אזיקים במכולת

כשהשוטרים הפכו לפרזנטורים והפוליטיקאים לשחקנים

א.

העמדה שאני עומד לכתוב כאן, ממש לא פופולרית. אבל לפעמים אין ברירה. אדם אמיץ חייב לומר את אשר על ליבו. דווקא בשבוע כזה, כשכולם מדברים סרה על מה שנהיה מהארגון הזה שנקרא 'משטרת ישראל', אני חש חובה ערכית ומוסרית לספר לכם על רגע מרגש שנחווה השבוע.

צפיתי בתיעוד של המאורע, וכבר שבוע שהוא רץ לי מול העיניים. אנסה לתאר במילים:

זה קורה בפתחו של סופרמרקט בני ברקי. ניצבים שם שני שוטרים גבוהים וחסונים. יש להם את כל הציוד. מדים, מכשירי קשר, אזיקים וכמובן אקדח ומחסניות בחגורה. די להביט בהם כדי להתמלא גאווה ציבורית.

בעוד שחבריהם יושבים במשרדים ממוזגים ומציצים לנו בהתכתבויות אישיות, הם יורדים לשטח. מחרפים את נפשם למען קדושת העם והארץ. זה בדיוק החומר האנושי שאנחנו צריכים עכשיו במדינה שבה רוגמים יהודים בטבורה של עיר, רק בגלל שהם, ובכן… יהודים.

והנה זה קורה. פתאום הם מזהים פושע מסוכן. עוד לפני שמישהו מבין מה קורה, הם כבר מזנקים עליו. הפושע המבוהל מנסה להתנגד, אבל בדיוק בשביל זה השוטרים היקרים שלנו התאמנו כה הרבה. בשפתיים חשוקות הם מטיחים אותו אל תוך מקפיא גלידות שניצב ליד. חובטים את פניו בזגוגית ותוך חצי דקה הוא נגרר לניידת חבול וזב דם.

ואז אתה מזהה את המחבל המסוכן הזה. אברך כחוש ("מחסידות ידועה") שפניו נפוחות ומדממות. אני מודה שברגע הראשון חשבתי שמדובר באיזה אדם מושחת שישב במשך שנים וחדר לפרטיות של אזרחים תמימים ובחומר שמצא הוא עשה שימוש נגדם.

אבל אז גיליתי שהפעם מדובר בפשע הרבה-הרבה יותר מסוכן (אזהרה: השורה הבאה לא מיועדת לצעירים ו/או בעלי לב חלש). ארמוז רק מילה אחת. "מסכה". נכון שאתם לא מאמינים? אבל אלו העובדות. מדינה שלמה הולכת עם מסכות פה, ורק השפל הזה לא. ועוד יש לו חוצפה לספר שהוא 'שכח'. עכשיו, מילא לשכוח מסכה, אבל גם לשכוח וגם לגור בבני ברק?!

אני הייתי שוקל מאסר עולם.

ב.

על פניו, הסיפור הזה נשמע כמו עוד מאות סיפורי אלימות משטרתית שמסעירים את הרשתות. אלא שדווקא השבוע, נכון להתבונן בעניין הזה בפרספקטיבה קצת יותר מעמיקה.

הכותרות שהסעירו את כולנו השבוע, עסקו במה שהמשטרה עושה. בידיעה הדי-מטרידה (לא למי שקצת פיתח חושים בריאים לקריאת המציאות הטכנולוגית) על כך שהמשטרה מחטטת לאזרחים בחיים הפרטיים ואף עושה שימוש בחומרים הללו. אבל בעיניי, עיקר הסיפור הוא על מה שהמשטרה לא עושה.

כל אדם שעובד בארגון מכיר את המשוואה הזו. יש את העובדים השחורים, אלו שיושבים למטה ועושים את העבודה הסיזיפית. ויש את אלו שעושים רעש וצלצולים. חז"ל כבר לימדו אותנו את המשוואה שהקשקשנים הגדולים עושים זאת בשל קופה ריקה.

בעידן המתוקשר שלנו, הסיפור הזה הופך כמעט לאסון. היום כל עובד מתחיל יודע שכישרון וחריצות הם לא העניין. אתה חייב גם כישורים של השמעת רעש. אתה חייב לדעת לעשות 'פרזנטציה', למתג את עצמך ולא להפסיק לקדם ולערבב.

זהו השיעור הראשון של כל פוליטיקאי. את אף אחד לא באמת מעניין איך אתה מנהל את המשרד שלך. הרבה יותר חשוב זה איך אתה מדבר ומתראיין. כמה דקות שידור אתה יודע למשוך. מודדים אותך בשיתופים ובצפיות, בקליפים ובטריקים. זו הסיבה שבשנים האחרונות יש בכנסת ובהנהגה יותר ויותר עיתונאים ואנשים שהכישרון שלהם הוא לעשות רעש, גם אם אין להם מושג איך עושים עבודה.

כשמתבוננים, מזהים שהתהליך הזה מגיע עכשיו גם למשטרה. כשמפכ"ל חדש מתמנה, הוא יודע שאין לאף אחד סבלנות להמתין עד שהוא יטפל בזוטות, בהפחתת הפשיעה, בעצירת עבריינים וכל אותן מלאכות שיטור שחורות. היום שבו יזמינו אותו לאולפן ויקיפו אותו במיקרופונים, יהיה רק כשהוא יעמיד איזה ראש ממשלה או רב לדין. רק שם ימדדו אותו.

וזו רבותיי, הפרצה שקוראת לכל מעשי הרוע והאיוולת. כשאתה יודע שאתה חייב לספק לעיתונות 'דג שמן', אתה תעשה הכל. תאזין, תציץ, תחדור ועל הדרך תזניח את העיסוק העיקרי. לכן, כשכולם מזועזעים ממה שהמשטרה עשתה בשנים האחרונות, אני בוחר להזדעזע ממה שהיא לא עשתה. מהרחובות שהופקרו, מהדרום שהוזנח, ומהתיקים שנסגרו מחוסר עניין.

וכן, זה גם קשור לאותו אברך אומלל שפניו כוסו דם. כי כשמשטרה עוסקת רק בנראות, היא תמיד תעדיף לעסוק ב'פשעים' המצטלמים, מאשר להסתובב למשל ברחובות יפו ולוד ולנסות לבדוק מה באמת קורה עם עברייני צמרת.

ג.

וכשכל העסק מסביב נמדד בלייקים ודפיקות שכם, אין שום צורך להיות הגיוני ומקצועי. קחו למשל את שר האוצר שלנו. ליברמן. אפשר לומר שהחוש הכי חד שיש לו, הוא היכולת לזהות כיווני רוח. במשך שנים הוא מתנהל כמו ימני קיצוני, מצהיר על גירוש ערבים ומבטיח לחסל את עזה תוך ארבעים ושמונה שעות או עד גמר המלאי.

ואז, ברגע אחד, כשאף אחד לא מבחין, הוא חותך שמאלה. הופך לשונא חרדים. רק כמה חודשים אחרי, אתה מזהה את מה שהוא הבין מראש.

בקיצור, לפני כמה חודשים הקרניבור הזה הפך ל…צמחוני. ברגע אחד הוא חבש כובע צפונבוני והתחיל לדבר על האקלים שמתחמם. לא פחות. התל אביבים הנרגשים מיהרו להריע לו, וזה בדיוק הרגע לעשות מעשה. להקפיץ את מחירי החד-פעמי, לא חלילה מתאוות בצע, אלא מחיבת האקלים.

ואכן זה עבד. כמו שוודאי שמתם לב, האקלים הבין את המסר וחדל להתחמם. זהו, אין יותר בעיות של אטמוספרה וגאות. רוצים הוכחה? תעקבו אחרי הגזירה החדשה של ליברמן: ייקור תעריפי התחבורה הציבורית בערים החרדיות (כן, תכף נרגיש גם את זה).

כל מי שקרא ולו כמה מאמרים של אנשי האקלים, יודע שאחד האסונות האקלימיים היותר גדולים, הוא תחבורה פרטית. העובדה שיותר ויותר מכוניות פרטיות נוסעות ופולטות דלקים שרופים, היא כמעט סכנה. כולם מדברים על הנגשה, ייעול והוזלה של תחבורה ציבורית.

אז איך האקלימיונר של אתמול, הופך למכחיש התחממות של מחר? על ליברמן לא שואלים שאלות.

ד.

בתזמון הכי מושלם, בשבוע שבו עם ישראל חוגג את 'פגסוס' ויועז הנדל מאיים לבטל את הקומה הכשרה, נחתה חבילה בתיבת הדואר שלי.  עם הסמל של הוצאת 'מאגנס', מה שמבשר שהנה ספר חדש בא לעולם.

פתחתי בהתרגשות ומצאתי כריכה צבעונית. 'מנותקים' קוראים לספר הזה. אחד המחברים – שגם הוסיף הקדשה חמה – הוא מכובדי היקר ד"ר חננאל רוזנברג, שמחקריו מתמקדים ב"היבטים פסיכולוגים וחברתיים של השימוש בטלפון הסלולרי והשלכותיהם על חיי היומיום".

הספר כל כך מסקרן, עד שקראתי אותו בבת אחת ובעמידה. רוזנברג ועמיתו מנחם בלונדהיים, עשו ניסוי: לקחו מאה בני נוער ישראליים, וביקשו מהם לנתק את הסמארטפון למשך שבוע. במהלך אותו שבוע, הצעירים הללו תיעדו את חוויותיהם ביומנים אישיים ובריאיונות פרטניים וקבוצתיים. את היומנים הללו אפשר לקרוא בספר, והם מצמררים.

כל מחנך שחושב על סמארטפונים, חייב לקרוא את הספר. ילדים מדווחים על המכשיר הזה כעל חמצן חיים. חלק חלמו עליו בלילות, אחרים ממש התקשו להתרכז בלעדיו. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק ומהותי ממה שאנחנו מסוגלים להבין.

אחרי שסיימתי את הספר וכמעט צרחתי ברכה בשם ומלכות שלילדים החרדים אין את ההתמכרות הזו, התקשרתי לשוחח עם ד"ר רוזנברג על הזווית החרדית. "אני רוצה להפתיע אותך", הוא אמר, "לפני כמה שבועות העברתי הרצאה לצעירים חרדים. אחרי שסיימנו, נשארתי לשוחח מעט עם החבר'ה. דיברנו על עמדת ההנהגה החרדית בהקשר של הסלולריים הכשרים וכדומה.

"אני הצגתי את עמדתי, שמדובר בהצלחה גדולה. לא משנה כמה מבוגרים חרדים נחשפים למכשירים שכאלו, החרדים מצליחים להעניק לבני-הנוער שלהם תקופה נקייה של תום, נחת, ילדות במובנה המלא, מה שכבר לא קיים 'בחוץ', כאשר הממוצע בישראל לקבלת הסמארטפון הראשון הוא כיתה ג'".

וכאן הגיעה ההפתעה, שלדעתי חייבים לתת עליה את הדעת: המעבר מקיצון לקיצון. פתאום האברך לשעבר – 'צריך לפרנסתו'. ואז הוא מקבל אישור לסמארטפון כשר. והמעבר הזה חד מדי. בהרבה מהמקרים הוא מתבטא בחוסר גבולות, במשיכה קיצונית וחוסר שליטה מוחלטים. "אף אחד לא דיבר איתנו על זה אף פעם", טענו החרדים "ופתאום – קיבלנו הכל". וכן, מדובר גם על סמארטפונים כשרים.

"לא ויתרתי", מספר לי ד"ר רוזנברג, "אמרתי להם: 'אתם אולי צודקים, אבל אתם לא שונים מהסטודנטים שלי. גם הם מחוברים כל הזמן'. 'כן', ענו לי מיד, 'אבל מעצמנו ציפינו שאחרי חינוך כמו שעברנו, חינוך לשליטה עצמית, לבחירה, לניצול זמן, זה יהיה שונה. והנה – אנחנו הולכים על הקצה'.

"חשבתי על מה שהם סיפרו", הוא אומר, "וייתכן שדווקא ההחלטה הנכונה – ללא ספק – לדחות ככל שניתן את גיל קבלת הסמארטפון, מביאה ל'תופעות דיגיטליות' ייחודיות לציבור הזה. כמו למשל התופעה של העברת תמונות פיגועים, ומידע לא מאומת (זה לא ייחודי לחברה החרדית, אבל הרבה יותר נפוץ שם). כי בעוד שכל נער בבית ספר ממלכתי בישראל שמע אינספור שיעורים על הבעייתיות בהצקות ברשתות, בהעברת שמועות ובפייק ניוז, הילד החרדי גדל רחוק מכל זה".

ואולי, בעוד עסקנינו החשובים מנהלים את מלחמת הקווים הכשרים, הגיע הזמן לחשוב גם על אלו שכן נאלצים לצרוך זאת, להרים את הכפפה ולספק להם הכשרה מינימלית שתלמד אותם כיצד להתעסק עם המכשירים הכל כך מורכבים הללו. אולי.