אור בקיפאון

סיפור אמריקאי לחנוכה

א

חורף. אבל כמו שצריך, בלי תירוצים.

הכפור מתחכך באפס, אלא שכאן במנהטן מחשבנים את המעלות בפרנהייט. רק אתמול עוד צעדתי בבית שמש בשלופראק דקיק וציצית מתבדרת. והיום, אני כאן, בין המגדלים האדירים, חנוט בשכבות של צמר.

יש משהו בצעידה קפואה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל המחשבות נכנסות לקצב אחר. רגוע, אדיש וחריף יותר. המגדלים האדירים גם הם נותנים השראה של קדמה וחריצות.

אחינו. נפילת אפיים של מנחה ליד אוינברסיטת קולומביה

ואז קורה משהו שבישראל פותח מהדורות וכאן איש לא נעצר אפילו לראות אותו. שלג מתחיל להסתלסל. אני מוציא מצלמה, להוכיח לילדים ולעצמי שעוד יש אזורים בעולם שיש בהם פתיתים לבנים, ולא בנפרד.

אבל עם כל הכבוד לשלג, יש לנו משימה על הפרק. משימה עיתונאית. המשימה שלנו נמצאת בתוך מגדל ענק, שכל כולו זועק דולרים וקדמה. דלת–קרוסלה מהודרת מכניסה אותנו פנימה. בפתח ניצב שוטר אפרו אדיב, שדורש לראות פספורט. הבניין הזה מאובטח מדי.

הוא בודק קודם ברשימות, שנקבעה לי כאן פגישה. ואז מעביר מבט מצמית מתמונת הפספורט אל פניי. רגע של אי נוחות, ואני נשלח אל גלאי המתכות ואל עוד שוטר שיפשיט אותי שכבה אחרי שכבה, עד שיתגלה המטבע הסורר שגורם לגלאי לצפצף.

ברוכים הבאים למטה המרכזי של ADL או בעברית: הליגה נגד השמצה.

מספיק שיטוט של כמה דקות כדי להתרשם. פסגת ההיי–טק. הכל בוהק, חדשני, מקצועי. הפגישה נקבעה לעוד 17 דקות. באמריקה, זמן הוא זמן. וצריך לנצל אותו. דייל מחויך מגיע, לוחץ יד ושואל איך הייתה הטיסה.

הוא מציע שבינתיים ניכנס אל ‘חדר המצב'.

אולי באמריקה קוראים לזה חדר. בפועל זה חצי קומה, בעיצוב מודרניסטי. יש ספות בד בוהקות, וחלל עבודה מחולק לקוביות של אופן ספייס. כמה צעירים יושבים שם ומקלידים בשקט–בשקט. הקירות השקופים מספקים מבט פנורמי ממרומים על מנהטן ופתיתי השלג שלה.

הקיר המרכזי הוא למעשה שורה ענקית של פלזמות, מהבהבות. שלל ערוצי תקשורת פתוחים בהן. מאל–ג'זירה ועד CNN. רובם משדרים מראות הרס מעזה. לצד כל אלו מופיעה מפה ענקית של ארצות הברית. ועל המפה כתמים מוזרים בכל מיני צבעים.

זה הרגע לשמוע קצת הסברים. צוות העובדים הצעיר שיושב כאן בעצם רודף אחרי כל גילוי של אנטישמיות ברחבי העולם. הם מנטרים כל ציוץ או תיעוד ברשת. ובעיקר, הם עוקבים אחרי כל הפגנה, פגיעה, אלימות או התנכלות של שנאה.

הנתונים הללו, כך אני לומד, הופכים לכתמים הצבועים שעל המפה הדיגטלית. ככל שהכתם גדול וחד יותר, כך אנחנו יכולים להבין שבמיקום הספציפי יש פשעי שנאה לא פשוטים. בכמה מקומות יש גם צבע אחר, צבע שמסמל פיגוע שגבה נפשות.

אני מביט במפה, ולא מסוגל לזוז.

ב

נכנסים אל חדר ישיבות מאובזר עם מסכים ומצלמות. ממתינים דקה בדיוק. ואז הוא נכנס. זקוף קומה וחד מבט. קוראים לו ג'ונתן גרינבלט, ואין לו רגע מיותר. יש משהו מעורר כבוד בדמות שלו. הוא חנוט בחליפה כראוי למי ששימש יועץ לנשיא אובמה, ועשה עוד כמה דברים בשנים הקצרות שלו.

עכשיו הוא מתיישב לדבר על אנטישמיות. התשובות שלו קצרות וחדות. מדי פעם הוא בוזק בהן מילה בעברית, וכשהוא רואה אותי בחברי המשלחת, הוא גם בוזק אידיש. יש לו הומר וסרקזם, אבל המציאות שהוא מתאר לא פשוטה.

למרות שהוא מדבר באריכות, את רוב דבריו אתם גם יודעים. עד לפני כך וכך שנים יהודים באמריקה סבלו אנטישמיות מימין. מצד ילידים מקומיים פשיסטים שראו בהם זרים. כיום, המגמה התהפכה. גל השנאה מגיע משמאל. מהמגרים האסלאמים, ומצד הפרוגרסיביים.

שנאת ישראל, הוא מספר לנו את מה שתמיד ידענו, לובשת צורה ומחליפה אידאולוגיות. כיום היא התחפשה ל"אנטי–ציונות". כביכול לא שונאים יהודים, רק שאסור להם לגור בשום מקום. ולא, הוא בשום אופן לא מוכן לקבל את זה כ"ביקורת לגיטימית". וכן, הוא משוכנע, "גם אם יהודי אומר את המשפטים הללו, שפלסטיין צריכה להיות ‘פרי – פרום ד'ה ריוור טו ד'ה סי' (משוחררת מהים ועד הנהר) – זו אנטישמיות.

הוא נוקש באצבע וה'עוזר' שלו יוצא מהחדר. אחרי דקה הוא חוזר עם ערמת ספרים. זהו ספרו של גרינבלט, והשם שלו מרוח על כל הכריכה באותיות שחורות על גבי אדום. "IT COULD HAPPEN HERE". ובתרגום לעברית: זה יכול לקרות כאן.

אם עדיין לא הבנתם, האיש שמולנו משוכנע שהשואה יכולה להתרחש שוב. הפעם על אדמת אמריקה. אני מביט בו ולרגע נחרד. הכל מסביב נראה כל כך בטוח. הוא עצמו היה יועץ לנשיא המעצמה, ובכל זאת הוא משוכנע שהכל יכול לקרות שוב.

בשלב מסוים הוא אומר משפט שאני חורט על נייר ובלב. "אנחנו היהודים האמריקאים עשינו טעות גדולה. משך שנים המיליונרים שלנו תרמו בניינים מפוארים לכל האוניברסיטאות היוקרתיות באמריקה. אבל אז הגיעו הקטארים ובמקום להשקיע בבניינים, הם משקיעים הון בקוּריקוּלוּם, בתוכנית הלימודים. אנחנו חייבים לשנות את השיטה. במקום להתמקד בבניינים, להתמקד בחומר הנלמד", הוא חתם את השיחה.

אחרי סבב של שאלות ותשובות הוא חתם את שמו על כל ספר והצטלם עם כל אחד, כמנהג המדינה. החלפנו כמה עקיצות קלילות באידיש על הציבור החרדי שאדיש לכל הנושא הזה. חי לו בגטאות בבורו פארק ובכלל לא מודע למה שהולך בקמפוסים וברחובות.

"אתה רוצה לדעת מה הסוד שלנו", אמרתי. "בכל הדורות השקענו את רוב המאמץ והכסף בקוריקולום ולא בבניינים. ככה שרדנו. וכך גם נמשיך לשרוד".

ג

בקצה השני של מנהטן שוכנת אוני' קולומביה המפורסמת. מאז אותו "אוקטובר סוון", הכניסה למתחם דורשת כרטיס והזדהות.

היו ימים שהמקום הזה הרגיש כמו מחנה פלטים שבו עטויי כאפיות מחפשים לקרוע כל זהות יהודית שנקלעה לאזור. המרחב כולו עוד אפוף טראומה. בקושי בקושי הצליחו לפרק את אוהלי השנאה שהקימו שם הפלסטינים והפרוגרסיביים.

העולם כולו כבר שכח, דפדף הלאה. אבל הסטודנטים היהודים עדיין מתקשים להתאושש. שום דבר לא הכין אותם לסיפור הזה. רבים מהם בכלל לא ידעו מה המילה הזו – ‘יהודים' – אומרת. הם תפסו את עצמם כאמריקאים לכל דבר.

ואז זה התפוצץ. הסכסוך ההוא שהם קראו עליו ב'בייבל' בין יעקב ועשיו, התפוצץ להם היישר בפרצוף. חברים שעד אתמול שיחקו ולמדו איתם, פתאום הפכו לאויבים. והם, שחשבו את עצמם לחלק מהנאורות האמריקאית – קלטו לפתע שהחבר מהסקול לא ממש מבדיל בינם לבין החסיד עם החליפה מבורו פארק.

ההתפכחות הזו מטלטלת. כמו בכל הדורות, כל אחד מגיב אחרת. יש שמיהרו להסיר מעצמם כל סממן של מגן דוד או קצה של הזדהות עם יזראל. ויש אלפים רבים שבבת אחת התעוררו. אם כולם אומרים שאנחנו יהודים, לפחות בוא נראה מה זה.

את כל המידע הזה אני קולט כבר בכניסה לבניין המאובטח בשרשרת אבטחה כבדה של ‘מרכז הלל'. הארגון שמאגד את הסטודנטים היהודים בכל העולם.

בכל הזדמנות אחרת, ודאי אם זה היה קורה בארץ, כנראה שלא הייתי מרגיש שום סימפתיה לצעירים שפזורים פה. סביר להניח שאילו היינו מדברים, זה היה על נושא הגיוס או הרפורמה המשפטית. אבל כאן, מול האוני' המפורסמת, אני מרגיש כמו מישהו שפגש בני משפחה אבודים.

זו תיבת הנוח שלהם. כאן הם נפגשים, טועמים משהו, לומדים קצת על יהדות, ובעיקר חשים מוגנים מהשנאה הגדולה שרוחשת בחוץ.

צעיר בלבוש בסגנון שלעולם לא הייתי מצפה ממנו, אומר לי שב"פלור ת'רי" (קומה 3) יש עוד רבע שעה מניין מנחה. ברור לי שאני יורד לשם. בעצם עולה. כשאני נכנס אל בית הכנסת המאולתר, אני חש בבית. הוא מלא מפה לפה. יש גם מחיצה ומאחוריה לא מעט נערות. אף אחת מהן לא דרכה בבית יעקב. אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה, הם לא מפסיקים להתפלל.

אחרי התפילה חדר שלם נשא תפילה ששמעתי כבר אלפי פעמים בחיי. אבל הפעם, בדמעות. "אחינו כל בית ישראל", אמרו האחים שלנו והתכוונו עלינו. אנחנו אפילו לא יודעים שהם קיימים, אבל הם לא מפסיקים לחשוב עלינו, עלינו ובעיקר על החיילים והחטופים. הם מתפללים שהמקום ירחם עלינו ויוציאנו משעבוד לגאולה. השתא בעגלא ובזמן קריב.

ד

ליד מכונת האספרסו המהודרת אני פוגש אותו. בניגוד לכולם פה, הוא כבר מבוגר. הוא פרופסור. וגם הוא חטף חתיכת פצצה לתודעה בשנה האחרונה.

עכשיו, בתור למכונה, הוא מתעניין אם שמעתי על סבא שלו. "ראביי מייכל פרום סלאטוב". לוקח לי כמה שניות. הוא מדבר על המגיד הקדוש מזלוטשוב זי"ע, אני קולט. בטח שאני מכיר. עיניו בורקות בהתרגשות. ואולי אני מכיר גם את הבן שלו, ראביי אייזיק. כן, אני מאשר, רבי יצחק מראדוויל. גם הוא סבא שלו. וגם החתן המפורסם שלו, רבי ישעיהו מושקאט מפראגה.

אצלנו, אני אומר לו באידיש, אתה ‘רעבישע איינקל' (בנש"ק); "אבל אני תקוע כאן בקולומביה יוניברסיטי", הוא מצטחק. אף פעם לא מאוחר, אני מנסה לומר. עיניו נוצצות.

השנה, הוא מספר לי בהתרגשות, זו תהיה כנראה שנה ראשונה בחייו, שהוא ידליק בבית שלו "חנוכה קענדלז". הוא כבר לא מפחד. אין לו ממה. את המכות של היהודים הוא כבר קיבל. עכשיו הוא רוצה גם את האור שלהם.

ואז הוא נעצר. קצת מהסס. ומספר. אבא שלו סיפר לו שיש ניגון מיוחד שסבא שלו פרום זלאטשוב חיבר. הוא ניסה כמה פעמים לשמוע אותו אלא שהצלילים האינסטרומנטליים, לא מתחברים. "אתה יכול רגע לשיר איתי את הניגון הזה?" הוא שואל.

בחוץ האנטישמיות המודרנית משתוללת. ובפנים שני יהודים עומדים יחד ושרים את הניגון הקדוש, שזכה לשם ‘ניגון התעוררות רחמים רבים'.

רגע קודם אני עוזר לו לחפש את תרגום דבריו של רבנו הבעל שם טוב זי"ע: מבטיח אני לדורות שכל מי שישורר ניגון זה בהתעוררות תשובה אקשיב לו ואצטרף אליו לעורר רחמים ולשוב בתשובה.

חנוכה שמח ומאיר.