מבחן אישי
חכמינו זיכרונם לברכה הבינו דבר או שניים בנפש האדם.
הם ידעו שאדם יכול לשחק חיים שלמים, אבל יש מקומות שבהם הכל יוצא החוצה. אדם ניכר בכוסו, בכיסו, וכעסו.
שלושה טיימינגים בחיים שהכל יוצא החוצה. אתה יכול ללכת עם המבורג גדול או שטריימל מהודר, ללכת בכוונה בצעדים מדודים, לדבר בניחותא (מה שנקרא היום מהירות 0.5), אבל אם מישהו ייגע לך בכיס – אוהו, ה' ירחם.
מנגד, אתה יכול להיראות יהודי פשוט, אבל כשיעליבו אותך – אתה תבליג. תנהג באצילות.
חז"ל אבחנו שלושה מצבים, דורנו זכה במצב רביעי. בין הזמנים. החג הלאומי החרדי.
כבר מערבו של תשעה באב, אחרי השנ"צ של הצום, ריח מוזר של חירות מתפשט באוויר. בשכונה מסתובבות שמועות לאיפה נוסעים אלו מקומה 2, ולאיפה נוסעים אלו מהפנטהוז הדו-קומתי מלמעלה, והבניין כמרקחה.
במרכז ניצב אב משפחה מבוהל, שכולם תולים בו עיניים. זה הרגע שבו יתברר האם אבא חבר'המן, או שליימזל ל"ע.
גם הרבנית לא תעזור כאן. זה המגרש של אב המשפחה. זה המופע שלו, ורק שלו. אחריו אמורה לצעוד שיירה, לאכסניית נוער עם קוסמים מתלמדים, או לצימר צפוף בקיבוץ נידח בגליל.
זהו רגע גורלי של גבריות ושל אבהות במבחן.
רגע שיכתוב את הסיפור שלנו כמשפחה. האם אנחנו בצד של מוציאי העיניים, או בצד של אלו שמוציאים להם את העיניים. אין אמצע. אף אחד לא נשאר נייטרלי.
בדור עם כל כך הרבה טשטוש באוויר, חייבים לעשות סדר.
לתת בהם סימנים. ואלו הם.
…
המספיקים
יש את המספיקים. שרוצים לבלוע את כל העולם.אחרי חודשים של בירורים, איסוף קופונים, ובניית מפה מדוקדקת שלוקחת בחשבון גם את הפקקים, נבנית כאן תוכנית לתפארת, שתופסת את כל שעות האור.
נקום בשש בבוקר. העובדה שהאחרון נרדם רק ב-3 לפנות בוקר לא רלוונטית. "לישון אפשר בקבר, או בחול המועד" הוא ממציא פתגם חדש. הרי באלול גם אסור לישון.
בשש ארבעים הוא אחרי תפילה, והוא כמובן מטיל וטו על ארוחת בוקר. "אין מה להיכנס לחדר אוכל" הוא חורץ. "למרות שהמטבח נפתח ב-8, אמא עכשיו דיברה עם האחראי והיא מכינה לכולם סנדוויצ'ים. לא הגענו לכאן בשביל חביתה על פלאנצ'ה".
הילדים של היום זה דור אחר. הם רק רוצים לישון ולאכול.
אבל זה לא יקרה. לא במשמרת שלו. שהוא היה ילד הוא ישן ובכה לסירוגין כל החופש. הילדים שלו לא יסבלו כמוהו.
עד שיוצאים – חייב להיות כמו שצריך.
בשבע אפס אפס, כולם באוטו. עייפים, גמורים. משם הם מתייצבים ראשונים במנרה. ראשונים אמרנו? לא בדיוק. לצידם יש עוד כמה אלפי מתוכננים שהגיעו עם סנדוויצ'ים ארוזים.
מי שמעז להתלונן על השעה והעומס, חוטף מבט חמור: "רק להתלונן אתם יודעים. בזמני, היינו יושבים בבית ולא זזים".
והילדים הרעבים והעייפים רק חולמים על הבית. מה להם ולמנרה הזה, מה להם ולשעות האלה, ריבונו דכולא עלמא.
מי ייתן לנו בית, לשבת ולא לזוז, הם מתפללים.
…
המפתיעים
המפתיעים הם הזן המסתורי ביותר בענף.
למעשה, מבחינה אסטרטגית, הם היו יכולים לחשוף את התוכניות כבר שבועיים קודם, ולקצור הטבות מהילדים על חשבון הטיול המתוכנן, אבל הם בשלהם. בעינויים לא תוציאו מהם רמז. חד-נס, דאבוס, לרנקה, טבריה. שום דבר. כשיגיע הרגע – תדעו.
בכלל, הם אומרים לילדים, מי אמר שעושים משהו? נראה. נחשוב. עוד חזון למועד.
ברגע האמת, בעוד כולם מתייסרים סביבם, הם נהנים מכל רגע. כשנכנסים לאוטו החבר'ה לא יודעים אם הם כעת בדרך לנתב"ג, או לנופש אברכים מאורגן בגבעת וושינגטון. למעשה, אלו רגעי השיא שלו. זה הבין הזמנים הפרטי שלו.
אבל אליה וקוץ בה. הציפיות מייצרות סטנדרט. אם הוא לא מפתיע בענק, הוא עשוי למצוא את עצמו בפיגוע קשה. את האכזבה הם לא יסתירו. יוון? חשבנו שווייץ. צימר? חשבנו מלון. אבא, לפי הסודות שעשית, היה נראה שהפעם זה הולך להיות שיא השיאים.
ובינו לבינו הוא מתחרט על כל הסיפור, הוא גם משלם ב-12 תשלומים שליש מהמשכורת, והוא גם תקוע עם חבורת חמוצים. העונג של רגעי המתח הספורים מתחלפים במפח נפש ארוך.
אבל מפחי נפש לא יחלישו אותו. שנה הבאה הוא יחזור על ההצגה במלואה.
סדר צריך שיהיה פה.
…
הנופלים
הרהורי עבירה קשים מעבירה. רוצה לומר: לפעמים המחשבות והדמיונות על מה שהולך להיות – מתבררים ברגע האמת כמי שעלו באלף מונים על המציאות השברירית והעגומה.
כך, קורה להם גם בתכנון החופש. בכל המוקשים שהטמינו יועצי השיווק הם נופלים. הם הקורבנות הקלאסיים.
את המלון והצימר רואים בתמונות על כרומו בוהק. והכל נראה כל כך פסטורלי ומרחיב דעת. הבריכה שצולמה מהזווית המדויקת, נראית בריכה אולימפית. חדרי השינה כאילו נלקחו מהוולדורף אסטוריה והועתקו אחד לאחד לצפון הרחוק, הברים של האוכל – הצגה קולינארית. אפילו שף מיוחד הובא הנה.
והמחיר, להתעלף. "זה כמו בשווייץ, בשליש מחיר" הוא מספר לחבריו בהתלהבות בין מנחה למעריב. "ממש חסד למשפחות. למעיישה, שווייץ זה שוד. איך אפשר לשלם סכומים כאלה. מסתבר שהם סתם עפים על עצמם. תתפלאו, הקב"ה לא שם את כל האגמים והנהרות בשווייץ".
ובכן, לא חסד ולא נעליים. עוקץ מתוכנן היטב. הוא מגיע למקום, אחת ממדינות מזרח אירופה ומבין שזה שווייץ מעלי-אקספרס שנתקעה במכס. הנוף לא נוף. החדרים ברוח הנופשונים המסובסדים למורים. האגמים לא אגמים והרכבלים – מספרים שהם במרחק של מאה קילומטר. אף אחד לא באמת בדק.
אבל יש משהו שהוא נאחז בו כדי לא לצאת כישלון מוחלט. תשמעו, הוא אומר לילדים בהתלהבות. הכי חשוב נקי. תראו איך הכל נקי. השידות, בלי כתמים, החלונות נוצצים, הווילונות מכובסים. כאן נקי, ב"ה.
הגיע הזמן לאשר תביעות ייצוגיות נגד עוקץ התמונות. ברור שצריך קצת לייפות את המציאות. אבל יש גבול פינת סאונה של ארבע מטר זה לא מתחם ספא מפנק, שכשוכית היא לא בריכה, וקערת גולאש של נתחים עייפים, היא לא ארוחת גורמה.
ושווייץ קיימת רק בשווייץ. לכן אגב היא נקראת שווייץ.
…
המקטרים
ויש את אלו, שדווקא כן הצליח להם.
זה לא בזכות מאמץ מיוחד, הייתה להם סייעתא דשמייא.
הם הגיעו לפארק המים ובדיוק היה ריק. כל המגלשות, בלי תורים. הפארק כולו שלו. אבל הוא כל הזמן מתלונן. למה יש אבנים על הרצפה. מה אני בדואי. יש לי רגליים מברזל. זה פשוט לא מעניין אף אחד.
הוא מגיע לספא, ואצלו זה באמת מתחם ספא מפנק, אבל הוא לא מפסיק לרטון על כך שאין מגבות וכפכפים. "ממתי אני אמור להביא מגבת מהבית?" הוא נוהם. "כמו בכל מקום מתוקן, צריך שיהיה כאן בצד ערימה של חלוקי מגבת. אין בארץ שירות. אין סטנדרט. בושה היחס כאן".
לטנדר הוא הצליח לדחוס את כל המשפחה, למרות שיש שניים מעל המותר. "אני אשלם את הדוח", הוא מצהיר בחגיגיות. אבל כל הדרך הוא מנסה להשכיב את המושב בקבינה לאחור – ולא מצליח. מה יהודי מבקש, קצת לנוח בדרך לחופש. את הדיסק-און-קי עם השירים מהחתונה האחרונה של הגיס שהיה אמור להתנגן כל הדרך, הוא שכח בבית, ולא מפסיק לבצע תחקיר ולאתר אשמים.
גם בצימר הלך לו. זה הצימר הקבוע של המשפחה כבר עשור. אבל מה, המארחים התחילו לזלזל. "אני זוכר ששנה שעברה כשהגענו היה קולה קר במקרר", הוא מצהיר עוד כשהמזוודות בכניסה. בתנועה מיומנת הוא פותח את המכסה של המזגן ותוהה בקול. מה כל כך קשה לנקות פילטרים לכבוד האורחים שלך.
את הנסיעה כולה, שהייתה סוגה בשושנים הוא מעכיר עם קיטוריו האינסופיים.
את השיא נקבל בסוף הטיול כשהוא ידבר עם גיסו בטלפון: "אני אומר לך, אין, אנשים היום בלתי נסבלים. כל היום רק מתלוננים. לכן אני לא אוהב לנפוש בארץ. אי אפשר לסבול את התלונות האלה".
…
הסובלים
ויש את אלו שמזלם לא שפר עליהם. אין להם באמת כסף לצאת לחופשה, אבל לא נעים מהשכנים. הבניין ממש ננטש, והם נאלצים לצאת. הם עוצמים את העיניים, וסותמים את האוזניים, מאתרים מקום זול, המיקום לא משנה, רק צריך לנסוע אליו שעה מהבית, ונוסעים על מיטלטליהם במסירות נפש.
פעם היה מבצע ביומון מפלגתי גדול. מבצע נושא פרסים.
הפרס הראשון היה לילה במלון בערד, במקום השני שני לילות במלון בערד. זה סוג המלונות אליו הוא הולך בחוסר ברירה.
הם מגיעים למלון בסגנון הזה, וסובלים בשקט. נו, הילדים מה הם מבינים. העיקר שהם לא בדירה שלהם. אבל המזגן לא מזגן, כדי שהדלת של האמבטיה תיסגר צריך לתת לה מעט עידוד, הפלוס הגדול הוא שהילדים יכולים לקפוץ על המיטות. ג'ימבורי בתוך החדר, מי פילל ומי יילל.
הם מותחים את הבוקר עד הצהריים עם שחרית מאוחרת ודף היומי, ובצהריים הם יוצאים למנחה ואחר כך לפארק סמוך, ומשם הם כבר מתייצבים בהמתנה למניין הראשון למעריב. את הזמן הם מבלים בעיקר טלפונים, ובפטפוט תפל עם עוד אנשים שגורלם זהה.
בוקר היום שבו עושים צ'ק אאוט הוא יום חג עבורם. ברוך שגאלנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. בתשע הם מקופלים וארוזים מחוץ למלון, עם חיוך שהם מתקשים להסתיר.
לאלה נאחל מכל הלב: בין הזמנים מוצלח ותשמרו על עצמכם.
