ישראל א' גרובייס
י"א אב התשפ"ב
כשהעבר וההווה חוזרים ונפגשים ללא הפסקה
א.
המורים המקצועיים לספרות קוראים לז'אנר הזה 'ארס-פואטיקה'.
במקום להסתבך במילים לטיניות, נסו בבקשה להיזכר בפתיחה המקובלת במחוזותינו לדרשת שבע-ברכות: "לא הכנתי. אני גם לא נוהג לדבר בפני יהודים כל כך חשובים. אבל כשהמחותן ר' שרגא ביקש ממני לומר כמה מילים, החלטתי שאין ברירה, ונזכרתי בסיפור שהיה לי לפני כמה שנים…"
את סגנון הדיבור הזה, אפשר לתרגם גם לכתיבה ולשירה ואפילו לציור. בעצם בכל פעם שמישהו יוצר יצירה שמתעסקת ביצירה עצמה, הוא עושה 'ארס פואטיקה'. נואם שבמקום להתחיל לנאום מעדיף לנאום על הנאום שלו עצמו, כותב שבמקום לכתוב כותב על הקשיים שלו לכתוב, וגם צייר שמצייר את הציור שלו עצמו (קבלו תמונה אחת ששווה אלף מילים – 'ידיים רושמות' של הצייר ההולנדי מ"ק אשר. תתבוננו רגע).
למרות שלא שילמתם על קורס לכתיבה יוצרת, קבלו טיפ מאוד חשוב: ברוב מוחץ של המקרים, אל תתעסקו עם הדבר הזה. כשמישהו בא לקרוא אותך, הדבר האחרון שמעניין אותו, הוא חבלי היצירה שלך. עד כמה קשה היה לך להתרכז, וכמה קטעים שלמים מחקת.
ועכשיו, אחרי שקיבלתם טיפ בחינם, תהיו טובים ותקשיבו רגע ללבטים הארס פואטיים שלי: אז ככה, מצד אחד, כמו שאתם יודעים בוודאי, מדובר באחת התקופות הכי עליזות בפוליטיקה הישראלית. פינקו אותנו בכמה חודשים ארוכים של 'ערב בחירות', והפוליטיקאים שלנו משתדלים לא לחסוך מאיתנו כלום. שלא נפסיק לחייך לרגע.
עבורנו, הפיתוי עצום. הסאטירה מונחת על הרצפה. פשוט להרים ולרשום את קרבות הבוץ בין הח"כ ליו"ר ובין שניהם למועמד – ולהפך. בגדול, כל העסק מרגיש כמו תיאטרון אבסורד אחד גדול. הקוראים של שבת אחר הצהריים, יתמוגגו. יחייכו בהנאה ואולי אפילו יספרו אחר כך שאתה שנון.
רק דבר אחד לא מסתדר בכל העסק: התאריך. תשעת הימים הכי עצובים בשנה. ימים שבהם נפסקה הלכה "ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג". ימים שבהם הטור לא צריך להצליח. ואולי בכלל מוטב לו שלא ייכתב.
חסדי השם, עם רוב ענייני האבלות אנחנו מסודרים. יש מוזיקה ווקאלית שנשמעת ממש כמו האינסטרומנטלית; פרסומות על ארוחות גורמה חלביות ומסעדות דגים יוקרתיות; היתרים מיוחדים לרחיצת חמין וכמובן-כמובן, סיומי מסכת מצולמים שממלאים שולחנות בסטייקים מדממים. ואלו שכבר באמת לא מסוגלים לשאת את צער אבלי הארץ, ממהרים להרים המוריקים של שווייץ – ומשגרים משם תמונות שיעמיקו את צער החורבן של כולנו.
אבל הפובליציסטים החרדים עסוקים עכשיו. הם חייבים למחות על ה'ביזיון', שראש הממשלה לפיד – יוצא לחופשה בתשעה באב. שבת הוא הרי שומר, גם שולחן ערוך הוא כנראה לומד – אז מאיפה החוצפה לנפוש בתשעה באב נדחה? מה הוא חושב לעצמו, שהוא גביר או מנהל מוסד שמותר לו לשבת ב'נאות דשא'?
רגע, ומה בקשר לגילויי ה'אהבת חינם' שמתעופפים באוויר שבין הסיעות החרדיות? ובכן, אני רוצה להרגיע אתכם. ברור לי שלפני שהתחילו המריבות, עשו איזה 'סיום' גדול. אתם שואלים סיום על מה?
'סיום' על שרידים אחרונים של מודעות עצמית.
ב.
איכשהו, מכל החגים והמועדים, את יום תשעה באב – הותירה מערכת החינוכית המודרנית, לנו ההורים. בעוד שלכל שאר המועדים, הילדים והילדות שלנו מגיעים אחרי שיעורים מיוחדים שהופכים אותם למוכנים ומלומדים יותר מאיתנו – את ימי האבלות הם חווים באמצע החופש (הבנות) או בשלב של החלומות לקראתו (הבנים).
האחריות עוברת אלינו, ההורים.
ויש כאן גם בשורה מעודדת. הסיפורים של אבא ואמא אולי לא מוכנים ומלומדים כמו אלו של המורים והמורות המקצועיים – אבל הם חודרים עד לעומק הנשמה. (מי שקורא בממוארים וספרי זיכרונות של אנשי המאה התשע עשרה, ישים לב לתופעה הזו. גם אלו שמאסו ב'חיידר' והתרחקו מאוד רח"ל – סופרים, הוגים, עסקנים ומדינאים – לא יכלו לשכוח את הסיפורים של האימהות והאבות על החורבן.)
כמו עוד רבבות ילדים, את השיעור הראשון שעיצב את התודעה היהודית שלי – ספגתי מאבא שישב על ספסל הפוך, עם גמרא גיטין גדולה וקרא לי את סיפורה המגוחך של טעות דפוס-קטנה – קמצא במקום בר קמצא – שהסתיימה בנהרות של דם יהודי.
בשערות סמורות קראתי על המבצע שבמסגרתו 'ראש הבריונים' של ירושלים (-הייתה לי ממש דמות שלו לנגד העיניים) מבריח את גדול הדור החרדי – ה"פשרן" וה"פחדן" שלא מוכן להסתכן מול הרומאים – בתוך ארון מתים אל מחוץ לעיר.
ומאז, הסיפור הזה לא מפסיק לחזור על עצמו שוב ושוב.
הרגע הכי דרמטי מתרחש ליד שער החומה: מישהו מהבריונים מתחיל לחשוד. הוא מציע הצעה: לדקור או לדחוף את ארון המתים כדי לוודא שאין בתוכו מישהו חי. ואז, כשכבר נראה שהכל מתפוצץ, ראש הבריונים מציב את הקווים האדומים: "יאמרו", הוא אומר, "רבם דחפו". וזה עובד. אפילו בריונים מבינים שהאמירה הזו מסוכנת.
הרעיון המזעזע לצעוק על אחד מגדולי הדור באמצע הלוויה של גדול דור אחר – התפתח כנראה רק בירושלים של תשפ"ב. כשהבריונים לבשו מחלצות של 'קנאים'. [ואם יש עוד מסר שלמדנו מאותו סיפור של קמצא, שכשקורה ביזיון שכזה בפרהסיה – השתיקה רק עלולה לסבך יותר. כי השותקים, לפחות כך זה עשוי להיראות, מסכימים.]
באופן כללי, מי שרוצה להבין את שורשיה של 'הפוליטיקה החרדית' במאה האחרונה, כדאי לו להתעמק בסיפורו של רבן יוחנן בן זכאי – המנהיג היהודי שנאלץ להתמודד מול הבריונים. מי שמגדיר את המלכוד החרדי מאז ועד היום, הוא הקיסר הרומי שמצייר דימוי: ישנה חבית של יין ונחש כרוך עליה. המשימה היא לרוצץ את גולגולת הנחש בלי לשבור את החבית.
ורבן יוחנן עושה זאת. הוא יוצא החוצה. כשצריך לדבר עם האויב, הוא לא נתפס לקנאות מזויפת. הוא מדבר, ומשתמש בדיפלומטיה פוליטית מתוחכמת. הוא נפגש, זורק מילות חנופה, וברגע השיא יודע שאין ברירה, חייבים לעשות פשרות כדי להציל את עולם התורה. והפשרות הללו לא יהיו פשוטות. אחרים יגדירו אותן כ'סחטנות'. הוא רוצה תקציב לחכמי יבנה, רוצה משרד בריאות שיטפל באחד החכמים (רבי צדוק), ומוכן להפסיד את בית המקדש ולא לוותר על 'שלטון המרנים' (-שושליתא דרבן גמליאל).
והעמדה הזו בהחלט מורכבת. אף אחד לא אוהב אותה. הקיסרים והשליטים רואים בה סחטנות, ואילו הקנאים רואים בה פשרנות. אבל ההיסטוריה הוכיחה ללא שום ספק – שרק ככה הצליח עם ישראל לשרוד בגלותו.
ג.
סמן העכבר מהבהב על המסך שמולי. חשק עז להמשיך להתפלש בפוליטיקה, להתנשא ולעקוץ, לרמוז עוד ועוד על 'הדור' ועל חורבנו. אבל פתאום אני רואה אותו. אם אינני טועה, כבר הזכרתי את הסיפור הזה בעבר, אך אין לי ברירה. אם כבר ארס-פואטיקה, אז עד הסוף.
מתוך המסך ניבט אלי זוג עיניים חודרות ונוקבות, שלא מאפשרות לי להמשיך.
אני נזרק כמעט שני עשורים אחורה. זה היה כנראה השיעור הראשון שקיבלתי במלאכת הכתיבה. באותו בוקר לוהט של תחילת חודש אב, היכל הישיבה היה ריק מעט. הבחורים נערכו לקראת 'סוף הזמן'.
מתוך שהרגשתי מספיק קרוב, החלטתי לנצל את הרגע. התיישבתי מול 'המשגיח' וביקשתי לשוחח. 'המשגיח', רבי יעקב שיינפלד זצ"ל – היה דמות חד פעמית. שילוב שאין כמעט דוגמתו. מעריץ נלהב של ראשי ישיבת פוניבז' בראשות הרב שך, וחסיד נלהב יותר של אדמו"רי בית גור, בעיקר של ה'בית ישראל' – וזה לא פסק גם ברגעים הכי חריפים שעברו ביניהם.
וחוץ מכל זה הוא בורך בשלל כישורים ייחודיים – הוא היה סופר, משורר, נואם ועורך. "המשגיח", ביקשתי בפרץ של מושבת נעורים, "אני רוצה ללמוד לכתוב שירה. מה הסוד של המילים שמופיעות בשורות קצרות?"
היום אני מבין שהשאלה כנראה הביכה קצת. אבל במקום לנזוף ולגעור, המשגיח חייך. נעץ בי את עיניו ואז נשא את מבטו אל החלל שמולו, הביט בארון הקודש הגדול ופתאום ראיתי אותן מלאות דמעות.
בלי שום ספר או סידור, הוא החל לקרוא את קינתו המפורסמת של רבי יהודה הלוי 'ציון הלא תשאלי', שורה אחר שורה. הוא קרא והרגיש. בפעם הראשונה בחיי, נראה היה לי שגם אני מרגיש את ליבו של המשורר היהודי שיושב בספרד ומתגעגע ל'ציון' ומנהל דיאלוג אהבה קורע לב עם עיר הקודש החרבה.
הוא ממשיל את עצמו ל'אסיר תאווה', שכלוא בתוך תשוקתו אל עיר הקודש. הוא משתוקק לשפוך קצת דמעות על הרי ציון. "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ – אֲנִי תַנִּים". "שמעת פעם תן מיילל בלילה?" שאל המשגיח, "יללה כזו ביקש רבי יהודה הלוי להשמיע. אתה מבין".
והמשגיח המשיך והמשיך, בכה ושחק. ושוב קרא כנביא: "אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת־כְּפִירָיִךְ? / אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ"?
ניגב את עיניו ושוב נעץ אותן. "הימים האלו, הם לא זמן לשיר. הם זמן לבכות, לקונן". וכשהסברתי שלצערי אני לא מרגיש שום צער, הוא נעץ בי 'ווארט' נוקב. "בשולחן ערוך נפסק ש'ראוי לכל ירא שמים – להיות מיצר ודואג על החורבן'. שאל על כך הרבי החידושי הרי"ם – 'ומה יעשה מי שאינו ירא שמים?! הוא, השיב הרבי, ראוי לו יותר שיבכה על חורבן נפשו שלו.
"מי שיבכה על עצמו", סיים המשגיח, "יוכל לזכות לבכות גם על חורבן המקדש".
