכו שולל אחרי רב-מרצחים שדיבר במתק שפתיים על "שלום של אמיצים", אבל במחשכים פעל לקדם מהלכים שתכליתם להביא לקיצה של המדינה היהודית.

הוא ראה לנגד עיניו את פלסטין השלמה ובנה על מגמות דמוגרפיות שיהפכו את ישראל למדינה בעלת רוב ערבי.

אהוד ברק – שכרמטכ"ל טען שההסכמים מחוררים יותר מגבינה שווייצרית – היטיב לתאר זאת. "האנשים", אמר, "ישבו באוסלו בבקתת ציד, הביטו החוצה וראו אייל חולף בשלג. האש ריצדה באחו והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה, ובמציאות הפסטורלית הזו הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק".

כשבוחנים את הפרוטוקולים מהתקופה ההיא מתגלה אמת פשוטה להדאיג: ערפאת מעולם לא אמר שסוף הסכסוך וקץ התביעות יגיעו כשתהיה מדינה פלסטינית בגבולות 67', עם תיקוני גבול וזכות השיבה. הוא גם לא התחייב שבתקופת הביניים של יישום ההסכמים הטרור ייפסק.

עובדה: הוא גם לא הפסיק אותו. להפך, הוא המשיך לעסוק בטרור, עודד טרור ופעל לייצר מערך הסתה משומן במערכת החינוך הפלסטינית.

למעשה, רק אחרי מותו חדלה הנהגת הרש"פ, כאסטרטגיה, מעיסוק פעיל בפעילות טרור. התיאום הביטחוני החל, דה-פקטו, בתקופת אבו מאזן.

יש משפט ידוע שאומר: "שלום עושים עם אויבים". זה נכון. שלום עושים עם אויבים, לא עם טרוריסטים. הסכמי אוסלו יוכיחו.

בעיניי, משה ארבל הוא החידה הכי מתוקה שיכלה הפוליטיקה שלנו להמציא. בתקופה כל כך כאוטית, שר הבריאות והפנים מקפיד ליצוק על ראשינו אחת לכמה ימים מים קרים על נפש פצועה.

בהרכב הקואליציוני שבו הוא מתרועע, הדברים שהוא משמיע, המעשים שהוא נוקט, לא בהכרח מזכים אותו בנקודות. אבל הוא מתעקש על שלו.

והשלו הזה מציג את מה שכולנו היינו צריכים להיות: בעלי השקפה ברורה שלא סותרת את היותנו אנושיים.

ארבל הוא איש ימין. על מלא. הוא תומך ברפורמה. לא בגלל עמדת הקואליציה, אלא בגלל שהוא משוכנע באמת ובתמים שמערכת המשפט נדרשת לשינויי עומק מהותיים; הוא נחוש להילחם בפשיעה במגזר הערבי ולהפעיל יד קשה נגד רוצחים נתעבים; ויש לו ביקורת על התנהלות היועצת המשפטית לממשלה בנוגע להחלטות מסוימות שקיבלה. ועוד ועוד.

זה לא מונע ממנו להתנגד לדרך שבה הוצגה הרפורמה לציבור, וזה לא מעכב אותו מלהביע את עמדתו על כך שהיא צריכה לבוא בהסכמה מהטעם הפשוט: אם השינויים יעברו ברוב קואליציוני דורסני, ללא תמיכת הצד השני, מחר תגיע ממשלה אחרת ותקדם חוקים הרסניים לכיוון השני. בשתי מילים: תנועת המטוטלת.

ארבל נחוש להילחם בפשיעה הגואה בחברה הערבית, אבל הוא מבין שעצירת תקציבים לרשויות המקומיות ולגורמי האכיפה, אולי תורמת לאלקטורט של סמוטריץ' אבל לא בדיוק מסייעת להגשמת המטרה.

יש לו ביקורת נוקבת על היועמ"שית ובכלל על התנהלות הפרקליטות, אבל נוכח ההשתלחויות הגסות נגדה מצד שרים פופוליסטים בליכוד, הוא הראשון שהתייצב לגנות. "היא לא אויב העם", אמר השבוע לעיתונאי ישי כהן. "אתה יודע למי היא נשואה? היא נשואה לאדם שמסר את חייו לביטחון המדינה, היום הוא חולה. והשיח הזה, שחברי כנסת מהקואליציה קוראים לה 'אויבת העם' הוא שיח מכוער. לא מקובל. (בוודאי נוכח) מה שהיא נתנה ומשפחתה נתנה למען ביטחון ישראל. אני מצליח לעבוד איתה, גם אם אנחנו בחילוקי דעות. אני רוצה שנייחס כוונות טובות גם למי שאנחנו לא מסכימים איתו".

"תהיו כחלונים", ביקש בשעתו נתניהו משרי ממשלתו. באנלוגיה להמלצתו, מתבקש להפציר בשרי ממשלתו כיום: "תהיו ארבלים". וכמה שיותר.