יוסי אליטוב
כ"ו אב התשפ"ג
שלושה חודשים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, והדרך היחידה להגדיר את מה שעובר על רוב הערים החרדיות היא: סופה שאיבדה שליטה. כל מה שהכרנו מהעבר, בהסכמים בין־סיעתייים, הכל נפתח מחדש ועומד למבחן.
במשך ארבעים שנה, פחות או יותר, התנהלו הבחירות ברשויות החרדיות כך: בתחילה עמד ראש העיר לבחירת הציבור, שנתן את אמונו במי שהתאים לו. בחלוף השנים שינו שילובי האינטרסים המפלגתיים את המפה ולכן בערים גדולות כיהנו שליחי ציבור לא־יוצלחים שמאחוריהם מותג גדול, או מועמדים שייצגו יותר את המפלגה מאשר את התושבים.
ההסדר הישן והטוב התאים שנים רבות למפלגות הארציות. היו ראשי ערים מעטים שהיו מוצלחים. היתר כיהנו כקבלני תחזוק במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב חוללו תמורות הרסניות.
משום מה נראה שהפעם עומד לחול שינוי מהותי בהסדר שמשום מה כמעט התרגלנו אליו. חוסר היציבות ביחסים בין שס, אגודת ישראל ודגל התורה במישור המוניציפלי, גדע את יחסי ה'שמור לי ואשמור לך'. איש אינו שומר עוד לאיש והסכמים עתיקים מתנפצים אל סלע המציאות החדשה.
מי יודע, אולי הפעם דווקא התושבים הם אלה שירוויחו מכך, ומן השטח יבוא שינוי מהותי, שלפיו בראש רשות עירונית יעמוד אדם שכישוריו מתמצים דווקא בחלוקה שוויונית של המשאבים העירוניים: מגרשים, כיתות לימוד, בתי כנסת ותקציבים, לצד פינוי האשפה ומתן שירות שוטף לתושב. ייתכן שאנו בראשיתו של מפץ שיושב על רקע מלחמות העולם שמנהלות ביניהן שלוש המפלגות החרדיות, אך התוצאה תהיה ניהול בריא יותר לערים החרדיות.
עורף אשדודי
השינוי הגדול והמהותי ביותר פרץ בפועל לפני שבוע ימים. אוריאל בוסו, אחד הכוחות הצעירים והמבטיחים של שס, חבר כנסת מהשורה הראשונה שהיה מועמד בידי יו"ר שס אריה דרעי לכהן כשר הבריאות בפועל, אם החלוקה בין משרדי הפנים והבריאות הייתה מתאפשרת. אבל בינתיים נותר ארבל בשני כובעים ובוסו הפך מועמד פתאומי ומפתיע מטעם שס לראשות העיר בני ברק.
הכל החל כשקודם לכן נפרמו ההבנות בין אגודת ישראל לשס סביב זהותו של המועמד האשדודי שבו יתמכו שתי המפלגות החרדיות הדומיננטיות בעיר. במקביל, הסכמות שהושגו בעבר בין שס לדגל התורה באלעד, אף הן התפוגגו.
באשדוד, עיר בעלת ריכוז חרדי תוסס, כיהן כראש עיר יחיאל לסרי, שזכה לתמיכת הסיעות החרדיות עד כה. דרעי קיבל מהסיעה המרכזית והדומיננטית באשדוד את המושכות והחל בוחן את האפשרויות. האם להציב מועמד אלטרנטיבי ללסרי, או ליצור תמיכה חרדית מסיבית סביבו? אלא שאז החליטו אנשי החצר הגוראית, בצעד חד צדדי, להפר את ההבנות עם שס, וחתמו עם נציגי בעלזא ושלומי אמונים על תמיכה בלסרי.
המהלומה ניחתה על שס בהפתעה, וההפרה של ההסכם העמידה את הסיעה במבוכה. באשדוד יש לסיעה כוח לא מבוטל, אבל בלי תמיכה של האחות האשכנזית, הקלפים צריכים להתערבב מחדש. וזו לא רק אשדוד. כאן נכנסה העיר אלעד לתמונה. בבחירות הקודמות סוכם בין שס לדגל התורה, כי האחרונה תריץ את ח"כ יצחק פינדרוס לראשות העיר בתמיכת המצביעים בני עדות המזרח, ובבחירות הבאות, כלומר בסבב הקרוב, תתמוך דגל במועמד שס.
את הצד שלה בהסכם קיימה שס למהדרין, ובית המשפט הוא שפסל את מועמדותו של פינדרוס, בגלל מגוריו הארעיים באלעד. דרעי העביר את ההכרעה על דחיית הבחירות לשר דאז צחי הנגבי בגלל ניגוד עניינים מובנה, אך הנגבי החליט לקיים את הבחירות שתוצאותיהן היו ידועות מראש, במועדן. גם עתירה של שס לבג"ץ לא סייעה לה להעביר את ישראל פרוש מכהונתו. השנים חלפו ופרוש צירף את שס המקומית לקואליציה. אך כעת, כשבאה שס הארצית לבקש את פירעון השטר מדגל התורה בתמיכה במועמדה יהודה בוטבול, מ"מ ראש עיריית אלעד – התברר למפרע כי בעידן החדש של הסיעה הליטאית לא ברור עם מי ניתן לסגור מה. יש מערכת של הנציגות הפרלמנטרית, יש חצרות פעילות ותוססות, אך אין מקום שבו נחתכות ההכרעות בצורה ברורה.
ככל שנקפו הימים הבין אריה דרעי, כי חלק מרכזי בחצרות הרוחניות של דגל התורה מנתק את שאלת קיומם של ההסכמים הפוליטיים מהשאלה מה נכון יותר לעיר אלעד ולתושביה. אם נכון יותר לאלעד, לפי הבנת המנהיגים הרוחניים של דגל, כי ישראל פרוש ימשיך לנהל את העיר, והדבר יתרום לאידישקייט ולהצלחתה של אלעד – הרי זה משובח.
אגב, דווקא בסיעת שלומי אמונים, סיעת הבית של פרוש, לא כולם סבורים כך. יש חלקים נרחבים בסיעה שסבורים שהסכמים יש לקיים, ולו משום שיש לכך השלכות רוחב ארציות. אך ישראל פרוש הציב את עצמו כמועמד הסיעה, למרות שהיו על שולחנו הצעות לכהונה כסגן ראש העיר בירושלים, או ריצה בעיר אחרת ועוד אי אלו תופינים בתמורה לעזיבתו את כס ראשות העיר באלעד.
תמרור בני־ברקי
יושב אפוא אריה דרעי בשלהי דקייטא ומבין שאין עוד ערך להסכמים. אגודת ישראל הפרה הסכם באשדוד, דגל התורה ככל הנראה עומדת לעשות זאת באלעד, והגיע הזמן של שס להפוך את הלימון ללימונדה. אם כולם משחקים שלא לפי הכללים, הגיע זמנם של כללים עתיקים יותר להישלח אל סל המחזור.
השבירה הגדולה הגיעה בשבועות האחרונים, דווקא כשדרעי שהה בנופש משפחתי בחו"ל. דרעי קיבל החלטה לשגר את הירייה הראשונה לעיר בני ברק. עד אז נהגו באגודת ישראל ובדגל התורה לכדרר את ראשות העיר זו לזו, ואחיהם הספרדים נאלצו להביט כצופים מן הצד. לפעמים תוקצבו יושבי היציע בכמה פרוטות שהספיקו לכמה ערבי תזמורת אנדלוסית, אך את ההגה מעולם לא הניחו יוצאי ארצות אשכנז לאחיהם מעדות המזרח.
מועמדותו של אוריאל בוסו הייתה אפוא מתבקשת לעת הזאת. בוסו רק ביקש מדרעי הבהרה כי איננו משמש כאיש קש, שיתבקש להסיר את מועמדותו ברגע שלפני הישורת האחרונה. הוא קיבל את ההבטחה והציג בפומבי את מועמדותו. דרעי הוריד את כל הכלים המרכזיים שברשותו לבני ברק המהבילה, וגם שיגר את שלמה פילבר כדי לסקור עבורו את השטח.
התוצאות הפתיעו אפילו את דרעי. מתוך כ־4,500 תושבים שנדגמו (לשם השוואה: בדרך כלל בסקר ארצי די בכמה מאות איש כדי לנתח מגמה סטטיסטית המשקפת רצון של מיליוני איש) בסקר שבחן מגוון קהילות ופולח לשכונות ואזורים בעיר, התברר כי בני ברק מרכיבה 36% מצביעים מזרחיים כגרעין הקשה. לצידם יש כמות גדולה של מצביעי ליכוד, אנשי הפלג, קנאים, ממורמרים, מאוכזבים ואפילו את 'מרביצי' שחוזרת רשמית לשס בעקבות השינויים שנעשו במועצת חכמי התורה, וכל אלה רוצים את השינוי וייתנו את קולם לבוסו, גם אם חלקם יעשו זאת כהצבעת מחאה.
ישנה גם זירה שלישית ומפתיעה שמגיעה מתוככי המיינסטרים האשכנזי. איתרע מזלו של מזכ"ל אגודת ישראל חנוך זייברט, והוא לא צבר פופולריות רבה בקרב קהילות מסוימות אך מובילות בציבור הליטאי. לכך נוספו חלקים מהקהילות הכלל חסידיות, שבאופן כללי אינן חשות חלק מהפאזל הארצי. אם כל אלה ישלשלו בסופו של דבר את הפתק הצהוב של בוסו, הסיעה המרכזית עלולה להיפרד אחרי שנים ארוכות מהסדר הפינג־פונג עם דגל ומכס ראשות העיר לפחות לחמש השנים הקרובות. יכולות להיות כמובן גם הפתעות הפוכות. אנשי אגודת ישראל והסיעה המרכזית יכולים לסגור הסכמים פנימיים, ולהטות את הכף ברגע האחרון. הכל פתוח בשלב הזה.
מהומה ארצית
אם בתחילה מועמדותו של בוסו הייתה חלק ממהלך של דרעי שנועד להציב תמרור אזהרה לסיעות החרדיות האחרות, לאמור: אם תתערבו בערים שבהן ההגה היה בידי, אני אסיט אתכם מההגה בערים שהחזקתם בהן שנים ארוכות, החלו להנץ בו תובנות שונות. לפתע החל לקבל מסרים מחצרות חסידיות בבני ברק שאמרו לו: אין לנו כל כוונה להיות כפופים למועמד שיציגו הסיעות הפוליטיות האשכנזיות לראשות העיר. נצביע ל'בני ברק התורתית' של יהדות התורה למועצת העיר, נשמח אם היא תגדיל את כוחה במועצה, אבל את הפתק הצהוב נעניק לבוסו. אנחנו רוצים לבחור מי יעמוד בראשות העיר ואיש לא יקבע לנו מרחוק לפי דילים והסכמים, לרוב כאלה שנחתמו בערים אחרות, ואין לנו מהם שום תועלת.
החולדות ותופעות לוואי בני־ברקיות נוספות גויסו למשימה, ואוריאל בוסו החל בקמפיין שקרא לתושבים לקבל את עיר התורה במשכן ראוי יותר. משלחות מטעם אגודת ישראל שביקשו לפגוש בדרעי ולנסות להשיב את הגלגל לאחור, קיבלו מסר ברור: אתם גררתם אותי לפינה הזו. מכאן, אלך עם המצב החדש שיצרתם בעצמכם, עד הסוף.
ככל שחלפו הימים הפכה גלויית הרמז של דרעי לקלף ההובלה של הבחירות המקומיות בסבב הנוכחי. ככל שמחלחלת ההבנה בצמרת שס כי דגל התורה במבנה ההנהגה הנוכחי איננה עומדת לתמוך במועמד הסיעה באלעד – הרי שגם ההסכמים שלפיהם שס תתמוך בריצתם של שני הצעירים המבטיחים והנמרצים של דגל התורה, שמוליק גרינברג בבית שמש ודודי זלץ בביתר עילית, אינם רלוונטיים עוד. נציב בבני ברק את בוסו, ובערים בית שמש וביתר נעמיד אופציות נוספות לבחירת הציבור.
בצמרת דגל התורה טענו להגנתם כי החלטת מרן הגר"ד לנדו לנתק את אלעד משרשרת ההסכמים לטובת הפריחה הרוחנית של העיר, איננה בידם ואינה בת שינוי.
כך צמחה מועמדותם של אבי אמסלם לראשות העיר אשדוד, יהודה בוטבול באלעד לצד בוסו בבני ברק, ובמקביל דרעי מתחיל לרקום בריתות ומהלכים כדי לקדם את ח"כ אוריאל בוסו אל התפקיד הנחשק, מנותק ככל שניתן משיוכו המפלגתי.
גם אם הדבר נראה הרה אסון לקודקודי המפלגות החרדיות, כאשר יצחק גולדקנופף, משה גפני ואריה דרעי אינם יכולים לשבת לשולחן אחד ולסגור מועמדים מוסכמים לשורה של ערים חרדיות, ייתכן שדווקא באי היכולת הזו ישנה ברכה גדולה. אם בערים החרדיות יפתחו המפלגות כולן את השורות בפני מועמדים נוספים, שלאו דווקא כרוכים בתת־הסיעות המרכיבות את הסיעות הארציות, והבחירה תהיה לפי כישורים, הרי שהציבור החרדי עשוי לגלות יום אחד שורה של ראשי ערים מוצלחים שלא לכולם יש גב פוליטי ארצי מאחוריהם, אך עשרות אלפי תושבים שכן מרוצים מאוד מתפקודם.
יא, ברעכן!
איש אינו חושב שאבי אמסלם יכול לקחת את העיר אשדוד. בסך הכל הציבור החרדי ידע זמנים יפים תחת שלטונו של לסרי, אך הנתק שלא אוחה בזמן, בין סיעת שס המקומית בראשות אמסלם לבין לסרי, הוביל את העיר אשדוד להיותה כעת מרובת מועמדים. זה התחיל בברק סרי, המשיך באבי אמסלם ועוד כעשרה מועמדים מטעם עצמם.
מה סבר דרעי כשהציב את אמסלם בהתמודדות שתנגוס גם בברק סרי, והאם אחד מהם יפרוש רגע לפני הבחירות לטובת רעהו? אי אפשר לדעת. לפי כל הסימנים נראה שבאשדוד מוכת המועמדים, איש לא ישיג 40% תמיכה, והבחירות יגיעו לסיבוב שני. או אז ניתן יהיה לתפור אי אלו דילים פנימיים עם המועמדים המובילים בפער על פני האחרים. ללא ספק חבירה של ברק סרי ואבי אמסלם זה לזה בפרישה הדדית אל מול יחיאל לסרי בסיבוב שני, תהיה מתוך מלחמה על כל קול. האם שס תפסיד מההימור שלה? ייתכן. אבל אליבא דדרעי היא לפחות יצאה וידה על העליונה במישור התודעתי. שס אינה עוד בובת משחק בידי אחרים.
דווקא ירושלים, שהייתה בעבר על ראש שמחת הבחירות המקומיות, יודעת עתה עדנה בשלטונו של משה ליאון. אמת, מדובר במועמד שדרעי הביא לכס השלטון, כפי שאוהבים בשלומי אמונים לסנוט, אך בפועל, משה ליאון, שאיננו חרדי, מייצג את כלל הקבוצות.
סופו של דבר, הפרישמיש המתרחש בערים החרדיות עלול גם להוביל מנצחים שייהנו מהספק: כך למשל רובינשטיין עשוי לצמוח מאי התמיכה הספרדית בזלץ, ופרוש מהערפל השורר בדגל התורה. במקביל, גם לא ברור כשמש ששלומי אמונים וחצרותיה לא יגרמו להזעת יתר בקרב הסיעה המרכזית בבני ברק. כולם מבינים שאם זו תאבד את ההגמוניה בבני ברק, יהיו לכך משמעויות שהן הרבה מעבר לבני ברק בלבד.
הבשורה הטובה של הבחירות המקומיות תשפ"ד יכולה בהחלט להיות בעלת השלכה למספר שנים קדימה. אם ההסכמות בין הסיעות הארציות לא קורות, אולי זהו רמז לכך שהגיעה העת שהציבור החרדי ייהנה מנבחרים כרצונו, ללא שיוך עדתי או מפלגתי. בחב"ד יש מושג שנקרא, "יָא, ברעכן!" כי לפעמים, דווקא ממקום של שוברים את הכלים, המשחק מתחיל מחדש ממקום טוב הרבה יותר.
החיים עצמם
יתגדל ויתקדש בכל העולמות
שעת בין ערביים. השמש מתחילה לפנות אל מעבר לגורדי השחקים של מנהטן, משליכה קרניים אחרונות אל הכבישים הפקוקים תדיר אך מידלדלים מעט בימים אלה, כשההמון נוהר להרים או לקאן שבצרפת. כולם נמלטים מהחום הניו־יורקי המהביל, ועדיין תיירים רבים עושים את דרכם אל הסלע הגדול, אי הזהב של אמריקה.
התמורות שחלפו על אי העסקים הגדול בעולם ניכרות היטב. הקורונה, המשבר הכלכלי, הריבית המאמירה, כל אלה גורמים לחנויות להתרוקן ולמגדלי המשרדים שהיו אלילי הכלכלה, להיות מוצעים למכירה.
כל עוד הריבית הייתה אפסית, מנהטן נהנתה ראשונה מהחגיגה. כיום הכסף התייקר, ניו יורק בקושי התאוששה ממכת המחץ של הקורונה, ובגג העולם מתרוצצות השמועות על לא מעט אנשי עסקים שהם פושטי רגל בפועל, אלא שמודעות האבל על נפילתם טרם נוסחו והודפסו. הלב נחמץ לשמוע על שמות גדולים שהפכו לאבק פורח וחלום יעוף. זו היא הגולדענע־מדינה. הכל בגדול: ממריאים לשחקים, חיים ברמה גבוהה, וכשנפילות מתרחשות הן משפילות פי כמה.
בשעה זו אני עושה את דרכי עם המשפחה אל 'מיסטר ברודווי'. המסעדה המפורסמת שכנה באזור עסקים סואן עד שהקורונה הכתה גם בה. בעליה מוטי זילבר, איש עסקים ישראלי המתגורר בפלטבוש, מניצולי המגפה, הצליח עתה לחדש את ימיה, במיקום שונה. הלוקיישן העכשווי היסטורי במונחי האי: על 38 סטריט, בין השדרה השביעית לשמינית, במקום שבו שכנה המסעדה הכשרה הראשונה שנפתחה ב־1917 במנהטן.
למעשה, היו שנים שהיא פתחה את שעריה בשבתות, רח"ל, כך שכשרותה הוטלה בספק גדול, אך התואר שרד. כיום מחדשת את המקום מסעדת הגלאט של זילבר. הקושי עדיין קיים: לא כל הלקוחות הוותיקים חוזרים. גם מותג של ארבעים שנה שכל המי ומי הכירו, זקוק לתקופת התאוששות והיכרות מחודשת.
בפנים זורחות מוביל אותנו מוטי אל האולם הענק שאותו מאכלסת המסעדה המחודשת, ואני ממהר להשיח בפניו, כדרכי מאז פטירת אאמו"ר הכ"מ, כי אזדקק בקרוב ממש למניין לתפילת מנחה.
הוא נענה ברצון. מתחת לחזות העסקית פועם לב יהודי חם ולא בכדי ביקשו בנותיו, אולי מעט להפתעתו, להינשא דווקא לבחורי ישיבה היושבים על התורה ובה ישגו. אך זאת נאמר: זכה ר' מוטי זילבר, שגם היה איש אמונו של הגר"ח קרייזווירט זצ"ל, וחתניו הם יהודים של תורה ושל צורה, שרק ברבות השנים יצאו להתפרנס מכישרונותיהם.
עתה מוטי נוהג כבעל־שמחה של מצווה שהזדמנה לידו ויוצא עימי למבצע גיוס המתפללים מאורחי מסעדתו.
נאמר זאת בעדינות: לא זכינו בהצלחה מזהירה. היה הזוג הישראלי שכבר מרחוק אותת שלא נעז להפריע להם בחופשה הניו־יורקית. הזמנה למנחה, חששנו, תהיה עילה לתביעה על כפייה דתית.
והיו להוותנו ה'ישיבה־בוחרים' שנענו כי 'התפללו כבר', ואחד מהם לא ויתר על קריצה לזולתו. או שני קשישים שביקשו שנמתין להם רבע שעה כי 'רק הרגע הזמינו קינוח'. כשיסיימו את הלפתן, יצטרפו.
מנהטן הייתה קשוחה אלינו מתמיד. מוטי זילבר ניסה להפעיל את קסמיו: לאחד הבטיח צ'ופר, לשני מנת מעושנים חדשה, את השלישי פינק בקינוח מתנה וכן הלאה. אך דקות ספורות לשקיעה, גם אחרי שכמה מהמצ'ופרים הצטרפו לנהג הסעות מקומי, חבר ממשרד סמוך, השף ועוזר הטבח, נותרנו ללא עשירי.
בצר לי פניתי ליהודי בחולצה אדומה שפפיון מתוח על צווארו, אחת מנשמות יהודי ניו־יורק מדורות עברו שלעיתים מתחברות ליהדותן באמצעות אוכל יהודי. הוא שלף חמישים דולרים לצדקה… לא ביקשתי תרומה, אמרתי, רק 'מנחֶה'. אך הוא גער בי באנגלית כבדה: אל תתערב בחיי הדת שלי.
ניסיתי לצאת לרחוב הסואן כדי לתור אחר עובר ושב, אך לפתע נושף בעורפי פפיון בחולצה אדומה. באידיש עסיסית שהתחבאה עד כה תחת האנגלית המהוקצעת הוא אומר בסערה: "איך האָבּ אַ יאָרצֵייט הֵיינְט. (יש לי 'יארצייט' היום). אִיֶער וועט שטיין צו דאַוונען, און איך וועל זאָגן קדיש. (אתה תיגש להתפלל, ואני אגיד קדיש)". ומפטיר בטפיחת־יד על ראשו: "איך פארשטייט נישט ווי אזוי עס איז מיר ארויס פון קאפ" (אינני יודע איך זה פרח מזיכרוני).
אנו ממהרים תפילה, והירושלמי שבחבורה לא שכח ללחוש לי לקצר, כי הוא ממהר. שמונה עשרה, 'תתקבל' ו'עלינו', והיהודי בחולצה האדומה, הפפיון והשיער שצמח אך לאחרונה באדיבותה של מעבדה כלשהי, אומר עימי 'קדיש יתום' כבקי ורגיל.
אין בי שמץ של ספק כי אם אאגד ביום מן הימים את כל יומני התפילה בחיי החדשים בששת החודשים האחרונים, מאז החילותי להילחם על מניין בכל תפילה, ה'קדיש' המנהטני הזה, יתפוס את המקום הראשון ביומן.
האם יש יותר 'יתגדל ויתקדש' לשמו יתברך, מאותו רגע מזוקק של יהדות הפורצת את כל החומות? וכי יש עילוי נשמה יותר מזה לאבי מורי זצ"ל, שהיה בעל חוש להתחבר לנשמותיהם של יהודים והשבתן אל כור מחצבתן, ובזכותו נזכר יהודי ביארצייט של הוריו?
ובכלל, כמה נשמות יהודיות שעודן תועות ומתגלגלות בנקודות נידחות בעולם, שוכחות ומדחיקות את ייעודן ויהדותן, ורגע לפני שהשמש שוקעת זוכות להיזכר ולומר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה' על אבא או אמא?
דמעה סוררת זלגה מעיניי כשהצטרפתי אליו, מנמיך מעט את קולי ומעניק לו את הובלת ה'קדיש' שכמעט נשכח ממנו. ניצוץ יהודי ששב והתעורר דווקא ב'מיסטר ברודווי' המתחדשת.
