הפסקת חנוכה
הרגעים הכי מצמררים בחיי הצעירים היו בשיחות של פתיחת זמן חורף. המשגיח היה מגייס את כל כישורי הרטוריקה ומאגרי הרגש לתאר את שעומד לפנינו.
״להבדיל מזמן אלול, שאומנם מלא בעלייה ובקרבת אלוקים אבל נמשך רק ארבעים יום; ולהבדיל מזמן קיץ, שיש בו מלא מפריעים וריח של חופש באוויר; עכשיו מגיע חורף שכל כולו קודש. עכשיו יש לפנינו חמישה חודשים (או שישה בשנה מעוברת שמשום מה בבחרותי קרתה כמעט כל שנה) שכולם מוקדשים לעלייה בתורה וביראת שמיים".
המשגיח כמובן צדק, אבל לנפש של בחור צעיר התיאור על החורף נשמע כמו מנהרה בלי פתחי מילוט. "תכף יגיע הגשם והוא כמו נשיקה מהקב"ה – בבחינת לך עמי בא בחדריך״, המשיך המשגיח בשפתיים דולקות והוא לא שם לב שהוא חורך באש את קצות נשמותינו החרדות. ״החושך מגיע מוקדם, וכידוע לא נברא לילה אלא לגרסא, ויש לכל אחד הזדמנות לעשות קניין נצחי במסכת".
ככל שהמשגיח היה מתרפק יותר על הגשם, על החושך, על השעות שלא נגמרות, כך הייתי מתכווץ במקומי ורוצה להיעלם. מי יכול לחשוב על חצי שנה רצופה באווירה כל כך לחוצה? ריבונו דכולא עלמא, מה רוצים מחיי?
אבל אז הייתי נזכר באור שבקצה המנהרה, בחג החנוכה שמשמש הפוגה בין שני חלקי החורף. בימים שמעניקים כוח להתמודד עם ייסורי הקור, הגשם וה'רצופות'.
אשר על כן, למהות האמיתית של חג החנוכה, נחשפתי רק בשנים האחרונות. אם בעבר הנפש הייתה משוועת למהדורת בין הזמנים המקוצר שבו שמונה ימים, במרוצת השנים קיבל החג את הכבוד המגיע לו.
חנוכה הוא חג חורפי. ייחודי מאוד. הימים נמשכים כרגיל, אין ציוויים מיוחדים, לא מקבלים הפסקה אמיתית מהחיים, אבל הוא חג שמסמל אולי יותר מכל החגים את הקשר העמוק שלנו עם הבורא. בחור הנמצא בשידוכים חייב להתלבש לפני כל פגישה, להסתפר, להסתדר, להיראות במיטבו. זה טוב בשביל ההתחלה. זוג שמוצא את עצמו באותו מצב אחרי עשרים שנה – שהגבר הולך להסתפר לפני כל פגישה עם רעייתו – כדאי מאוד שילכו לייעוץ.
הקשר שנראה פחות 'זוהר', הקשר היום יומי, הוא העמוק והאמיתי ביותר.
וזה חג החנוכה. הקשר של אמצע החיים, בלי הקסם הייחודי שיש למועדים ולרגלים, אור בתוך השגרה, כשיש כבר ילדים ובעיות בפרנסה, ושלום הבית צריך תחזוקה מתמדת, דווקא שם מתגלה הקשר האמיתי.
חנוכה הוא החג שלא צריך הפסקה טוטלית מהחיים, לא צריך בגדים מיוחדים, ואפילו אין ציווי לקנות מתנה לאישה. אתה מגיע איך שאתה. בחורף. בחושך, גם כשלא נעים ויש עבודה ולחצים, עוצרים בערב ומזכירים לעצמנו מה באמת חשוב לנו.
אך זו גם הסיבה שחנוכה הוא גם חג מאתגר מאוד. קל להיכנס לאווירה בימים הנוראים. למעשה לא צריך להיכנס. אם אתם לא מתנגדים אקטיבית אתם תיזרקו פנימה. יש תקיעה בשופר, יש סליחות, יש דרשות, יש מוסר, יש חרדת הדין, יש כל העזרים בשביל להתקרב למלך שנמצא בשדה.
בחנוכה אין כל השירות הזה. הוא חג בכפכפים. חג שבו אנחנו מגיעים כמו שאנחנו לריבון העולם, עם הלכלוך ועם זוהמת היום יום, ומבקשים להתקרב. להאיר את הפינות החשוכות. אם בקצה אחד של הסקאלה נמצאים ימי הדין, שהם באורות גבוהים, בצד הנגדי יש חנוכה, שהוא באורות פשוטים. למטה מעשרה.
ברבות השנים הציבורים השונים לקחו את החג הזה לכל מיני מקומות. בציבור הליטאי יש עיסוק נרחב בשעת ההדלקה ובסוג שמן הזית שאיתו מדליקים; בציבור החסידי יש כאלה שמתמקדים בטישים, בשרפת הפתילות ובריצת ערב למקווה, אבל יש משהו בחג הזה שקצת מתפספס.
כי חנוכה לא עוסק רק בהוראות טכניות. הוא מאלץ אותנו להתמודד עם המהות. הפנימית. העמוקה. שנה שעברה קראתי באחד מספרי החסידות שיש סגולה בחנוכה להסתכל על הנרות. 'נר ה' נשמת אדם', אם אתה מסתכל בהתמסרות על הנר אתה תשמע מה הוא מדבר אליך, כתב אחד הרביים הקדומים. קצת לא נעים לי, אבל אומר לכם בכנות: ניסיתי ונושעתי. הוא צדק. יש משהו בשלהבת המרצדת ובאור הזה שממש מדבר עם היהודי, רק צריך לפתוח קצת את שערי הלב. ולכל יהודי יש הסוד הפרטי שהנר לוחש לו.
רק להקשיב ולהפנים.
חלום של מכבי
בחנוכה יש נס של מציאת פך השמן ויש גם נס המלחמה, שקצת נדחק לקרן זווית. לפני עשרים שנה שמעתי סיפור שמלווה אותי לאורך השנים. הוא נשמע לראשונה בסעודת שבע ברכות מפוארת שנערכה למי שנעשה לימים ראש ישיבה חשוב באמריקה. את חלקו הבאתי גם באחד הסיפורים בספר 'מיתרי הלב', אבל תמיד יש לו מקום ללימוד ולמוסר השכל:
"אחת הדמויות הכי מזוהות עם חג החנוכה היא יהודה המכבי שניצח את היוונים״, פתח אותו רב.
"בטח גם שמעתם על 'קרב בית חורון' שהצליח בצורה יוצאת דופן וגרם לעם ישראל להתאחד מאחורי המנהיגות שלו, אבל אני בטוח שלא שמעתם על החלום המטלטל של יהודה לפני שהוא יצא לקרב המפורסם״.
למעשה רוב השומעים, שהשתייכו לאצולה היהודית הניו יורקית, לא שמעו על יהודה המכבי, בטח לא על קרב בית חורון, בטח ובטח שלא על חלומו, אבל איכשהו האולם הגדול השתתק לגמרי.
"אתם יודעים", המשיך הדרשן, "מי שקורא את ספר 'מקבים' לא מבין איך יהודה יצא בכלל לקרב. הם היו מעט אנשים, לא מאומנים, בלי נשק, רעבים ועייפים, אבל הבעיה העיקרית שלהם הייתה שהם היו חסרי אמונה בעצמם. הם היו בטוחים שיציאה למלחמה היא התאבדות ודאית. צעד מחאה חסר תוחלת.
"החיילים היו ממורמרים וכועסים על ההנהגה: מי צריך את זה? טירוף מוחלט! לוקחים אותנו למוות בטוח! אי אפשר להילחם נגד כל העולם, נשמעו הקולות במחנה. היו חיילים שניצלו את האופוזיציה שהתהוותה לצרכים מעשיים: יהודה, קודם נראה אותך מארגן לנו אוכל נורמלי, אחר כך נדבר על ניצחונות של עמים שלמים.
"וכאן, מגיע החלום של יהודה המכבי.
"הוא שמע את הקולות, ראה את הרפיון, הרגיש את הרעב והעייפות והחליט לחשב מסלול מחדש. הוא הבין שעם חיילים כאלה בכל מקרה אין סיכוי לנצח מלחמה, והרהר בינו לבינו על האפשרות להסגיר את עצמו תמורת חנינה. יהודה היה עייף מאוד ומתוסכל מאוד, ותוך כדי מחשבות על הנפת דגל לבן, נרדם.
"נרדם וחלם חלום.
"הוא רואה את עצמו יוצא מן המערה אל חייליו ומודיע בקול גדול: חברים, אתם צודקים. עשיתי טעות. הסיפור נגמר. בלתי אפשרי לנצח ככה. אם הקב"ה רוצה להציל אותנו, הוא כבר ימצא את הדרך. אנחנו את ההשתדלות שלנו עשינו. החל מרגע זה כל אחד מכם משוחרר לביתו. אנחנו נכנעים!
"החיילים נפוצים לכל עבר. נמלטים על נפשם. יהודה לוקח את הסוס, מכריז על כניעה, מצליח לחלץ חנינה מהיוונים וחוזר הביתה. הבשורה מתפשטת במהירות: יהודה המכבי פיזר את הצבא. נכנע. תם המרד.
"הוא מרגיש שעשה את הדבר הנכון. מנע שפיכות דמים ועצר את המהלך המסוכן וחסר הסיכוי.
"הוא חוזר הביתה ובטוח שיתקבל כאיש דגול שמנע שפיכות דמים. אבל הוא מופתע. בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא מתקבל בחמיצות. אפילו הילדים שלו מסתכלים באכזבה עמוקה, תהומית. ואותה אכזבה מלווה אותו והופכת להיות הרקע של חוויית החיים שלו.
"הוא לא מצליח להבין. מה עשיתי לא בסדר? איפה טעיתי? מה מצפים, שאתנהג בהפקרות?
"הוא מרגיש כאילו יש איזשהו סוד שכולם סביבו יודעים, ורק הוא לא מצליח לגלות.
"ופתאום הוא שומע קול גדול: יהודה, אתה מנהיג. מנהיג לא נכנע למציאות. הוא יוצר את המציאות. כמנהיג כולם ציפו ממך שתמלא את תפקידך. ציפו ממך שתיצור להם מציאות חדשה. מציאות שבה הניצחון הופך להיות אפשרי, שתיצור רוח חדשה, שיח חדש בקרב החיילים הלוחמים. שתחבר אותם אל רוח הניצחון. זה ההבדל בינך לבינם. הם מתנהלים בהתאם למציאות הקיימת, ואתה, המנהיג, צריך להתנהל על פי החזון החרות בליבך.
"אבל אתה נכנעת. במקום להנהיג אותם, הצטרפת אליהם. הפכת להיות כמותם. הסכמת להיכנע למציאות וויתרת על הרוח. על החזון. על אומץ הלב. על כל מה שהיית יכול וצריך ליצור כמנהיג. המנהיג הוא הנס. נכשלת. הכישלון של, הוא כישלון של כולם. כשוויתרת כולם ויתרו.
"היית יכול להיות הנס, אבל ויתרת. כשלת יהודה.
"כ–ש–ל–ת!
"בעוד המילה 'כ–ש–ל–ת' מהדהדת באוזניו, התעורר יהודה אחוז בעתה. הוא פקח את עיניו, התבונן סביב, ורק רגעים בודדים עברו, עד שהבין, שזה היה רק חלום.
"הוא נשם נשימה עמוקה ובאותו רגע ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. זה היה הרגע המכונן של המרד. זה היה רגע האור. הרגע שבו שבה אליו הרוח, מילאה את ישותו ופרצה במהירות אל כל סביבתו עד לניצחון המוחץ.
"הוא זינק החוצה במהירות, וזעק בשאגה: מי לה' אליי! כולם לכאן. בואו כולם. התאספו כאן".
לא להיכנע
״אתם מבינים איך קורים ניסים? איך קרה הנס של חנוכה?״ שאל הרב את מאות המשתתפים. ״מיהודי אחד! יהודי שהבין שהוא מנהיג. יהודי אחד שהחליט ליצור עבור חייליו את התנאים למציאות חדשה. יהודי אחד שהחליט שהוא לעולם לא ייכנע לקולות של החולשה והרפיון שמנסים להרוס את החלום שלו״.
וכך הגיע הנס. כך נוצר נס.
כל אחד הוא מנהיג. כל אחד הוא המנהיג של החיים הפרטיים שלו. מנהיג שצריך לתמרן בין כל הקולות הפנימיים שנמצאים בתוכו. הקולות של התלונות והקיטורים, הקולות של הספק והחולשה, הקולות של הציניות וקטנות המוחין. כל הקולות שמנסים להסתיר את המנהיג שבו. את קולו של יהודה המכבי.
אם הקול הזה נכנע לקולות המציאותיים, הוא הופך לכאב, תסכול ואכזבה שאין כמוה. זה קול שירדוף אתכם כל החיים ויזכיר לכם שנכשלתם. במקום להנהיג – הונהגתם.
כמה עגום, כמה מאכזב, כמה כואב.
ואת המסר הזה כל אחד יכול לקחת איתו מחג החנוכה.
בכלל לא משנה מה החלום שלכם, אבל אם הוא בא מעומק הנשמה שלכם – אל תוותרו. תהיו מנהיגים. תהיו הנס של החיים שלכם, תהיו נס של אנשים אחרים. העיקר: אל תוותרו. אל תיכנעו!
