אוויר נשמות

דמעות ביארצייט השלוש מאות של סבא מקרקוב

נכון, זה לא רציונלי. אבל מתברר שבעומק הנפש שלנו יש גם שכבות כאלו, לא רציונליות.
באופן אישי לא ידעתי על הצד הזה, אבל השבוע, בשעת לילה מאוחרת של יום ראשון, כאשר חציתי לבדי את השער של בית העלמין העתיק והמפורסם ביותר בפולין, חשתי את העוצמה המיסטית חודרת ואפילו מפחידה.
כל רחש שנשמע מבין האבנים העתיקות, מקפיץ את הלב.
זה לא רק אני. במשך מאות שנים, הייתה אגדה רווחת בקרב יהודי העיר הזאת, קרקוב, שבלילה, כשכולם הולכים לישון, הנשמות הקדושות יוצאות מקבריהן ונכנסות להתפלל וללמוד בתוך בניין בית הכנסת העתיק, בית כנסת הרמ"א, שנמצא ממש מאחוריי.
רגע לפני שאתם מגחכים, חשוב שתדעו שלאגדה הזו יש מקורות מהימנים. גדולי עולם כמו ה'אמרי פנחס' מקוריץ וה'בני יששכר' מדינוב, כתבו מפורשות שאם יהודים מאמינים בעניין הזה – יש בו אמת. (ממליץ לקרוא על כך בספרו המאלף של ידידי הרב ישראל דנדרוביץ, 'היו דברים מעולם'.)
עד היכן הגיעו הדברים? עד שבמשך דורות, בכל בוקר, כאשר ה'שמש' דמתא היה מגיע לפנות בוקר לפתוח את בית הכנסת העתיק, הוא היה נוקש קלות על הדלת, מבקש מהנשמות הקדושות לעזוב את ההיכל ולאפשר ליהודים החיים לבוא בשערים.
והנה, עכשיו, אני מהלך פה בלילה לבד, ואיך לא אפחד.
בלילות כתיקונם המקום סגור למבקרים. אבל הלילה הזה השתנה מכל הלילות. הלילה הזה יארצייט. והציון של בעל ההילולה, סבא קדישא, נמצא ממש בקצה המרוחק. כדי להגיע אליו, יש צורך לדלג על כמה וכמה שורות קדושות. וכשאתה קצת יודע היסטוריה וקצת מכיר את המקום, הצעידה הזו באמת מפחידה.
הדמויות הכי מפורסמות בעולם האשכנזי, שוכבות כאן זו לצד זו. אותיות עתיקות ושלהבות נרות מרצדות שיוצרות מופעי התנוצצות בתוך החשכה – מזכירות את הנשמות שמרחפות כאן בלילה.
אני מכיר את בית העלמין הזה בעל פה. כל נר מתנוצץ, מסמן על נשמה אחרת שרק להגות את שמה מעורר צמרמורת. למשל, מתחת לנר ההוא שממול, ניצבת מצבה שעליה מופיע הכיתוב הבא: "איש אלקי קדוש מן הקדמונים … שאומרים עליו שד[י]בר א[י]תו אליהו פנים אל פנים" – רבנו בעל ה'מגלה עמוקות'.
הנר בקצה השני הוא קברו של עוד סבא קדוש, רבי יואל סירקיש, הב"ח. לצידו סבא נוסף, "הרבי ר' העשיל". כל עם ישראל צועד לאורם, נרתע מהזכרת שמם. אני מנסה לדמיין, לו הם היו חיים, הרי לא הייתי מעז להתקרב אל ד' אמותיהם.
בצד שמאל, ממש מאחורי 'עזרת הנשים' של בית הכנסת, דולקים עוד כמה נרונים. שורת אבנים אפורות, שמציינת את אחת המשפחות הכי חשובות שהכירה העיר קרקוב, משפחת איסר'לס. הרבי הכי מפורסם של יהודי אשכנז, זה שכולנו חיים לפי הגהותיו, רבנו הרמ"א זכותו תגן עלינו.
המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא.

אין ילד שלא שמע את הסיפור על 'יוסל'ה קמצן קדוש'. אותו עשיר אלמוני שחי כאן בעיר, היה אחד הנדיבים הגדולים, אבל סיפור הכיסוי שלו היה קמצן. אחרי פטירתו הענישו אותו וקברו אותו בקצה, ליד הגדר.
אלא שאז התגלו הסודות. הקהילה חשה שנעשה עוול, וכדי לתקן את העניין החליטו להפוך את קצה בית העלמין לכותל המזרח. כמה שנים לאחר מכן, טמנו שם את רב העיר המפורסם. בעל ההילולה קדישא. גם אם יש מי שמפקפק באגדה הזו, מבחינה היסטורית, דבר אחד ברור: הקבר של הרב המפורסם נמצא ממש בקצה בית העלמין. ליד הגדר.
במשך שנים, חוץ מכמה נכדים, איש לא זכר את התאריך הזה. אבל בדור שלנו, זה שמחפש סגולות ועניינים, פתאום ניצת הזיכרון. קבוצה אמריקאית, במימונו הנדיב של ר' יואלי לנדא המפורסם, החליטה שהיום הזה הוא יום סגולה.
וכמנהג בעלי בתים חשובים דאמריקה, יום סגולה נחגג כמו שצריך. בענק. גם אם זה כולל תשלומי סכומים אדירים ל'מנהיגי הקהילה היהודית המקומית' (אנשים שיש מפקפקים ביהדותם, אך אין מי שמפקפק בכך שמדובר בטיפוסים שמוכנים לבזות כל מקום קדוש, העיקר להרוויח כמה שקלים).
מחר בצהריים, תחת גשם שוטף, יעמדו כאן מאות חסידים במעמד התעוררות מיוחד. עכשיו המתחם ריק. רק נכד אחד שהחליט לגשת בצעדים מפוחדים, אל הציון שמוקף כולו נרות מהבהבים.
בחוברת מיוחדת, אני מגלה את התפילה להשתטחות.
"שָׁלוֹם עָלֶיךָ עַל מִשְׁכְּבוֹתֶיךָ אֲדוֹנֵינוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי גֵּרְשׁוֹן שָׁאוּל יוֹם טוֹב לִיפְמַן בֶּן רַבִּי נָתָן מֵאִיר … אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לָלֶכֶת אַחַר יוֹצְרָךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְהִצְדַקְתָּ אֶת הָרַבִּים וְהוֹרֵיתָ לְיִשְֹרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט, עַל כֵּן גָדוֹל שְֹכָרְךָ וְיָשַׁבְתָּ בְּמַעֲלָה עִם הַמַלְאָכִים הַקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר שָׁם אֵצֶל בְּנֵי עֶלְיוֹן".
התפילה הולכת ונמשכת, והמחשבות מתעופפות להן מאות שנים לאחור.

קשה שלא לראות בסיפור חייו של בעל ה'תוספות יום טוב', את הנצח היהודי שלא משקר.
הוא היה תופעה בכל קנה מידה. החיבורים שלו עד היום נלמדים בכל בית מדרש. אבל חוץ מכל הספרים התורניים, יש לו גם ספרון אחד קטן. 'מגילת איבה' שמו. זהו חיבור חסר תקדים כמעט. בודדים הם גדולי ישראל – בוודאי באותו דור – שכתבו ספר שכל כולו אוטוביוגרפיה.
ב'מגילת איבה' מתאר התוספות יום טוב בפרוטרוט את הצרות שהיו לו בחייו. הוא כותב את הספר עבור נכדיו, והתיאורים שלו נוגעים ללב. התיאור נפתח בשנים יפות. "אנכי שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי אפדני בקהילת פראג". החיים היו מופת של הצלחה. "לא פסקה ישיבה מתוך ביתי ומעל שולחני מיום היותי לאיש. וחדר מיוחד ייחדתי בביתי", שם ישבו "חבורות-חבורות יום ולילה לא פסק פיהם מגירסא".
גם המצב הכלכלי היה מצוין. "כסף וזהב רב היה לי וספרים הנחמדים מפז, ולא חסר לי דבר, וה' היה לי בעזרי לחבר ספרים רבים".
ואז, בשעת בין ערביים של "ד' לחודש תמוז שנת שפ"ט" – הגיע אל ביתו יהודי שסיפר לו שיש בחוץ שופט מלכותי שרוצה לדבר עמו "דבר סתר". אלו היו ימי מלחמה. הרב הבין שטוב לא עומד לצאת מזה.
תוך שעות ספורות הוא יֵדע שלא טעה. "הקיר"ה" (-כך קראו לקיסר ירום הודו, פרדיננד השני) "ציווה להוליכני בכבלי ברזל".
כך החלה אחת הפרשיות האפלות בתולדות עם ישראל. שיתוף פעולה של יהודים צרי עין ושלטונות מפוחדים, שהיו נתונים במלחמה, הביא את אחד מגדולי הדור לגזר דין מוות שרק בנס ובהתנהלות שתדלנית חובקת ארצות, הצליחה להפוך לעונש מאסר בפועל.
מה היו האישומים? ובכן, היו כמובן כמה עניינים כספיים. ומעל הכל היה יהודי שטרח להסביר שבחיבוריו הרב מבזה את הנצרות ואת המלך. המצב היה מסוכן. בצוואתו ביקש ה'תוספות יום טוב' מנכדיו, לעצור בכל שנה ביום ה' בתמוז ולהתענות בו. זכר לאותה גזרה קשה.
אגב, כאן אולי המקום לפרוך איזו בדותא.
אחד הציירים ההולנדים בני התקופה, סמואל ואן הוסטרטן, שגם ביקר בווינה, צייר ציור שהוא קרא לו 'איש מסתכל בחלון'. זהו ציור נוגע ללב. נראית בו דמות של אדם מבוגר, אפשר לזהות בפניו צער, וראשו משורבב מתוך חלון שכולו מוקף סורגים.
הציור הזה צויר בשנת 1653, שהיא השנה האחרונה לחיי ה'תוספות יום טוב'. ומשום מה, החליט מי שהחליט שזהו דיוקן פניו של אותו קדוש, שמוציא את ראשו מחלון הכלא. בהרבה ספרי ילדים תוכלו לזהות את הציור הזה כ'תואר פני רבנו'.
אך ככל שחפרתי קצת בעניין, מדובר בטעות גמורה. לא ככה נראה התוספות יום טוב (יש השערות שזהו ציור דיוקן עצמי של הצייר ההולנדי), וצריך להודות שככה גם לא נראה חלון של בית כלא.
מי שמחפש את הדיוקן האמיתי, יוכל למצוא אותו בתוך הספרים שלו.

כמה דקות של תפילה חולפות.
ופתאום נשמעים רחשים. צלליות שחורות מבליחות מתוך האפלה. לא, אני מרגיע את עצמי, אלו לא נשמות מתים. טנדר של יהודים מאנגליה, ש'קפצו' לסיור קצר. בתוכם כמה צאצאים של רבנו הקדוש. (אגב, לא מדובר בעניין נדיר. מרבית מיהודי פולין וגליציה, הם נכדים מצד כלשהו. לא כולם יודעים זאת.)
בתוך כל הנוכחים אני מזהה קרוב משפחה. כבר שנים שלא ראינו זה את זה. והנה דווקא כאן, הידיים נלחצות בחיבה. איזו הפתעה מרגשת. "אלע קומען צום די הייליגע זיידע", הוא אומר. כולם מגיעים אל הסבא הקדוש.
קשה להאמין איך גלגל הזמן מסתובב. היהודי הזה שחוץ משמו כמעט לא ראה 'יום טוב', שכל ימיו נרדף והורחק, בסופו של דבר הפך לאבן הראשה. והנה ביארצייט ה-370, אלפי יהודים מגיעים לפה, מכל העולם. אף על פי שרבנות העיר קרקוב התפספסה לו, כיום, נראה שהוא הדמות הכי מפורסמת כאן בבית העלמין. הוא המרא דאתרא של הנשמות.
ובעוד המחשבות נודדות, מישהו שנראה כמו משפיע מקומי, משתיק את הקהל.
הוא מתחיל לדבר ביידיש. "כידוע", הוא לוחש, "רבנו הקדוש חי באחד הזמנים הכי קשים שהיו לעם ישראל. בימים של גזרות ת"ח ות"ט, כשקהילות אירופה נחרבו. הוא עמד אז בכל כוחו, הוא פעל להתיר עגונות שבעליהן אבדו בתוך הפרעות הקשות. והוא גם זה שהורה אז, שהתיקון למצב הקשה הוא להתחזק בשמירה שלא לדבר חלילה בשעת התפילה.
"עכשיו", מרים היהודי את קולו בבכי, "הייליגער רבי, געוואלד, אתה שיודע עד כמה קשה להיות שבוי בין גויים. קרע את שערי השמיים, תעתיר בעד כל כך הרבה יהודים שנתונים בצרה ובשביה. תעמוד לפני כיסא הכבוד ותתפלל בעד כל אותן עגונות חיות, שיושבות בבית ואין להן מושג איפה הבעל, העוד הוא חי.
"ולא פחות מכך, הייליגער רבי, תתפלל בעדנו. שנזכה לימים שלווים יותר. שנוכל להיות שקטים ורגועים בשעת התפילה. שלא נצטרך כל הזמן להתעדכן בעניינים מבהילים באמצע התפילה. שבחורי ישראל יוכלו להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה".
גשם מתחיל לטפטף, ואחריו גם דמעות. זכותו הגדולה תגן בעדנו.