אוטו דה-שם

מכתב שתחילתו במדריד וסופו בכאב

כבר עברו מאז כמה חודשים ועוד שמחת-תורה אחד. המצב הנפשי של היום, גורם לכל מה שהיה אז להיראות קטנוני ואידיוטי. אבל אז, בתקופה ההיא, אנשים עוד היו מתעניינים במזג אוויר, נוף וחופשות.

באותו בוקר הכל היה מושלם. מזג האוויר האירופי היה מדויק. שמש מלטפת, שמיים בהירים, רוח קלילה מרחפת. כמה שעות לפני שהגענו לאזור, ירד גשם קליל שכאילו נשלח במיוחד להבריק את התמונות שנוציא מהמסע הזה.

ביד ימין בקבוק קטן של מים מינרליים, ביד שמאל מצלמה, על הראש כובע מצחייה יהודי ששמור לחוצלארץ, ובלב מידה גדושה של סקרנות. קשה להתמצא ברחובות הסבוכים פה. האנגלית משברת השיניים שלי, לא יעילה במרחב שכולו דובר ספרדית מחויכת.

אבל יהודים בסוף מסתדרים. נהג 'אובר' מלוכסן עיניים, מצביע על השער העתיק ואומר: 'היר'. כמה צעדים ואני ב'פלאסה מאיור', הכיכר המרכזית של העיר מדריד. זו רחבה מוקפת מארבעת צדדיה במבנה בן ארבע קומות בסגנון אירופי עתיק. לבנים אדומות, קשתות אפורות, צריחים וכמובן שעון גדול.

הקומה התחתונה מנוצלת לצורכי תיירות בוטיק. עשרות בתי קפה, שמשיות, כיסאות אלומיניום ושולחנות קטנטנים – ותיירים גבוהי מצח שסועדים ארוחות בוקר יוקרתיות. מכל עבר נשפכים צלילי מוזיקה רגועה של שחרית. תחושה של מנוחת עדן.

אבל עם כל הכבוד לכוסות יין משובח, אני מחפש את ה'קבוצה'. זו שהגיעה לכאן לצורך אחר. אני פוגש אותה במרכז הכיכר, ליד אנדרטת השיש הענקית. ניצב שם סוס-ברונזה אדיר ועליו רוכב עוטה שריון. מורה הדרך מייד יסביר שזהו פיליפה השלישי, המלך שבזמנו הקימו פה את כל העסק.

אני מזהה אותם לפי הדגל הישראלי הענק שאחד מהם מחזיק. כמה עשרות סטודנטים ישראלים. מי שהטיס אותם לכאן הוא ארגון קירוב ענק שמתעקש לא לעשות פרסום בעיתונות. בשבוע הקרוב אני מצטרף אליהם במסע הזהותי הזה.

ופתאום, ריח הגריל מהמסעדות הסמוכות נעלם. גם צלילי הג'אז. מורה הדרך, יהודי שלא תקראו עליו בשום מקום, מעיף אותנו חמש מאות שנים אחורה. כאן, הוא מצביע לכיוון המסעדות, בנו רמפות ענקיות. "פארנצ'עס", הוא מוסיף לי בקריצה, וכשסטודנט שואל "מה זה", הוא אומר שלא חשוב.

באזור הזה של הפסל הייתה במת עץ ענקית. למעשה זו הייתה הצגה מחרידה של הומניות מזויפת. ישב כאן בית דין מלכותי שערך משפט פומבי. כאן, הוא ממשיך להצביע, בערך במקום שבו עמדתי – ניצבו ה'כופרים', ובהם יהודים אנוסים שהאינקוויזיציה הצליחה לחשוף. היו להם שתי ברירות: או להודות בפשעים, להיחנק ולהישרף פה בכיכר, או לא להתוודות – ואז להישרף חיים.

הוא מסיים את התיאור ב'שמע ישראל', וכמו מרצה טוב מברר: "יש למישהו שאלות?"

"כן", אומר סטודנט אחד גבוה עם עיניים חכמות, אין לו שאלה, יש לו קביעה. "איזה נס שהעולם המערבי השתחרר מהתפיסות הדתיות של ימי הביניים…"

מעגל אחד גדול-גדול באמצע הכיכר המרכזית, מחזיר אותנו אל ההווה.

גיטרות נשלפות מתיקי הגב, ושירת "עם ישראל חי" נצרחת ונרקדת במעגל מוזר ממש תחת לאוזני הברזל החירשות של פיליפה השני. הוא וסוסו משקיפים באדישות על הלבנטינים שקופצים בחדוות נעורים. כמה תיירים ענוגים מרימים לרגע מבט זועף מהצלחת, קופאים לרגע ואז ממשיכים ללעוס.

היחידים ששותפים לחגיגה הם מלוכסני העיניים מקוריאה או יפן, שמצלמים את האטרקציה ומלווים אותה במחיאות כף קצובות.

לפני שמתפזרים הקהל נעמד לשירת 'התקווה'.

על כיסא בצד אני פוגש את נדב, הסטודנט עם הפנקס והמבט. הוא לא שותף לחגיגה. ממתין שיסיימו וימשיכו הלאה. ניגשתי אליו, לחצנו ידיים. הוא דווקא היה ידידותי.

הספיקו חמש דקות של עברית, בסלנגים שונים, כדי להבין שהמכנה המשותף שלנו מסתיים אי שם בהיסטוריה. הוא כבר דור שלישי או רביעי לאנשים שלא מכירים בכלל את "הסיפור הדתי". הוא ממש לא שונא. אין לו רגע מיותר לבזבז על חרדים. גם לא על ישראלים.

העתיד שלו נמצא ב"סיליקון וואלי". הפרטץ' הישראלי, כבר יצא לו מכל החורים. הוא לא רואה שום צורך להביא ילדים למקום כזה. וכן, אל תיבהל, לא יקרה כלום אם הילדים שלי לא יהיו יהודים. "יש גבול כמה אפשר להתנהל כל הזמן לפי העבר".

הוא אפילו לא התכוון להרגיז. רק ניסה להסביר את הנקודה. מבחינתו אני וגם הרבה מהסטודנטים שסביבו, "מתקשים לשחרר". העולם הרבה יותר מעניין ויפה מלבזבז אותו על שנאה ולאומנות. "אתה רואה אותם", הוא מצביע על משפחה במראה נורדי שיושבת לארוחה מחויכת, "למה נראה לך שאני קשור אליך, יותר מאשר אליהם?"

את השאלה הזו, אמרתי, אתה צריך להפנות אליהם. הם אלו שצריכים לענות – למה לעזאזל, הם לעולם לא רואים בך מישהו משלהם.

התשובה שלי עצבנה אותו. "מה אתה כבר יודע עליהם?!" הוא שאל, "למה נראה לך שאתה בכלל יודע מה הם חושבים?!" וכמו לחזק את דבריו, אחד מהסועדים מאחור שהרגיש שמדברים בו, הרים יד וביקש לברר: "איז אוורית'ינג אוקי?" – אוקי, הוא לחש.

השלב הבא של השיחה, היה כמעט צפוי מאליו.

בקושי הספקתי לסיים את המשפט, והוא כבר צחק. מתברר שאני לא החרדי הראשון שמתפלמס איתו. "ועכשיו אתה הולך לדבר איתי על השואה בגרמניה", הוא התריס. אחת אפס לטובתו.

"השואה היא מקרה קלאסי של פאשיזם. שנאת זרים". על הדרך התברר שהבחור גם מזדהה עם תנועות שמאל עולמיות, שרואות בכל בני האדם שווים וכו'.

קשה מאוד להתווכח, כאשר הצד שמולך מכיר את כל השטיקים. נאלצתי להיכנע, אבל לא לגמרי. יש נשק אחד שאין לבני הדור הבא – ספרים. "קראת פעם את הספר של שטפן צוויג 'העולם של אתמול?'" הוא לא קרא. בקושי שמע על אותו סופר יהודי-אוסטרי שנרדף על ידי הנאצים עד שהתאבד. "אני ממש ממליץ לך לקרוא".

הוא רשם את השם בפנקס, וניסה להבין מה בדיוק הפואנטה. "הוא קצת מזכיר לי אותך", אמרתי. "באיזה קטע?" הוא שאל. "בקטע של אדם שיושב בבית קפה אירופי ובאמת משוכנע שהגרמנים שסביבו רואים בו אח לתרבות. היו לו כל הסיבות לחשוב ככה. היהודים בווינה ובברלין, היו יותר גרמנים מגרמנים. הם כתבו, יצרו, ציירו והניעו את הקִדמה.

"יותר מזה, הם אפילו חירפו את נפשם כדי להגן על ה'מולדת' שלהם. הם קיבלו עיטורי כבוד, צלבי ברזל. הם היו אזרחי העולם הגדול. הם כבר התחילו לחלום על שפה אחת עולמית, אספרנטו. ואז, דווקא אז, אירופה התהפכה עליהם והביאה את ההשמדה הכי מלוכלכת".

אבל בוויכוחים כידוע, לא מנצחים. כל צד מתבצר. אם לומר ביושר, בשעת מעשה, ידו הייתה קצת על העליונה. הצד שלו נראה יותר אינטליגנטי, ודאי מצידו של בחור שמקווה לגור בארה"ב.

הנשק שלי היה ציטוט. סיפרתי לו על "רב גדול" בשם רבי מאיר שמחה, שהתגורר בעיר דאוגבפילס שבלטביה (בשבילכם: דווינסק). ראש המוסד הראשון שלנו, איסר הראל, הכיר אותו בילדותו. בספרו 'ביטחון ודמוקרטיה' הוא מספר שבאחד החורפים, הייתה הפשרת שלגים מסוכנת. הנהר עלה על גדותיו והסכר עמד להישבר. הייתה חרדה גדולה. פינו את כל האזור וכמעט אירע אסון.

אלא שאז הרב הזקן יצא מתפילת השבת עם הטלית ואחריו כל הקהל. הוא עלה על הסכר והתחיל להתפלל. ואכן, תוך כדי תפילה, הקרח נבקע והמים החלו יורדים בנהר. "הייתי צעדים ספורים מהרב", מעיד הראל.

"וואללה", אמר נדב, ואני המשכתי. סיפרתי לו על קטע נבואי שכתב אותו רב בספרו 'משך חכמה' שבו הוא צופה יותר מעשרים שנה קודם – את הסיפור הנאצי (בהמשך שלחתי לו את הקטע המפורסם בפרשת בחוקותי. ברור לי שאתם מכירים, ואם לא, הגיע הזמן. על הפסוק 'ואף גם זאת').

בכמה מילים לטובת אלו ששכחו. ה'משך חכמה' מסביר שיש תוכנית אלוקית סודית – שלא תאפשר ליהודים להתבולל. זו תוכנית בשתי אפשרויות: טובה ורעה. הטובה היא, שאנחנו נשמור ונתרחק מהגויים. והשנייה, שהם יתרחקו מאיתנו.

זה עובד בגלים. לפעמים יש "קרוב למאה או מאתים שנה" שהיהודים מרגישים נינוחים. הם מצליחים, מתאקלמים והופכים לחלק מהסביבה: "עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב, כי זה מקום מחצבתו … יחשוב, כי ברלין היא ירושלים".

וכשזה מה שקורה, ההשגחה האלוקית נאלצת להתערב בצורה הכי אלימה: "יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, ויזכיר אותו בקול סואן ברעש: יהודי אתה!"

"וואללה", אמר נדב. הפעם בחיוך. סרקסטי.

"היי ישראל", קפצה לי הודעה חדשה השבוע, "זה נדב. נפגשנו בספרד".

המלחמה תפסה אותו אי שם בארצות הברית. הוא עובד ולומד, מרוויח יפה מאוד וכבר חושב על "להתמסד".

"אבל בבוקר של השביעי באוקטובר, הכל נגמר". התמונות, העדויות, הזוועות. הכל שוטף אותו. הוא מפורק לגמרי. לא מסוגל לעשות כלום. מדורות האוטו-דה-פה שנדלקו בכפר עזה ובקיבוצים הסמוכים – לא נותנות לו מנוחה.

יש לו כמה חברים שהפכו ל"הי"ד". התמונות שלהם רצות לו בחלומות הלילה. הוא לא יכול לחזור, אבל גם לא יכול להישאר.

"מה שהורס אותי בעיקר", הוא כותב, "זה לא הפלסטינים. אין לי שום ציפיות מפונדמנטליסטים קיצוניים! מה אתה יכול לרצות ממאמינים בדת שמקדשת 'שאהידים'?!"

מה שמטלטל ו"הורס" אותו, זה התגובה של החברה האליטיסטית שבה הוא חי. אנשים הומניים. רבים מהם לא ישתו טיפת חלב מתוך רחמים על הפרה. "והנה כאן, כל התמונות האלו, אפילו לא מגרדות להם. תראה באיזה קלות הם מוכנים לוותר עלינו. ולרחם על חלאות. זה משגע אותי".

הוא מעתיק שוב את דברי ה'משך חכמה' – ומוסיף:

"אין מה לומר, כנראה שהרב הזה צדק".