בעולם שבו כל אוחז בשררה משתרר ובורח מחברת בני אדם פשוטים, מתהלך אדמו"ר מרכזי שעושה כל מה שאפשר כדי לחמוק מכל גינוני מלכות
צילום: שלומי טריכטר, משה ויסברג, דוד ארזני, י' שטיין, יידל ורדיגר
כאחד האדם. מוריד את המזוודה מתא המטען במטוס
הכל התחיל בתמונה שגרתית שקיבלתי השבוע. נראה בה יהודי יקר, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מתפלל לבדו בהיכל ציון רשב"י במירון. התפאורה שמסביב שגרתית לאתרא קדישא: מניינים, מבקרים, מתפללים ועמך ישראל הפוקדים את ציון התנא האלוקי ומצפים לישועה.
שום דבר לא חריג. יהודי מתפלל, גדוד של שנוררים מקומיים פושט עליו ומושיט יד לקבלת תרומה, והוא נותן להם שטר יפה במאור פנים.
עוד מעט הוא ייקח ספר תהילים, יתיישב סמוך לציון על ספסל לצידם של עמך בית ישראל ולא יקום משם עד שיסיים את הספר. העניין הוא שהוא עומד שם לבד, אבל בליבו יש רשימת שמות ארוכה של מאות חסידים הזקוקים לישועה, כל אחד בתחומו. הוא, כרועה נאמן, חי ונושם את הצטרכויותיהם, משל היו הצטרכויותיו שלו.
אה, כן, זה אולי הרגע לספר שהיהודי הזה הוא בעצם אדמו”ר. לא סתם אדמו"ר, אלא כזה שעומד בראש חסידות המונה כאלפיים משפחות בארץ ועוד אלפי אוהדים ברחבי העולם. בקיצור, כל הסיבות המוצדקות לכך שהוא יבוא למערה עם גדודי חסידים דוחפים ומשתוללים, עוד להקת צלמים וכמובן גבאים מסורים שידאגו להרחיק כל מי שאינו "משלנו".
אבל הרבי הזה, הוא רבי מסוג אחר.
כ"ק האדמו"ר מדושינסקי שליט"א, מבחינתו, הוא יהודי פשוט שכל מה שהוא חפץ בעולם זה לעבוד את השם, להרביץ תורה ולעשות חסד בעולם. המון חסד.
העובדה שהוא ירש מאבותיו הקדושים הנהגה של קהילת ענק, היא בעיניו לא שררה, אלא עבדות. העובדה שאל חדרו נוהרים מאות יהודים, לא אומרת שבחייו האישיים הוא לא ינהג כאחד האדם.
החסידים כבר התרגלו לתופעה, האדמו"ר שלהם אינו ככל האדמו"רים. כל ניסיון להכתיב לו את הגינונים המלכותיים עלה בתוהו. אחרי עשרים שנים של הנהגה שכזו, הם פשוט התייאשו והשלימו עם העובדה: הרבי שלהם מתעקש להתנהג כמו אדם פשוט!
האמת שקצת קשה להסביר את הענווה של הרבי מדושינסקי, מכיוון שהוא בכלל לא תופס זאת כאיזו 'מידה' של 'ענווה'. בעיניו אין כאן אלא 'שכל ישר'. הוא לרגע לא מבין מה הקשר בין המשרה הרמה לבין ההתנהגות. הוא פשוט חי ככה. אדם פשוט בין אנשים פשוטים.
לעיני כל הקהל. בתפילת שחרית השבוע במירון
וזה מדהים, ובעיקר בלתי מצוי. תחשבו על זה רגע: רבי בגיל שבעים ושתיים שקם מלוא קומתו מפני כל רב בקהילה שנכנס לטיש שלו (גם רב צעיר); רבי שבקבלת קהל מתעקש לשבת תמיד בקצה השולחן; רבי שמסרב לקחת 'מעמדות געלט' ומתעקש להתפרנס ממשכורת צנועה מהמוסדות כראש ישיבה; רבי שהבית שלו מתנהל הכי הפוך ממלכות.
פשטות וצניעות מעוררות השתאות.
עזוב תעזוב עמו
מקרה אחד שהפך לסמל, התרחש בחורף תשפ"א. תושבי בתי אונגרין נדהמו לראות את הרבי ומשמשיו סוחבים שישיות של מים מינרליים לבית האבלים של משפחת סאמט. רבי יעקב צבי סאמט ז"ל, מחשובי חסידי תולדות אהרן, היה ר"מ בישיבת דושינסקי עשרות שנים. כשנפטר, הגיע הרבי לנחם את משפחתו.
משפחת סאמט מתגוררת בקומה השלישית (ללא מעלית). בגרם המדרגות הבחין הרבי במשלוחן שתפקידו היה לשאת את ארגזי המים. המשלוחן – מיותר לציין שלא מדובר באיזה צדיק–נשגב – החל לתכנן כיצד הוא מתמודד עם כל המשא שהוטל עליו. אלא שבדיוק באותו רגע עלה במדרגות 'חסיד אחד' שראה את הסיטואציה וביקש לעזור. הוא הרים שישייה אחת והחל לטפס במדרגות.
עזוב תעזוב עמו. עם שישיית מים לבית האבל בשכונת בתי אונגרין
הגבאים עמדו הלומים. הם ניסו לדבר על 'כבוד התורה', אבל הרבי הקדים אותם: "עזוב תעזוב עמו", אמר. הגבאים הבינו את המסר, כל אחד נטל שישייה בידיו, ובתי אונגרין רעשה מהמראה.
אבל זה ממש לא מקרה יחיד. שמחת תורה הוא החג הכי חשוב בחסידות דושינסקי, שבו כל החסידים מכל העולם מתקבצים להסתופף בצל הרבי. אחרי התפילה נערך קידוש גדול (הרבי נבחר ל'חתן תורה'), עוברים לפניו אלפי ילדים והוא מחלק להם דגים. (אגב, מחזה דומה מתרחש מדי שבת, ואז הרבי מחלק להם טבק.)
אירע פעם שמחמת הלחץ נפלה לאחד הילדים הכיפה. הילד התחיל לבכות במבוכה, אנשים החלו לחפש, אלא שהרבי היה הראשון שהתעשת. הוא הוציא את כיפתו שלו, כיסה את ראשו בטלית, והעניק את הכיפה לילד.
בסוכות בשנה שעברה יצא מהתפילה וראה ילד בן עדות המזרח מוכר קוישקלאך מחוץ לשטיבלאך. הוא ניגש אליו וקנה ממנו כמה קוישקלאך. מובן שכבר לא היה לו כבר צורך בהם, אבל מה הם כמה שקלים אם אפשר לחזק בהם ילד יהודי.
כנראה לא תמצאו עוד רבי בעולם שנוסע במטוס במחלקת תיירים, שמתעקש לסחוב את המזוודות שלו בעצמו, שכל מה שמעניין אותו בחיים זה לחזק שבורי לב, חלכאים ואנשים שלא שפר עליהם מזלם.
בכלל, הפשטות והנדיבות של הרבי מתחרות זו בזו. הרבי עומד בראש חצר קנאית שלא לוקחת כסף מהמדינה. מוסדותיו כולם תלויים בתרומות מחו"ל. אי אפשר לומר שהשפע מצוי. אבל זה לא מונע ממנו לפתוח את דלתו ולתת לעניים את המעט שאין לו.
לא פעם כשהרבי שומע על חסיד או יהודי ירושלמי שיוצא לחו"ל לאסוף כסף לחתונת ילדיו, הוא ממהר להקדים אותו, מתקשר לעשירים מקומיים ומבקש מהם לעזור לאותו יהודי נצרך שעתיד לבוא אל ביתם. רגע לפני שהוא מנתק יש לו עוד בקשה אחת: "שהוא לא ידע שהתקשרתי עבורו"…
ראיתם פעם אדמו"ר שיש לו אלפי חסידים שפזורים בירושלים, בני ברק, אשדוד, אלעד, הר יונה, ביתר, צפת, בית שמש (רק בבית שמש 700 משפחות ואחד עשר בתי כנסת), ויליאמסבורג, לונדון ומנצ'סטר שמתקשר לחסידים שלו אחרי ניתוח, או לרגל שמחה ומזדהה בטלפון "א גיטן, דו רעדט (-שלום, פה מדבר) יוסף צבי דושינסקי?!” ומתחיל לנחם, לאחל, לברך ולהקרין חום ואהבה?
רבי לאלפים. הקפות שניות בדושינסקי
איפה עוד תמצאו חסידות (ועוד הונגרית…) שחסידיה מחויבים למחול על כבוד רבם, לשמוע חרפתם ולא להשיב? גם כשהסיקריקים חירפוהו וביזוהו בפרשת גולובנציץ – כאשר תמך בפסק של מרן הראב”ד רבי משה שטרנבוך – מעולם, אבל מעולם, לא הרשה לחסידיו להשיב לחורפיו דבר. (בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר גם את מרן האדמו”ר מקרלין שגם הוא מופת בעניין.)
ספר מידות מהלך
הרבי מדושינסקי הוא פלא גדול בהנהגתו. אם מהבטה בצורת פניו הקדושות של השרף מאמשינוב מקבל כל אחד מאיתנו הרהורי תשובה, הרי שמי שיביט בהליכותיו של האדמו"ר מדושינסקי יזכה להבין מהי שפלות וענווה אמיתית. ספר מידות מהלך.
באופן אישי כשאני מביט בו אני לא יכול שלא להיזכר בגאון הענווה המפורסם של הדור הקודם, הגאון המופלא רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל.
כבוד מופלג. עם חמיו גאב"ד סי גייט זצ"ל
תשמעו סיפור: חמיו של הרבי – גאב”ד סי גייט זצ”ל – נפטר לפני כשנה, והכבוד שחלק לו הרבי היה מפעים ממש. לא רואים יחס כזה בין בן לאביו. ודאי שלא בין חתן לחותנו. בפסח לפני שנתיים, כשהפך לסיעודי, עזב הרבי את צאן מרעיתו בארץ והיה עימו כל החג.
בסי גייט, כמו גם בבית הנופש של חמיו בפאלם–ביץ’ שבפלורידה, אין לרבי משמשים, גבאים ונהגים. כלום. הוא מתנהל לבד כמו אדם פשוט. לפני חצי שנה נסע עורך המגזין ידידי אריה ארליך לסי גייט לראיין את מרדכי בן דוד, בנו יידל ונכדו.
לקראת שקיעה החמה הציע יידל להיכנס לתפילת מנחה בשטיבל הסמוך. היו שם בקושי עשרה אנשים ובהם הרבי. נראה שאיש לא הכיר אותו, וגם אם כן ודאי שלא הכיר בערכו. הוא התפלל ככל האנשים באמצע בית הכנסת. משהסתיימה התפילה, התיישב הרבי בין כל בעלי הבתים ללימוד שיעור בדף היומי. לא רבים ידעו שאותו ירושלמי הדור צורה שמקשיב בביטול מוחלט ל’מגיד השיעור’, הוא הרבי מדושינסקי שבעולם האמיתי שימש מורו ורבו של ‘מגיד השיעור’ שהוא בכלל גיסו.
כעבדא קמיה
עומד ומשמש. מיטיב את הנרות בבית המדרש הריק
פעם, בדורות הקודמים, היו לא מעט אדמו”רים מפורסמים, שנהגו לנסוע בעצמם מדי פעם להסתופף בצילם של אדמו”רים אחרים. הדוגמאות רבות מספור. שולחנותיהם של ה’חוזה מלובלין’, ה’דברי חיים’ מצאנז, הרבי מטשורטקוב ובעלזא – היו מלאים באדמו”רים שהניחו מאחוריהם חצר הומה ונסעו להסתופף בצילם.
אלא שהדורות השתנו. כיום קשה מאוד לדמיין תופעה שכזו, של אדמו”ר שמסתופף בצל אדמו”ר אחר.
אז זהו, שיש יוצאים דופן. הרבי מדושינסקי. לו יש רבי – כ”ק האדמו”ר מפשווארסק באנטוורפן שבבלגיה. הוא מזכיר עצמו אצלו בקוויטלאך, נוסע אליו נסיעות ויושב לפניו בטישים ובמלווה מלכה כעבדא קמיה. ולא רק בשבתות זניחות. למשל, בשבת סליחות של תשפ”ב, עזב את צאן מרעיתו ונסע למורו ורבו לאנטוורפן.
בדורנו, היכולת של רבי מכהן לאלפים לקבל, להתבטל, להכתיר על עצמו רבי בעודו מכהן כתל תלפיות, היא פשוט מדהימה.
וודאי אתם שואלים את עצמכם, מה הוא עושה בפדיונות שחסידים נותנים לו בקבלת קהל? ובכן: מחלק!
גדולה שימושה. משמש את הגה"צ רבי אברהם אליהו וואזנר זצ"ל
הרבי ייסד את קופת הקודש לנזקקים, לרוב בני קהילתו, וכך נוצר הפרדוקס: במקום שהחסידים יעלו מעמדות חודשיים או שנתיים לאדמו”ר להחזיק את משפחת המלוכה על כל המסתעף מכך, האדמו”ר מסרב לקבל מעמדות, ובפדיונות שהוא כן מקבל עם הקוויטלאך, הוא תומך בחסידיו הנזקקים.
מחנך בחסד עליון
במסורת של אדמו”רי בית דושינסקי, לפני הכל האדמו”ר מכהן בתפקיד ראש ישיבה (אף שבנו נושא במשרה באופן רשמי, הרי שעל הבלנק של הרבי מתנוסס התואר ריש מתיבתא) כדרך רבני הונגריה.
ואכן אין קבוצה בחסידות שחביבה עליו כמו הבחורים של הקיבוץ. הבחורים הללו הם בבת עינו. הוא מתפלל איתם שחרית מדי בוקר, מוסר להם שני שיעורים ביום, וסועד איתם מדי שבוע מלווה מלכה. עולמם של הבחורים הוא עולמו, שכן הרבי מדושינסקי הוא בראש ובראשונה מחנך בנשמתו.
נטפל לעושי מצווה. משתתף בשיעור עין יעקב בבית הכנסת בפאלם ביץ'
כמה מחנך? תקשיבו לסיפור הבא: לילה אחד חזר הרבי מחתונה בבני ברק. רגע לפני שנכנס לרכב, ניגש אליו בחור ישיבה וביקש טרמפ. הרבי ממש שמח על ההזדמנות והורה לנהג להושיב את הבחור לצידו. כל הדרך שאל לשלומו והתעניין בחייו ולימודו. כשהגיעו לירושלים, שאל הרבי את הבחור למיקום השיבה, והורה לנהגו לנסוע לבית וגן. הם הורידו את הבחור, ורק אז נסעו אל ביתו של הרבי ברחוב שמואל הנביא.
בדרך הביתה, שאל הנהג את הרבי: מדוע טרח הרבי להוריד את הבחור בבית וגן? למה לא הסתפק בלהוריד אותו בכניסה לעיר? וזו הייתה התשובה של הרבי: “אני אדם מפורסם, התמונות שלי מתפרסמות גם בעיתונים. בחור ישיבה שלא מזהה אותי – מוכיח שהוא לא קורא עיתונים, ובחור שלא קורא עיתונים, בהחלט מגיע לו טרמפ”.
והנה עוד סיפור שמלמד על החינוך והאהבה האין–סופית של הרבי לבחורי הישיבה: לפני כמה חודשים ישיבת הקיבוץ ‘חיי תורה’ שבביתר עילית ערכה הכנסת ספר תורה לישיבה. הרבי הוזמן וכיבד בנוכחותו. הוא שהה באירוע עשרים דקות, דיבר קצרות ויצא החוצה אל רכבו. בחוץ התגודדו עשרות בחורים שבאו לבקש את ברכתו, להתייעץ וליטול עצה. יותר משעה(!) עמד הרבי על המדרכה ושוחח עם כל בחור בפרטיות, שמע את נאקתם של מעוכבי הזיווג, נתן עצה, פיזר מספרי טלפונים של שדכנים והרעיף חום ואהבה. לא עזרו לנהג האיתותים והסימנים, הרבי לא הזדרז. כי הרי הוא עסוק בבחורי קיבוץ!
כבוד חכמים. אוחז בידו את הסידור לפוסק הדור מרן הגר"מ שטרנבוך
הרבי מדושינסקי שיבר מזמן את תאוות הכבוד, עד כדי שההתנהגות שלו הפכה ‘נורמלית’ אצל כולנו, אבל בהתבוננות מעמיקה זה בדיוק סוד הענווה שלו. שאף אחד לא ירגיש שמשהו חריג בכלל בהתנהגות שלו.
קחו דוגמה אחרונה: הרבי, כמו אביו וסבו, הוא גם מוהל מומחה. בדרך כלל הוא נקרא גם לשמש סנדק, אבל תמיד הוא מכבד את סב החתן, כשאין סבא – את הדוד, וכשאין דוד – את אבי הבן. בלא מעט מקרים, הוא מכבד את המרא דאתרא המקומי. מבחינתו, הוא האחרון ברשימת הכיבודים שראוי לכך.
בדור שבו חצרות חסידיות (ולא רק) משועבדות לצלמי חצרות הקודש והמוסדות סגורים על רייטינרים חודשיים עם מגזיני תמונות הרבנים, כדאי שנדע לפחות: יש רבי אחד בירושלים שלא מונח בפרשה. לא מעניינים אותו כבוד, תמונות, פרסום ושררה. רבי מזן אחר.
אשריכם חסידי דושינסקי שזכיתם לרבי כזה.
ויעמוד ויפלל. מנחה בבית הכנסת בסי גייט
