אהרן מרדכי בן אברהם

שורות של געגועים לזכר דמות ייחודית שנעקרה, קטעים של נוסטלגיה ופרקים מתוך ריאיון שמעולם לא נשכח. וגם: על הגלויה של אנטוורפן

1.

"תרצה לעלות לשידור ולדבר עליו מעט?" שאל אותי ידידי ר' יצחק שלמה דרעזדנער מ'קול מבשר' מבורו פארק.

"על מי?" שאלתי בקול מפרפר משהו.

"על ר' אהרן מרדכי וואן דן בערג", ענה.

מה? הוא איננו? הלב שלי צנח בבת אחת לעומקים בלתי נתפסים. היהודי המופלא הזה, גר הצדק ההולנדי המתוק, שעשה את כל הדרך היישר מרום תפקידו בכמורה הנוצרית אל העולם החסידי של אנטוורפן, הלך בדרך כל הארץ. חזרתי בבת אחת אל ריאיון מרגש ועסיסי שערכתי איתו, בהולנדית כמובן, לפני חמש עשרה שנה, שנים ספורות לאחר שהגיע לגור אצלנו.

מהרגע הראשון ידע ר' אהרן מרדכי שהוא טיפוס שונה מכולם. גם כשעוד קראו לו מריו והוא היה נער הולנדי עול ימים, בן למשפחה גדולה עם שמונה בנים תוססים שחיה בעיר האג, מרחק מטרים ספורים מבית המשפט הבין לאומי. "כשלכולם היו תחומי התעניינות דומים כמו מוזיקה, אני התנזרתי מהם. לא הלכתי למסיבות או לאירועי הוללות. לא הרגשתי טוב בחברה שבה חייתי", הוא סיפר לי אז, נשען על מסעד הכיסא, בתוך סלון ביתו המטופח, במרכז האזור החרדי של אנטוורפן.

שפת הדיבור שלו עדיין הייתה הולנדית, אם כי הוא תיבל אותה במטבעות לשון אידישאיות מקסימות שאותן רכש במהלך השנים שהתגורר כאן, בחברה האידישאית הכמעט אחרונה בתבל. 'נְשׁוּמֶה' היא מילת הקסם שנשמעה שוב ושוב בשיחה. הוא ביטא אותה בהברה אידישאית שהמבטא ההולנדי הכבד לא נעלם ממנה.

וכך, בגיל שתים עשרה, מוצא עצמו מריו הצעיר עוזב את הקן המשפחתי החמים ומפליג למסע חובק עולם. "הייתי מבקש מרב החובל לצרף אותי תמורת עבודה על האונייה וכך הצלחתי להגיע למקומות מרוחקים בעולם", הוא סיפר.

ה'נְשׁוּמֶה' שלו כנראה לא באה על סיפוקה גם לאחר המסעות הצבעוניים האלו והיא המשיכה לחפש סיפוק במחקר שפות, בעיקר סלביות, שבו עסק מספר שנים. לצד זאת עסק במדעי הדתות, שהקסימו אותו לא מעט.

עד גיל 29 שקד מריו באולמות הלימודים ומשם החליט להצטרף לכנסייה הקתולית. תחילה כפרח כמורה ולאחר מכן בתפקידים בכירים יותר, עד שמצא את עצמו מכהן באחד התפקידים הבכירים והרגישים ביותר בכנסייה: מזכיר ראשון לקרדינל הראשי של מדינות בנלוקס, שהן בלגיה, הולנד ולוקסמבורג.

2.

החיים המשיכו לזרום, גם אלו של מריו. ממרומי תפקידו הבכיר הוא הביט בבוז מהול ברחמים על אחיו האחרים, שפנו לאפיקים עסקיים והפכו למיליונרים רבי עוצמה. מתוקף תפקידו התעסק מריו בענייני הכנסייה השוטפים, לצידו של הקרדינל הראשי.

עד שהטלגרמה נחתה על שולחנו. "בוקר אחד אני מגיע למשרד", שחזר ר' אהרן מרדכי את אותו יום גורלי, לא רק בחייו האישיים אלא גם בתולדות מדינת ישראל. "על הדסק שלי אני מוצא מברק, אחד מני רבים שהיו נוחתים על שולחני כמעשה שבשגרה".

אך מברק זה לא היה עוד מברק שגרתי כלל וכלל. הוא נשלח היישר מן הכנסייה הקופטית של מצרים. המברק הזה היה העתק של מברק ששלח ראש הכנסייה הקופטית במצרים אל נשיא מצרים נאצר ובו נאמר כך:

"אם אתה מתכנן להשמיד את העם היהודי, ברכותיי וברכות הכנסייה נתונות לך באופן אישי".

אותו יום, אם אתם עדיין תוהים, היה יום כיפור של שנת תשל"ד, היום הגורלי שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים הקשה, שלמרות סיומה המוצלח גבתה אלפי קורבנות צעירים.

מריו הביט במברק, שהיה מיועד לקרדינל הראשי, והתכווץ בזעם. האם זוהי אכן 'דת הרחמים' שאליה הוא משתייך? לראשונה הוא נחשף לרוע אכזרי מזוקק בחסות הכנסייה, שבה ניסה להאמין בכל מאודו. "זה הצית בי זעם גדול ועורר בי מבוכה אדירה. פשוט לא ידעתי מה אני אמור לעשות ברגעים גורליים אלו".

בחדרו המסוגנן בכנסייה עמד לו בכיר כמורה, בידיו מברק מרשרש, וליבו געש. העולם המערבי עוד לא ידע דבר וחצי דבר על המלחמה שעתידה לפרוץ בכל רגע. בארץ יתחילו סירנות האזעקה ליילל רק בעוד שעה ומחצה. המברק הזה היה אות האזהרה הכמעט יחיד בעולם המערבי על הזוועה המזרח תיכונית שמתעתדת להתרגש על מדינת ישראל בכל רגע.

"לא חשבתי לרגע", שחזר מריו – לימים ר' אהרן מרדכי – את הרגעים ההם. "לקחתי את המברק ותחבתי אותו לכיס הגלימה, עזבתי את בניין הכנסייה ורצתי ברחובות העיר, כולי נסער. להיכן אני רץ? לבית כנסת יהודי כמובן. לא הכרתי בתי כנסת אחרים לבד מבית הכנסת הפורטוגזי המפורסם, שכיית חמדה תיירותית מוכרת בלב ליבה של העיר. פניי היו מועדות אליה".

3.

לאחר ריצה קלה ברחובות עיר התעלות הקסומה הגיע מריו אל שערי בית הכנסת. הוא לא יודע דבר על יום כיפור, היום הקדוש ביותר ליהדות. לשנייה הוא לא תיאר לעצמו את המחזה שהוא עתיד לפגוש בפנים בית הכנסת, שעה שהגבאי יפתח את שער הברזל ויביט בו בתדהמה מוחלטת, מהולה במעט פחד – מה לו לכומר עטוי צלב בבית כנסת יהודי, ועוד ביום כיפור?

ר' אהרן מרדכי המשיך וסיפר: "הראיתי לגבאי את המברק והוא רץ עימו לרב בית הכנסת. הרב, יהודי ישיש עטור שיבה, הכניס אותי פנימה, ביקש ממני להסתיר את הצלב והושיב אותי לידו. הוא קירב אותי בחום רב ואני בהיתי, כמתוך חלום, במחזה המדהים שנחשף לעיניי, כשברקע מהדהד קולו של הרב שהעניק לי הסבר אדיב וממצה על אופיו המיוחד של היום הזה".

המחזה, סביר להניח, היה סוריאליסטי לחלוטין. יושב לו כומר קתולי מבוהל לצידו של רב וצופה בבני העם היהודי העטופים בלבן מצמית; מביט בארון הקודש המרהיב העשוי מעץ אלון עתיק; עיניו נחות על הנברשות המהודרות שמוארות באור של נרות והן מצטעפות לפתע בדמעות. הלב המבעבע שלו, שלא ידע עד כה מאומה על יהדות ויהודים, אמר אז את דברו הברור. "באותם רגעים ניצתה בליבי שלהבת היהדות ובאותה נשימה החלטתי שאני חייב להכיר אותה מקרוב".

והוא התחיל לחפש, אך לא במקום הנכון. הוא החל לקרוא ספרים על היהדות, אך דווקא באלו שמצא בספרייה של הכנסייה. מובן מאליו שרוח חיובית לא ממש נשבה מהם, להפך. הוא נחשף לעלילות מרושעות וסטיגמות עלובות שהיו פרי מוח קתולי אכול שנאה.

את הכנסייה הוא כבר עזב בינתיים, חיפוש הוליד חיפוש ומריו המשיך להתקדם בצעדי ענק אל עבר העם היהודי. ההתקדמות המטאורית שלו נעצרה, משום מה, על סיפה של הקהילה הליברלית של בריסל. ר' אהרן מרדכי התגורר אז לצורך עסקיו בבלגיה, בין בריסל לאנטוורפן, והפך באחת לחבר בקהילה היהודית הזו. הצעד האחרון במסע שלו אל היהדות האמיתית התעכב בינתיים.

הכל התנהל כמצופה. ראשי הקהילה הליברלית 'גיירו' אותו בתהליך בזק וצירפוהו בקלות לקהילה. "הם דווקא היו מאוד אדיבים, אך מה שהיה חסר שם זה ה'נְשׁוּמֶה'", אומר ר' אהרן מרדכי. "הכל התנהל שם ביובש, בהתנהלות טכנית חלולה וכמובן בלי טיפת 'תוירה'".

שש עשרה שנה בילה שם ר' אהרן מרדכי, ובהן התברר לו יותר ויותר שהוא עדיין לא הגיע לתחנה הסופית. גם הביקורים התכופים שלו באנטוורפן, בעומק האזור היהודי, גילו לו היכן חבוי האור. בהמשך הוא התחתן עם גיורת צדיקה והפך לחלק מהקהילה החסידית, לבוש בקפוטה חבוש בשטריימל וחמוש בחיוך הנצחי שלו. הוא האיר את העיר, עד שהאור כבה השבוע.

האור של הצדיק רבי אהרן מרדכי בן אברהם אבינו!

צמאה לך נפשי

התמונה הזאת, או התיעוד שממנו נלקחה התמונה, היא–היא הגלויה של הקהילה החרדית באנטוורפן. בכל חתונה שאליה הוזמן ר' אהרן מרדכי, והוא הוזמן לרבות, הוא נטל את המיקרופון במהלך שהיה חלק מהאירוע ושר בקול הבריטון העמוק שלו את השיר היחידי שהכיר: 'צמאה לך נפשי' של חב"ד. חמוש בנייר שעליו רשומות מילות השיר באותיות לועזיות הוא היה מסלסל בקולו הלבבי הלוך ונסוק כלפי מעלה, בוקע את התקרה ואת הלבבות: "כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך".

כשהוא לא שר הוא עסק בכל מיני מלאכות. הוא היה בעל ידיים ברוכות ואומן בנשמתו. במשך שנים הוא היה בונה את החנוכייה הגדולה של חב"ד במרכז העיר. הוא היה גנן מוכשר וידע להרכיב ולבנות כל דבר. הוא היה חלק מהנוף של בית הכנסת 'קהל חסידים' והיה נוהג לרכוש את העליות כל אימת שהיה אפשר, עולה תמיד בעלייה השלישית וקורא את הברכות לאט ובהטעמה מתוך נייר עזר מיוחד.

זמן קצר לאחר שהצטרף לקהילה החרדית באנטוורפן שידכו לו יהודים טובים את זוגתו מרת ציפורה, אישה משכילה, מלומדת ויראת שמיים. גם היא הותירה מאחוריה עבר תוסס כשהצטרפה לעם היהודי. גם היא, בדיוק כמוהו, הייתה בחיפוש מתמיד אחר האור.

היא נולדה בשווייץ וגדלה כנוצרייה אדוקה. היא לא מצאה את סיפוקה הרוחני בין כותלי הכנסייה, עד שבאורח פלא גילתה את הדת היהודית ואת העם היהודי, שעימו קשרה את גורלה מתוך רצון ושמחה.

טקס החתונה של הזוג לבית וואן דן בערג לא במהרה יישכח בקרב הקהילה. גם אני, למרות השנים הרבות שחלפו מאז, עדיין זוכר אותו כאילו התרחש רק אתמול. הריקודים היו עליזים בצורה יוצאת דופן והשמחה איימה לבקוע את גג האולם. כל בני הקהילה החרדית ראו חובה לעצמם להשתתף באירוע זה, וחלקם אף נותרו למעמד המצווה טאנץ המסורתי, שנערך בחרוזים בשפת האידיש וההולנדית לסירוגין.

אל החתונה אף הגיעו כמה מאחיו ההולנדים של ר' אהרן מרדכי. בהשתאות רבה הם הביטו במאות האנשים הרוקדים בהתלהבות בלי שיהיה להם קשר משפחתי כלשהו אל חתן השמחה. "יותר מכך", סיפר לי ר' אהרן מרדכי, "אח שלי שצילם את רגעי המצווה טאנץ לא יכול היה להירגע מן המעמד המרהיב. הוא צילם וצילם בלי סוף. 'הרגשתי אנרגייה עצומה זורמת בכל גופי', הוא תיאר לי לאחר מכן את הרגעים שבהם הוא עמד במרכז המעגל הפנימי וצילם אותי רוקד את ריקוד המצווה טאנץ מול מעגל רוקדים נלהב עוד יותר".

"הכיצד ייתכן שאנשים רוקדים כאן במין אקסטזה כזאת בלי שנגעו באף טיפת אלכוהול", הם התפלאו אז שוב ושוב ור' אהרן מרדכי ענה להם תשובה יהודית אותנטית:

"אחיי היקרים, אתם טועים. האנשים האלו לא רוקדים, הם מתפללים"…